לפני כחודש עמדתי בבית משפט והעדתי נגד האדם שהטריד אותי מינית. בכל פעם ששמעתי על אישה שלא התלוננה קצת נחמץ לי הלב; תמיד קיוויתי לחיות בעולם בו הרעים נענשים על מעשיהם והטובים זוכים. היום, אני כבר לא כל כך בטוחה שהעולם הברור של הטוב והרע קיים.

מעולם לא הייתי אדם של בוקר, אבל לפני שנתיים קמתי נרגשת: אחרי פרידה לא קלה עמדתי לעבור לגור לראשונה בחיי לבד. מצאתי דירה מקסימה במרכז תל־אביב וקרובת משפחתי, ב', באה לעזור לי לארוז את חפציי האחרונים. הבוקר התחיל ברגל שמאל; סיימתי לארגן את אחרון הדברים, ואז המובילים הגיעו ואיתם — כצפוי — התחילו התלונות הגנריות: יש פה יותר דברים ממה שהודעת בטלפון, לא התכוננת כמו שהיית אמורה, זה היה צריך לעלות לך הרבה יותר.

הרגשתי לא נעים וניסיתי לפצות על זה ולעזור בכל דרך. לכן, בפעם הראשונה שהוא ביקש ממני לבוא לעזור לו לקשור את החבלים על המיטה, נעתרתי בשמחה. אבל כשניגשתי לעזור לא הרגשתי רק את החבלים בכף ידי, אלא גם את איבר המין שלו. קפאתי. לא ידעתי מה לעשות וניסיתי לסלק כל מחשבה רעה מהראש שלי: למה שהוא יעשה את זה, זה בטח בטעות, אולי בכלל דמיינתי. כן כן, דמיינתי. יצאתי מהחדר מבוהלת וניסיתי להתחמק מאינטרקציה איתו.

ואז הגיעו תלונות נוספות: זה תמיד ככה כשאני עושה הובלות לנשים. בלעתי את הרוק ובאתי לעזור לו שוב; לא רציתי שיעבוד קשה רק כי פישלתי, והיה לי סכום הכסף המדויק עבור ההובלה, כולל טיפ, ושום יכולת כלכלית לשלם יותר. נכנסתי לחדר המקלחת, והוא ביקש ממני להחזיק את הכבלים של מכונת הכביסה כדי ש"הוא יעשה את מה שהייתי אמורה לעשות". החזקתי את הכבלים ואז זה קרה שוב: איבר המין הזקור שלו נדחף אליי ומילא את כל היד שלי. עברו שניות ארוכות עד שהצלחתי להגיב. שמטתי את הכבלים וניסיתי לברוח מהחדר כמו חיה במנוסה. במקום לתת לי לצאת הוא הקיף אותי, וכאקורד סיום צורם במיוחד הוא נצמד אל אחוריי והתחכך בי. לא ידעתי מה לעשות. כמה דקות אחר כך כבר הייתי בתוך הרכב. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חוץ מלברוח: לא על קרובת המשפחה שהשארתי מאחור או על זה שאולי הייתי צריכה להגן על עצמי באיזושהי דרך.

• • •

כשהגיעו המובילים לדירה החדשה התחמקתי ממנו ככל האפשר, והוא מצידו נדבק אליי ככל האפשר. הוא התיישב איתי בחוץ, חילק ציונים לעוברות ולשבות ("כן" למלאות, "לא" לרזות) והעיר הערות מחליאות ("את דוברת צרפתית? זו שפה כל כך סקסית שבכל פעם שאני שומע אותה אני גומר"). לא הייתי מסוגלת לדבר, ורק קיוויתי שהוא ילך וזה יהיה מאחוריי.

כשהודיעו לי שההובלה הסתיימה חשתי הקלה. עליתי למעלה, הסתכלתי על הדירה החדשה וההתרגשות חזרה אליי. התחלתי לפרוק את הארגזים, ופתאום שמעתי אותו אומר למובילים האחרים שיחכו לו למטה ושהוא יסגור איתי את החשבון. נדלקה לי נורה אדומה מהבהבת בראש. נותרנו רק אני והוא לבד בדירה. הבאתי לו את הכסף. "ומה עם טיפ לחבר'ה? תראי איך הם עבדו קשה". בחוסר רצון הוצאתי את השטר האחרון שהיה לי ונפרדתי ממנו לשלום.

