yed300250
הכי מטוקבקות
    Getty Images
    24 שעות • 13.08.2017
    שער לשלום
    סיפורם של תומר חמד ובירם כיאל — יהודי מקריית־טבעון וערבי מכפר ג'דידה, שהם החברים הכי טובים ומשחקים יחד בפרמיירליג — זוכה לכותרות גדולות בבריטניה וברחבי אירופה. נדב צנציפר טס ללונדון עם קבוצה של כדורגלנים ישראלים בולטים כדי ללמוד מהבריטים (וגם מחמד וכיאל) איך עושים את זה נכון ולהשיק תוכנית למיגור הגזענות באצטדיונים בארץ. "התקשורת באנגליה אוהבת את הסיפור על החברות שלנו", אומר חמד, "זה סיפור ששולח מסר נגד הגזענות"
    נדב צנציפר, לונדון

    הסיפור של שני שחקני הכדורגל הישראלים תומר חמד ובירם כיאל זוכה לתהודה רבה בבריטניה וברחבי אירופה. אבל זה לא רק בגלל ההישגים שלהם על כר הדשא. ולא שיש במה לזלזל. חמד וכיאל לובשים את מדי קבוצת ברייטון האנגלית שהעפילה השנה לפרמיירליג — הליגה הטובה בעולם. חמד אפילו היה בהרכב שלשום במשחק הפתיחה לעיני 30 אלף צופים, כיאל פצוע ומחכה להזדמנות שלו.

     

    לא רוצים שחקנים ערבים בבית"ר: מפגן גזענות בטדי | צילום: חיים צח
    לא רוצים שחקנים ערבים בבית"ר: מפגן גזענות בטדי | צילום: חיים צח

     

    אבל מה שמעניין את התקשורת זה הסיפור האישי שלהם: שני ישראלים, יהודי מקריית־טבעון וערבי מכפר ג'דידה, שהם החברים הכי טובים ומלמדים את האנגלים שיש לכדורגל גם זוויות חיוביות ומפתיעות שכלל לא מודעים להן בעולם. יותר ויותר דגלי ישראל מופיעים באצטדיון פראמר במשחקיה של ברייטון, שצפויה להפוך העונה ליעד פופולרי מאוד עבור תיירים ישראלים.

     

    "בירם הגיע לכאן לפניי, הוא התקשר אליי ואמר לי שהמועדון רוצה אותי, ומהרגע הראשון הפכנו למשפחה אחת גדולה", אומר חמד. "נולדו לנו לאחרונה ילדים בפער של שבוע, אנחנו עוזרים אחד לשני להתאקלם מחוץ למגרש ועל הדשא יש לנו הבנה עיוורת. הסיפור שלנו מושך הרבה תשומת לב. התקשורת האנגלית אוהבת לספר סיפור של שני חברים ממכבי חיפה, יהודי ומוסלמי, שחולקים חברות קרובה. אנחנו מסבירים להם שמה שרואים בטלוויזיה, תוהו ובוהו לכאורה בישראל, לא באמת משקף את מה שקורה בארץ, ושיש כבוד בין הדתות, גם בערים מעורבות כמו חיפה. אם הסיפור שלנו ישפיע בדרך הכי קטנה, הרווחנו".

     

    "אני ותומר חברים טובים", מצטרף כיאל לשיחה. "שני שחקנים שגדלו בדת אחרת, אבל הם חברים טובים. תומר תמיד היה לידי גם בתקופות הפחות טובות, עזר לי ועודד אותי. אנשים באנגליה לא יודעים מה קורה בארץ. שואלים אותי פה איך זה שערבי מוסלמי משחק בנבחרת ישראל. היום, כשרואים אותי ואת תומר ביחד, זה נותן להם תמונה אחרת, יותר נכונה, של המציאות בישראל. התקשורת כאן מראה בעיקר את הדברים הרעים. אולי אנחנו נעשה שינוי אם נצליח להראות שאין גזענות בין אנשים כמונו".

     

     

    ואכן, הסיפור של שני החברים שגדלו במכבי חיפה הפך לסיפור ענק בממלכה, במיוחד לאחר שברייטון עלתה לפרמיירליג, מרכז הבמה של הכדורגל העולמי שרק מחפש סיפורים מהסוג הזה. עיתונאים מכל העולם עולים בשבועות האחרונים לעיר הקיט, שנמצאת מדרום ללונדון, כדי להציג את הסיפור של השניים. חמד הגיע לכנס. כיאל, ששבר את רגלו במשחק אימון בתחילת השבוע, עבר ניתוח והעביר את המסרים שלו דרך סרטון ווידיאו.

