לפני שנתיים, על הבמה, הכתה באתי אנקרי ההכרה שמעכשיו היא מוכנה להופיע רק בפני נשים. הגברים יצטרכו להידחות בנימוס. "זה היה רגע מאוד חזק שבו התשובה פשוט הגיעה אליי מבפנים", היא מהרהרת, "הרבה זמן השאלה נידנדה לי, האם להפסיק להופיע בפני קהל מעורב או לא. בכל פעם הייתה לי הרגשה שעדיין לא הגיע הזמן. באותה הופעה סיפרתי משהו של הרבי נחמן ופתאום הבנתי שאני בעצם מספרת על עצמי. ואז ידעתי שהגיע הזמן לעשות את זה".
תרשי לי להתבאס בשם הגברים.
"גם לי זה מאוד כואב וגם בשבילי זה שינוי מאוד גדול ולא פשוט".
מתייסרת?
"כן. כי זה לוותר על משהו מאוד חשוב מבחינתי. זה כמו שתגיד לילד, 'אתה כבר לא הולך לגן, תלך עם תיק לבית ספר'. ואיפה הארגז שלו ואיפה הנדנדה? יש בזה תהליך כואב. אבל לומדים לקרוא ולכתוב, לא? אז הגדילה עוברת דרך כאב ובמקרה הזה אני מרגישה את זה. גם הלב ממש כואב לי, עמוק בפנים".
את קמה עם מועקה מאז ההחלטה הזו?
"זה בא בגלים. לפעמים אני מרגישה גלים של כאב מאוד גדול, המועקה שאתה מדבר עליה, כמו כאב של פרידה שיושב בתוך הלב. לאחר מכן מגיעה גם תחושה של חירות מאוד גדולה. ואז אני מרגישה שהנה, הגעתי לנקודה הרצויה. אבל אז שוב עולה אותו כאב וזה לא נגמר. אני מודעת לזה שההחלטה שלי לא לשיר בפני קהל מעורב מקימה סביבי גדר מסוימת".
אז מה תסבירי בכל זאת לאותם גברים שיבקשו לבוא להופעות שלך?
"שאני מבינה אותם, אבל ככל שאנחנו מנסים להיות יותר אמיצים ויותר אמיתיים עם עצמנו, צריך תמיד לוותר על משהו ולפעמים זה שורף לשני הצדדים. אבל אם באמת אוהבים מישהו, צריך לקבל את מה שהוא אוהב גם כשזה לא מתאים לך. הרבה פעמים אני מבקשת שיכתבו שזה מופע לנשים, אבל בכל זאת מגיעים גברים".
ומה את עושה?
"כלום. עם הזמן זה קורה פחות ופחות".
* * *
מעבר להחלטה אישית שעלולה לנכר חלק גדול מהקהל שלה, עבור זמרת כמו אנקרי מדובר בהכרעה שכרוכה באובדן הכנסה בסדר גודל של מאות אלפי שקלים בשנה. גם אחרי החזרה בתשובה, שהחלה בשנת 1995, וההתמקדות בתכנים יותר דתיים ורוחניים, נחשבת אנקרי לאמנית מבוקשת בהופעות מוזמנות של ועדי עובדים, רשויות מקומיות, טקסים ואירועים ממלכתיים. מפיקים בתעשיית המוזיקה מספרים שאי־אפשר לזלזל בכוחה גם במבחן הקופות הפתוחות. "זה נכון, יש פה גם מחיר כלכלי, אבל ככה זה כשהולכים עם אמונה", היא אומרת בלי היסוס, "להבדיל, כשבנאדם מחליט להתחתן אז הוא צריך לוותר על כל האפשרויות הנוספות. אז גם כאן יש פגיעה, אבל כשמאמינים בדרך הנכונה יודעים שלא תמיד היא משתלמת מבחינה גשמית בצורה מיידית".
את לא מודאגת מעניין הפרנסה?
"ודאי שאני מודאגת. העניין באמונה הוא שהאדם באמת צריך לעשות כלי לפרנסתו אבל בסופו של דבר היא מגיעה משמיים. נכון, מזמינים אותי להרבה מופעים בפני כלל האוכלוסייה ואני נאלצת לומר לא. זו פעם ראשונה שאני באמת מנסה להסביר את ההחלטה שלי בעניין ההופעות לנשים ואני מרגישה שזה קשה להבנה למי שלא נמצא במקום הזה".
