המדינה אוהבת לצאת בכותרות יפות שבהן מככבות המילים "רפורמה, "מהפכה". החלטות ממשלה נזרקות לחלל האוויר, אבל כשמתחילים לרדת לעומקן מגלים שבין ההצהרות ליישום הפער גדול. המרכז להעצמת האזרח האיר לנו את הפינות האפלות של החלטות הממשלה.
10 שנים אני משרת במילואים. מעולם לא חשבתי שמגיעות לי פריבילגיות, אבל תמיד נחמד לדעת שהמדינה מוקירה תודה על פעילותנו. החבר'ה בגדוד באים מתי שצריך. עוזבים את המשפחה ונוסעים לתרגילים, לקווים, לפעילות מבצעית, ואיש לא מתלונן. יש החברים שכבר נפרדו מצה"ל: ההוא ששירת במודיעין ו"המערכות השתנו והוא לא מכיר אותן", הג'ובניק בקריה שקיבל פטור מהרגע הראשון, ואפילו החבר החי"רניק שמזמן הפסיק ללכת כי נמאס לו להפסיד עבודה כעצמאי. אבל אני לא מתלונן. אם אני לא אהיה שם, איש לא יהיה שם. זה גם נחמד לבוא בכל שנה ולפגוש את החבר'ה כאילו דבר לא השתנה.
בשנים האחרונות החליטה המדינה לתת הטבות לחיילי המילואים, ובראשן המענק השנתי שניתן מדי שנה לפי מספר ימי המילואים. על כך צריך לברך. במקביל החליטה המדינה לתת לחיילי מילואים הטבות בארנונה ופטורים מאגרות. אלא שהמרחק בין "החליטה" ל"יישמה" שווה למרחק בין הצהרות נבחרת ישראל בכדורגל לפני קמפיין ואחריו. המילים היפות מתנקזות לכדי בעיות ביורוקרטיות, ואיש אינו עושה סדר.
אני מציע שינוי בשיטת הממשל. כיום יש לנו רשות מחוקקת, שופטת ו"מבצעת", שבינה ובין ביצוע המרחק רב. אולי נהפוך את הרשות המבצעת לרשות הממליצה ונקים במקביל גם רשות מתרצת? מישהו צריך להסביר את החלמאות לבג"ץ, לא?
