שמים סוף לקטל בדרכים

סמדר שיר

לכאורה, תאונה היא תאונה וכאב הוא כאב וחבלה היא חבלה, אבל זה לא לגמרי מדויק. האסונות שנוחתים עלינו בצרורות נחלקים לשתי קבוצות. בראשונה, לה הדבקתי את הכותרת "שיט האפנס", קורה ואנשים נפגעים בלי שיוכלו למנוע או להקטין את הסכנה ומותם הטראגי בלתי נמנע. לקבוצה השנייה אני קוראת "תאונות ידועות מראש" ולמרבה הצער היא כוללת את שלומית מלכה, ילדה יפה, כלה טרייה, שלא פעם ראיתי אותה נוסעת על אופניים/קורקינט חשמליים לאורך שפת הים, לשיעור התעמלות בנמל. שיערה התנפנף ברוח, מתחת לכובע עם מצחייה, וחזותה הקרינה תום ושלווה.

אבל כנראה גלויית האושר הזו, שמתאימה לחוף מאליבו הפסטורלי, לא משתלבת בנוף הישראלי שבו כל מי שעולה על כלי דו־גלגלי חושף את עצמו לסכנת חיים. תשאלו את 1,500 הרוכבים שנפגעו בדרגות שונות בחמש השנים האחרונות. מספרם של הולכי הרגל החפים מפשע שנדרסו על ידי הכלים המהירים האלה גבוה בהרבה. נכון, צעצוע חשמלי הוא הפתרון האידיאלי לבעיות הפקקים והחניה בעיר ללא הפסקה, שעושה הכל על מנת להתחזות לגן עדן עלי אדמות, אך ביומיום הוא מציע לתושבי העיר גיהינום. נערים מזגזגים במדרכות ליד אמהות ועגלות; זקנים מוטלים הצידה מכידונים; וצעירים מתפרצים אל כבישים סואנים. זה מה שקורה כאשר מי שעולה על שני גלגלים ממונעים לא חייב לעבור שיעורי נהיגה, חובת הביטוח לא קיימת, ואת החוק לחבוש קסדה איש אינו אוכף מפני שאין אפשרות להציב שוטר־פקח בכל צומת.

במצב הנוכחי, ועד שיתחולל מהפך משמעותי, אסור לאף אדם לעלות על צעצועים חשמליים. נקודה. הורים — אל תרשו לילדיכם להוציא אותם מהמחסן. בני נוער — אל תמכרו לעצמכם את הסלוגן "לי זה לא יקרה". אני מאמינה ששלומית המקסימה תחזור לחייך מול המצלמה, ותנצל את מעמדה והשפעתה לקמפיין חינוכי הקורא לכל אחד מכם להיות אחראי לביטחונו האישי. אני מתפללת להחלמתה המלאה ובמהרה. אמן.

פתרון חשוב ושימושי בעיר

אודי עציון

דווקא בזמן ששלומית מלכה שוכבת פצועה בבית החולים, והאינסטינקט הראשוני הוא להכריז מלחמה על הכלים האלה, חייבים להזכיר: קורקינטים ואופניים חשמליים הם פתרון עירוני חשוב ושימושי, בטח בעיר נטולת רכבת תחתית ועם תחבורה ציבורית שמושבתת בסופי שבוע ומקרטעת במהלכם.

אין שום היגיון במכונית ששוקלת טון ומסיעה בנאדם בודד, תופסת חניה, מייצרת זיהום, עולה הון לרכוש ולהחזיק אותה, ואנחנו מבזבזים עימה שעות בפקקים ובחיפושי חניה. אבל את הבלגן בתחום חייבים להפסיק. רק החודש יתחילו פקחי העיריות לתת דוחות לרוכבים ללא קסדות ולילדים שרוכבים למרות שנאסר עליהם. זאת אחרי שאת המשטרה זה לא עניין כל אותו זמן וגם לא את ההורים של אותם רוכבים. גם משרדי התחבורה והחינוך לא ממש מתאמצים להעלות לתשומת הלב הציבורי את הסכנות.

כל עוד משרד התחבורה ממשיך להתנגד להתקין לוחיות רישוי על האופניים ולדרוש מהם ביטוח חובה, הרוכבים ימשיכו להשתולל, להיפגע ולהיות מטופלים על חשבוננו. הם יודעים שאף אחד לא יבוא איתם חשבון.

משרד התחבורה והמכס גם מתרשלים בפיקוח על הכלים המיובאים, שרבים מהם מגיעים למהירויות סביב 50 קמ"ש — כמעט כפול מהמותר. אחרי שיבואן מקבל את אישור מכון התקנים, איש לא בודק מה בדיוק מגיע ונמכר בהמשך. זה מסוכן להולכי רגל ועוד יותר לרוכבים עצמם.

ויותר מהכל, אתם הרוכבים, חבשו קסדה. נכון, זה לא מגניב וזה לא אופנתי. תיראו קצת גיקים, אבל תישארו בחיים אם תיפלו. כל עשרת הרוכבים שנפטרו מפצעיהם בבתי חולים בשנים האחרונות, סבלו מפציעות ראש ולא חבשו קסדה.

בקיצור רשויות ורוכבים, השתלטו על המפלצת שיצרתם, ונקבל בחזרה כלי רכב עירוני ובר־השגה שנדרש כל כך בערים הצפופות והיקרות שלנו. אל תחשבו להוציא אותו משימוש, פשוט תלמדו לחיות איתו נכון.

תוצאות הסקר האחרון: האם צריך לאסור את קיום ההפגנות מול ביתו של היועמ"ש בפתח־תקווה?

כן — 39% מסכימים עם אריאלה רינגל־הופמן

לא — 61% מסכימים עם בן־דרור ימיני