"הפרה ז'קלין" הוא שם מוזר לקומדיה שנראית על פניה כמו סרט גמר של סטודנט לקולנוע. אבל בעת ובעונה אחת, זוהי קומדיה עדינה, שהחן שלה נובע מטוב ליבה, מהתמימות ומהענווה השופעים ממנה. הסרט נכתב ובויים בידי הצרפתי מוחמד חמידי, סטנדאפיסט ומנהלו האמנותי של פסטיבל הקומדיה במרקש.
מעשה בפתאח, איכר אלג'יראי, המתקבל לתערוכה חקלאית בפריז. פתאח, שמעולם לא עזב את כפרו הנידח, מפליג למרסיי עם פרתו האהובה ז'קלין. ומכיוון שאין בידיו די מזומנים, הוא עושה דרכו ברגל ממרסיי לפריז. תבנית של סרט מסע, המאייר את ההרפתקאות העוברות עליו.
זה נשמע כמו פארסה עממית, שיודעת לעורר צחוקים אוטומטיים הודות לטעויות, אי־הבנות והומור נמוך. זהו, שלא. בחוש אינטלגנטי אוהב אדם ובישירות נטולת מניפולציות, הבמאי חמידי חומק באלגנטיות מהצחקות פראיות. השחקן האותנטי פטסה בוימד מגלם את פתאח כאדם תמים, ישר דרך ואופטימי, הרואה רק את הדברים הטובים בדרך לפריז. כמו קנדיד של הפילוסוף וולטר, הוא כל כך נאיבי, שהלב יוצא אליו.
אבל שלא כמו אצל וולטר, הסרט לא מתנגח בחברה ובפוליטיקה, או באצולה המתנוונת. להפך. רוזן שירד מנכסיו (למברט וילסון השרמנטי) נקשר אל פשטותו האנושית של פתאח ומסייע לו, כמו רבים אחרים. פתאח פוגש בדרך רק אנשים טובים. טובים מכדי שנאמין שיש גם כאלה. ובכל זאת, מהו קולנוע אם לא מימוש הפנטזיות שלנו.
לא רק רק קנדיד שימש השראה לבמאי. יש גם סצנה צ'פלינית, הלקוחה הישר מ"זמנים מודרניים". בלי שידע איך ולמה, פתאח מוצא עצמו במרכז הפגנה סוערת ונגרר לכלא על ידי המשטרה.
הפשטות וההגינות עושים את "הפרה ז'קלין" לקומדיה שעושה טוב, בישירות, בלי תחכום ובלי להתנצל.