"אני יכול להשתמש בשירותים?" הוא שאל. רציתי לענות שלא, ושאני רק רוצה שהוא ילך, אבל איכשהו הינהנתי בחיוב והצבעתי לו על הדלת. את מה שהוא עשה לי אחר כך אחסוך מכם, אבל רק אספר בגאווה שכבר לא קפאתי: צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי. היינו לבד בבית, ואני הייתי אחוזת אימה. זה עבד: התחלתי לדחוק אותו לכיוון הדלת, לא לפני שהודעתי לו שיחזיר לי את הטיפ כי לא מגיע לו שקל על מה שהוא עשה לי. הוא מילמל שהוא מצטער, ואני רק דחפתי אותו וטרקתי לו את הדלת בפנים. ואז התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות.

היה ברור שאני לא מתכוונת להתלונן: שמעתי סיפורים קשים על אחרות שהתלוננו ועל התופת שהן עברו. לא רציתי להיות אחת מהן. אבל פתאום הייתה דפיקה בדלת. חשבתי שהוא חזר. הסתכלתי ברעד דרך העינית וראיתי את ב'. פתחתי בהקלה את הדלת, והיא קרסה על בית החזה שלי בדמעות; הוא הטריד גם אותה. באותו הרגע שכחתי את כל מה שאמרתי לעצמי ורתחתי מזעם. ב' צעירה ממני והייתה עבורי כמו אחותי הקטנה. כל מה שרציתי היה לגונן עליה.

• • •

אז התלוננתי. השוטרת חקרה אותי בגסות ובאדישות מוחלטת, ועל הדרך שאלה אותי למה אני בוכה; השוטר התקשר אליי ולאחר שהבין שאני הוטרדתי יותר מ־ב' הודיע לי שיבדוק מי מאיתנו, המוטרדות בעלות קשר הדם, יפה יותר; וכדי לבסס את העדות, כדאי גם לעבור עימות מול המטריד, ובעודך ממתינה לעימות שניכם פשוט עומדים בחוץ ליד הדלת, זה לצד זה, ואת רק רוצה שהאדמה תבלע אותך; במהלך העימות אין אף אחד שיגן עלייך, ואת זוכה לקבל תגובות ממנו ("אולי עברת משהו בילדות שגרם לך לדמיין את זה") בזמן שאת מנסה לאסוף את השברים ולהמשיך לענות על שאלות החוקרת.

ואז מגיעים חודשים ארוכים של המתנה בה אף אחד לא מודיע לך מה קורה. פג תוקפו של צו ההרחקה כבר מזמן, ובכל פעם שאת עוברת בשביל החשוך ליד הבית את מדמיינת שהוא שם. רכשת גז מדמיע, ואת מנסה לחשב כמה זמן ייקח לך לשלוף אותו מהתיק. את מתקשרת שוב ושוב כדי לברר מה קורה, אבל מודיעים לך שאין התקדמות ושיכול להיות שהתיק לא יועבר למשפט מחוסר עניין לציבור. הביטוי "חוסר עניין לציבור" רק סודק אותך יותר. בסוף מודיעים לך שהתיק הועבר לפרקליטות. שוב בוחנים את התיק. ואת שוב מחכה.

בסוף מודיעים לך שנקבע דיון ראשון. לא, את לא צריכה להיות שם. ואז, אחת לכמה חודשים, מגיעות השיחות, אבל את משוחחת אך ורק עם מענה קולי ממוחשב. את כבר לומדת לזהות את מספר הטלפון של המערכת ואת הדברים שנאמרים לך בעל־פה: זו שיחה ממערכת מנע. שוב. קיים מידע חדש עבורך. שוב. ואז את מגלה שהדיון נדחה. שוב.

