בספרי ההיסטוריה של הספורט תופיע הקריסה העצובה של אוסיין בולט כמקרה תקדימי. הפנומן ששלט ללא עוררין בעולם הריצות הקצרות במשך תשע שנים מתח שריר ונפל כאחרון האתלטים, 20 מטר לפני קו הסיום של הקריירה המופלאה שלו.

אפשר לכתוב ספרים על הכמיהה של בולט לניצחון. הבלתי אנושי, שהפך ב־2017 לאנושי מאוד, היה בהתלהבות יתר ברגעים שלפני ריצת השליחים. ערך חימום אחרון כנדרש והנהיג את חבריו להצגה האחרונה. אלא שבלונדון 2017, בניגוד ליכולות מהחלל החיצון בלונדון 2012, גזרת הגורל פסקה: המערכה האחרונה תהפוך לחלום רע.

אז מה באמת קרה לו? למרות שהוא רק בן 31, כמעט ילד בהשוואה לג'סטין גטלין בן ה־35, הג'מייקני הענק גילה סימני שחיקה בשלוש השנים האחרונות. לעומת ניצחונות בפערים עצומים באולימפיאדות בייג'ינג ולונדון, כבר ב־2015 השניים היו קרובים־קרובים, כמעט שווים. רק העובדה שבולט ניצח בזכות האופי הווינרי שלו גרמה לנו להאמין שמדובר ביצור בדיוני, בלתי מנוצח על כדור הארץ.

השנה מיעט בולט להשתתף בתחרויות, וכנראה ידע מדוע. הוא הגיע רק לתחרויות שבהן היה משוכנע שינצח גם בהילוך שני. כשהגיעה האליפות בלונדון, חדי העין הבחינו כי מתחת לכל הצגות הביטחון עד כדי שחצנות שהתרגלנו לראות ממנו, מסתתרת התרגשות גדולה. הזינוק הנורא לגמר ב־100 מטר, שהוביל להפסד בתחרות שבה אף אחד לא ירד מ־9.90, הבהיר כי נותרו רק השם הענק והזיכרונות.

ומילה אחרונה על בולט: עד שהעותק שלו לא ישוכפל, יישארו שיאיו ב־100 מטר (9.58 שניות) וב־200 מטר (19.19 שניות) שרירים וקיימים גם לדורות הבאים. הייה שלום, מלך המלכה.

דרוש גיבור על. בולט משאיר מאחוריו ואקום, מבלי שיורש ראוי ייכנס לנעליו הגדולות. בולט היה הנכס של מלכת הספורט. די בהופעתו כדי למלא אצטדיונים.

המועמד הראשון לרשת אותו, או לפחות למלא חלק מהחור הענק, היה ווייד ואן ניקרק הדרום־אפריקאי. האצן בן ה־25, האדם הראשון שירד מ־10 שניות ב־100 מטר, מ־20 שניות ב־200 ומ־44 שניות ב־400, ניסה לשחזר את הדאבל של מייקל ג'ונסון מלפני 21 שנה ב־200 וב־400. אולי הציפיות ממי שטיפס לצמרת רק לפני שנתיים חילחלו גם אליו. הוא אמנם ניצח ב־400, בתוצאה שידע טובות ממנה (43.98), אך הפסיד ב־200. הוא עדיין לא בולט. נתפלא אם יהיה.

אם נוסיף את העזיבה של מו פארח, שעובר למרוצי שדה, ופרישתו לפני שנה של שיאן העולם בקרב־10 אשטון איטון, נמצא כי נוצר חלל באתלטיקה העולמית. יש לנו גיבורים, אין לנו גיבורי־על.

תמרור עשור. לא רבים שמו לב לכך שבמשך 32 שנה לא זכתה ג'מייקה בזהב אולימפי בספרינט לגברים. האחרון שעשה זאת היה דון קווארי ב־200 מטר במונטריאול 1976 – עד שהגיע בולט בבייג'ינג 2008. מאז ג'מייקה פרחה במשך עשור עם אסאפה פאוול, יוהאן בלייק, ואיתם גם מלכת הנשים שלי־אן פרייז'ר־פרייס ויורשתה איליין תומפסון. הג'מייקנים שרפו את המסלול בריו עם שש מדליות זהב ותפסו את המקום השלישי בטבלת המדליות בתחרויות האתלטיקה. שנה לפני כן, באליפות העולם בבייג'ינג, הם היו במקום השני (אחרי קניה, לפני ארה"ב) עם שבע מדליות מוזהבות (ו־12 בסך בכל).

ועכשיו? הופעה חלשה במיוחד: רק ארבע מדליות, אחת בלבד מזהב. זו לא רק הקריסה של בולט, אלא גם האכזבה של תומפסון שסיימה חמישית ב־100 מטר. עומר מקלאוד ב־110 משוכות היה צדיק בסדום. האם יעברו עוד 32 שנה עד שג'מייקה תחזיר לעצמה את ההגמוניה?

האימפריה מכה שנית. קצת יותר צפונה מג'מייקה, האמריקאים המשיכו בתהליך שהחל בריו. אחרי הקריסה באליפות העולם 2015, שבה הודחו למקום השלישי בטבלת המדליות (18, מהן שש זהב), הם התאוששו בריו עם 32 פודיומים (13 זהב). כאן בלונדון הם המשיכו במומנטום, עם 30 מדליות (10 מוזהבות).

הסיפור הגדול של הפסים והכוכבים הוא לא גטלין, לא הריצות הקצרות ולא בור הקפיצות, אלא דווקא הריצות הארוכות – תחום שבו ארה"ב לא הצטיינה לפני כמה שנים. העלייה הזו בולטת במיוחד בנשים: אמה קובורן וקורטני פריריקס גרפו דאבל מדהים והיסטורי ב־3,000 מכשולים, ג'ניפר סימפסון לקחה כסף ב־1,500, איימי קראג זכתה בארד במרתון. הן גיבורות אמריקאיות שהראו שהריצות הארוכות לא נועדו רק לאפריקאיות.