     

    חמד, שהפך לבורג משמעותי בקהילה היהודית הגדולה בברייטון המונה 4,000 איש, מבין היטב למה התקשורת העולמית אוהבת את הסיפור שלהם. "זה סיפור ששולח מסר נגד הגזענות. ילדים לוקחים דוגמה משחקני כדורגל, רוצים להיות כמוהם, להסתפר כמוהם, להתלבש כמוהם, ואם הם רואים שאנחנו חברים טובים, הם יכולים לקחת מאיתנו דוגמה ולהבין שיהודים, מוסלמים ונוצרים יכולים להיות ביחד. אנחנו דוגמה לדו־קיום".

    הכדורגלנים הישראלים בהשקת הפרויקט באנגליה
    הכדורגלנים הישראלים בהשקת הפרויקט באנגליה

     

    טוני בלום, הבעלים היהודי של ברייטון, חזר רק לאחרונה מחופשה בת שלושה שבועות בארץ והוא מאושר מהחיבור בין כיאל לחמד. "כל כך חשוב מבחינתי ששניהם משחקים בקבוצה שלי, מראים לעולם כולו על הבמה הגדולה ביותר של עולם הכדורגל, שערבי ויהודי מישראל הם חברים טובים, משחקים ביחד ונהנים. אני לא מפנטז על זה שברייטון תהיה הקבוצה הכי אהודה בישראל, אני מבין שאנחנו עדיין לא מנצ'סטר יונייטד או ליברפול, אבל החברות הזו יכולה לשנות קצת גם את זה".

     

    תסריט בלתי אפשרי

     

     

    אז אולי באנגליה מגלים עכשיו שהכדורגל הישראלי הוא לא בדיוק מה שחשבו עליו, אבל החברות בין חמד וכיאל היא רק צד אחד של המשוואה. בצד השני ניצבת הגזענות המכוערת שהשתלטה על היציעים בארץ. יוזמה חדשה ויוצאת דופן מנסה לשנות את המציאות הזו: לתת פייט לשנאה ולדם הרע בטריבונות.

    "אנחנו נהיה סוכני המהפכה". אושרת עיני, אמיה טגה, סאלח חסרמה ושרן ייני | צילומים: עוז מועלם ויאיר שגיא
    "אנחנו נהיה סוכני המהפכה". אושרת עיני, אמיה טגה, סאלח חסרמה ושרן ייני | צילומים: עוז מועלם ויאיר שגיא

     

    תעצמו את העיניים, ותנסו לדמיין לעצמכם תסריט בלתי אפשרי בכדורגל הישראלי: אחד מהקפטנים של הקבוצות בליגת העל מגנה את האוהדים שלו על התנהגות אלימה וגזענית. עכשיו אתם כבר יכולים לפתוח אותן. דבר אחד ברור: לפחות עד לימים האחרונים לא היה סיכוי שדבר כזה יקרה.

     

    בסוף השבוע האחרון הושק בלונדון פרויקט חדשני של ההתאחדות לכדורגל והקרן החדשה לישראל: מי שיעמוד לראשונה מול הקהל יהיו דווקא השחקנים עצמם, אלו שחששו עד כה לאבד ממעמדם אצל האוהדים. מדובר במהפכה של ממש. עד היום רק שחקנים בודדים אזרו אומץ וגינו את הגזענות, וגם הם שילמו מחיר כבד על כך. ראו מקרה אריאל הרוש שתמך פומבית בהבאתם של שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה לבית"ר ירושלים, ומצא את עצמו מחוץ לקבוצה.

     

    בסוף השבוע, מול אולם מלא, כולל בכירים בכדורגל הישראלי ובאירופה, הוצג הפרויקט שעשוי להפוך לסטארטאפ ביבשת כולה: שחקנים מובילים שיפעלו לשינוי חברתי. בחודשיים הקרובים תוצג נבחרת של 11 שחקנים, כולם פעילים, שייבחרו על פי המנהיגות שהם מגלים. שניים מהם כבר הגיעו ללונדון, אמיה טגה ממכבי נתניה שנלחם גם דרך המגרש בקיפוח של יוצאי אתיופיה, ואושרת עיני מרמת־השרון. השלישי שכבר נבחר הוא שרן ייני, קפטן מכבי תל־אביב.

     

    האירוע נערך בבניין משרדים יוקרתי ברחוב ויקטוריה 100, ולא סתם נבחרה לונדון לארח אותו. בריטניה היא דוגמה מצוינת למדינה שהצליחה למגר את האלימות במגרשים. גם באנגליה, לשחקנים עצמם היה תפקיד חשוב במהפכה. בעיקר לכוכבים שחומי עור שפרצו את חומות הגזענות. גם באנגליה, יש עדיין מה לשפר. בעוד שהשחקנים השחורים זוכים לייצוג רב על כר הדשא, רק שני מאמנים שחורים מועסקים בפרמיירליג — אחד מהם הוא כריס יוטון, מאמנו של תומר חמד בברייטון. "זו בעיה של החברה האנגלית כולה", הוא אומר. "לא יכול להיות שב־2017 זה המצב".