ופתאום, לפני כחודשיים, שיחה ממספר לא מזוהה. הפרקליט השלישי במספר שקיבל את התיק רוצה לזמן אותי לעדות בבית המשפט. כמעט שנתיים עברו ואת בכלל לא רוצה להעיד. מסתבר שגם אם את לא רוצה, כדאי; זה יעזור לתיק. ואז את מגיעה לבית המשפט והנה הוא, עומד בבידוק לידי, משוחרר. וכבר לפני המשפט את מתחילה לבכות.

לא כך דמיינתי את בית המשפט. מצאתי את עצמי בחדר קטן וכמעט ריק כשהוא יושב באלכסון לי, ואני יכולה לראות כל תגובה שלו. עמדתי על דוכן העדים במשך שעה וחצי. לפעמים כשזה נהיה יותר מדי התיישבתי. בכיתי לפני, בכיתי אחרי, בכיתי במהלך העדות. מה שהכי הרג אותי לא הייתה החוויה הנוראית שעברתי, לא הפחד המשתק כשמצאתי את עצמי לבד בבית עם אדם שפגע בי: מה שהכי הרג אותי הייתה העובדה שנאלצתי לענות לשאלות כל כך משפילות, כשעם כל אחת ואחת הרגשתי שהסנגור מסובב את הסכין. הרגשתי לגמרי לבד; אין אף אחד שמגן עליי. בהתחלה לא האמנתי שהוא שואל אותי שאלות כאלה. שאלתי אם אני אמורה לענות רק בכן/לא או שאלו שאלות פתוחות. הוא ענה לי שפתוחות, ומאותו הרגע החלטתי שאם אף אחד לא מגן עליי בכל התהליך הזה, אני אעשה זאת:

סנגור: איך ידעת שזה היה איבר המין שלו?

אני: כי אני יודעת אנטומיה בסיסית.

סנגור: אולי זה היה משהו אחר שנגע בך? מברג?

אני: לא. אני יודעת איך מברג נראה.

סנגור: אולי זה היה מסקנטייפ?

אני: לא. אבל גם להתחכך בי עם מסקנטייפ מאחורה לא נשמע לי נורמלי.

סנגור: היה חם באותו היום?

אני: אני לא זוכרת.

סנגור: מה היה צבע המכנסיים שלו? מה היה צבע התחתונים שלו?

אני: אני לא זוכרת.

סנגור: עד עכשיו זכרת יפה מאוד.

אני: כן? אתה זוכר מה עשית ביום שישי לפני שנתיים?

סנגור: אולי שידרת לו שרצית?

אני: לא, לא, לא.

סנגור: למה את מרימה את הקול?

אני: למה אתה שואל שאלות טיפשיות?

סנגור: זו העבודה שלי... אולי פירשת את הדברים לא נכון?

אני: מה פירשתי לא נכון?

סנגור: את הסיטואציה.

אני: כן? בוא תספר לי עוד איך אפשר לפרש אותה, אני אשמח לשמוע.

• • •

השנתיים האחרונות היו רחוקות מלהיות קלות. הרגשתי שאני נלחמת לבדי מול טחנות רוח ומול ממסד שאמור בכלל להיות לצידי ולדאוג — בדיוק כמו שאני ניסיתי — למנוע את הקורבנות הבאים. לפני כמה ימים הודיעו לי שהמטריד נמצא אשם בכל אחד מסעיפי האישום. הוא עדיין לא קיבל עונש: בחצי השנה הקרובה הוא ייבדק על ידי שירות המבחן, ורק אז יינתן גזר הדין. את כל הפרטים לא ידעתי ולא היה אף אחד שיספר לי אותם.

לאחרונה סופר לי שח"כ מיכל רוזין מקדמת בימים אלו הצעת חוק להקמת בתי דין ייעודיים שיטפלו בפגיעות מיניות, ושיוכשרו במיוחד שופטים ושוטרים שיעסקו בתחום הזה. אז אמנם החוק החדש כבר לא יעזור לי, אבל אני רק יכולה לקוות שהעתיד עבור נפגעות תקיפה מינית אחרות יהיה ורוד יותר. •

במרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית קיים גם ליווי בהליך הפלילי.

קו חירום לנשים 1202, קו חירום לגברים 1203