     

    טוני בלום, הבעלים היהודי של ברייטון, שמעסיק את יוטון ומציב את עצמו בחזית המאבק בגזענות, היה אחד האורחים החשובים בכנס. בלום, שהגיע יחד עם אשתו לינדה, היה בעצמו אוהד שרוף של ברייטון, שהתעשר והחליט להגשים חלום, לקנות את המועדון ולהעלות אותו לראשונה בהיסטוריה לפרמיירליג. "אני חושב שלמועדונים יש חשיבות גדולה בכל מה שקשור לשינוי במעמד השחורים", הוא אומר. "באנגליה נעשתה עבודה חשובה ויש שינוי משמעותי לעומת מה שהיה פה בשנות השבעים והשמונים".

     

    האתיופים מקופחים

     

    בכדורגל הישראלי המצב עגום הרבה יותר. מסאי דגו, למשל, הוא המאמן הראשון ממוצא אתיופי שקיבל צ'אנס לאמן בליגה השנייה. על ליגת העל אין מה לדבר. מאמנים ערבים? ממש לא בליגת העל שלנו, שבה אפילו קבוצה שמייצגת את המגזר, כמו בני סכנין, לא מינתה עד היום מאמן ערבי. סלאח חסארמה הוא המאמן הערבי הראשון, והיחיד בינתיים, בליגת־העל. זה קרה כשמונה למאמן עירוני קריית־שמונה. בסכנין, הקבוצה שבה שיחק מספר שנים, דווקא לא חשבו עליו כאופציה. בשנה שעברה רשם היסטוריה נוספת כשמונה למאמן נבחרת הנערים של ישראל. "מאכזב אותי שדווקא סכנין לא נתנה סיכוי למאמן ערבי", הוא אומר. "בכלל אין כמעט מאמנים ערבים וזה חבל. כשחקן ערבי נתקלתי בהרבה סיטואציות לא נעימות. חייבים להגביר את המודעות לנושא ואת המעורבות של השחקנים נגד הגזענות. אני דווקא אופטימי מאוד".

     

    גם אמיה טגה, שחקנה של מכבי נתניה שעלה לארץ ב־1991, הפך ללוחם חברתי דרך המגרש. הוא זכה לכותרות כשנקנס על ידי ההתאחדות לכדורגל אחרי שיצא לכר הדשא עם חולצה שעליה התנוססה הקריאה לשחרר את אברהם מנגיסטו מהשבי בעזה ולחקור את מותו של יוסף סלמסה. ההתאחדות קנסה אותו ב־750 שקל, וטגה החליט כמחאה לשלם את הקנס ב־7,500 מטבעות של עשר אגורות. "אני רואה בדיוק איך מתייחסים לכהי עור בישראל", הוא אומר. "אני מוכר אז מתייחסים אליי אחרת, אבל דווקא מהמקום הזה, אני חייב לנסות לשנות. ברור שיש קיפוח כלפי הקהילה האתיופית בארץ, ואני מרגיש כשגריר שלה, אחד שצריך להילחם למענה בבמה הגדולה של הספורט. אני מאלו שיגידו מה שהם חושבים, לא אתחבא מאחורי אף אחד או אפחד מהקהל. אני אמנם לא מסי או רונאלדו, אבל יש לי שליחות שהיא מעבר לכדורגל".

     

    הנציגה הנשית בכנס הייתה כדורגלנית רמת־השרון, אשרת עיני. "לספורטאים יש אחריות גדולה", היא אומרת, "אנחנו צריכים להיות יותר מעורבים ופעילים בחברה מאשר כל אחד אחר. דווקא בקהילה של הכדורגלניות יש פתיחות גדולה מאוד, ואני מאמינה שנוכל להיות סוכני השינוי".

     

    בקרן החדשה לישראל לא בחרו סתם בכדורגל. "הסיבה שאנחנו נמצאים בזירה הספורטיבית היא היכולת האדירה של הספורטאים להשפיע באופן חיובי על החברה ולקדם חיים משותפים וסובלנות בחברה הישראלית", אומר מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל.

     

    "ספורט יכול לשנות דברים, אבל אי־אפשר להשוות בין כדורגלן כזה לאחר. לא כל אחד יכול לקחת את המשימה של אחריות חברתית", אומר שלומי ברזל, קצין העיתונות של ההתאחדות לכדורגל. "רוב השחקנים מפחדים מהאוהדים, כי יש להם הרבה מה להפסיד. הם מבינים שהם צריכים להיזהר בדבריהם, שכן המחיר עשוי להיות מיידי. צריך מנהיגים חברתיים אמיתיים לחולל את המהפכה, וזה לגמרי אפשרי".

     


    פרסום ראשון: 13.08.17 , 20:33
    yed660100