למה בעצם?
"מה שמעניין באמונה היא שהשאלה 'למה' לא תמיד שייכת. זה יותר עניין של הרגשה. אם מישהי מרגישה שהיא רוצה להדליק נרות שבת ולא עשתה את זה מעולם, לא בטוח שתדע למה. גם אצלי זה שייך לרגש. נוח זה לא. גם לשים כיסוי ראש זה לא נוח, תנסה ללכת איתו הרבה זמן ותראה. ואגב, גם השלב שבו החלטתי לעלות עם כיסוי הראש לבמה היה לא פשוט. אבל אם יש היסוס, אז הקהל מקבל את זה בהיסוס. אם יש ביטחון, זה יתקבל טוב גם אם יהיה רעש מסביב".
חשבת פעם לוותר על הכל? לפרוש מהמקצוע?
"לא. כי אם אוותר על הכל, אשאר עצובה. בנאדם מאמין ועצוב זה דבר שלא הולך יחד. האמונה צריכה להתקיים בשמחה. ומהבחינה הזו, האויב הכי גדול של ההתפתחות שלי יהיה ההשקפה של 'הכל או כלום'".
כלומר?
"ההשקפה הזו גורמת לבנאדם ללכת על כל הקופה או לא לעשות שום דבר. אי־אפשר להחזיק לטווח ארוך בתדר כזה גבוה של 'כל הקופה'. יכולתי לומר לעצמי שאם אני באמת רוצה לעשות תשובה, אז 'אל תוציאי שירים לרדיו ואל תעשי מה שאת אוהבת'. במקום זה אני מנסה, בלי נדר, להופיע רק מול נשים".
כשאנחנו עוברים לצד השני של המטבע, הסוגיה הטעונה של שירת נשים, אנקרי לוקחת נשימה ארוכה. אני שואל אותה על העלבון שסופגות זמרות כשגברים יראי שמיים נוטשים את האולם כשהן מתחילות לשיר כי "קול באישה ערווה".
"תלוי מאיפה זה בא. בוא נניח שאתה מבשל ארוחה בשרית ולא ידעת שאחד האורחים טבעוני. ואז הוא אומר, 'סליחה, אני לא יכול לאכול'. אתה תיעלב?"
אבל זו לא בעיה נקודתית. נשים בארץ מקבלות את הדרתן מהבמה כהוכחה לחוסר שוויון ופחיתות מעמדן.
"זה נושא מאוד עדין שקשה לגעת בו וכדי להבין אותו צריך להעמיק בכתובים, להיכנס לספרים ולחקור את היחסים בין הנקבי לזכרי בצד היהודי. אם נישאר במעטפת החיצונית, כל אחד יגיד מה הוא מרגיש ושם זה ייגמר, בעלבון כביכול. אני בכלל לא רוצה להיכנס למה נשים צריכות לחשוב במקרה כזה, כי זה בטח לא התפקיד שלי לפרשן. כן אגיד שיש זכות לאדם לקיים מצווה בלי לפגוע במישהו".
אבל האדם שעוזב את החדר פוגע באותן זמרות.
"אם יש לי בעיה באוזן ותשמיע לי שיר שכתבת והתדרים הגבוהים יכאבו לי, אני אבקש סליחה ואצא. ואז ברור שאתה תיפגע. אבל אם אתה תבין שהתדרים האלה פוגעים לי באוזן, אולי לא תיפגע. אז צריך להבין שזה לא אישי".
* * *
אנחנו יושבים בביתה של אנקרי בכפר אורנים. הסלון מתמלא בניחוח של חמין שמתבשל על הכיריים, למרות שבחוץ כמעט 40 מעלות. למעט הלבוש ומטפחת הראש, היא נראית כמעט כמו בתחילת הניינטיז. השנים כמעט לא נגעו בה. הכריזמה השקטה שם, הפנים מוארות, דיבורה חרישי, כמעט לחישה. אחרי הפסקה ארוכה של חמש שנים מאז אלבומה האחרון 'הניגון שלך', שהגיע למעמד של אלבום זהב, אנקרי חוזרת לעניינים ומוציאה אלבום חדש, 'יא־אמנא'. הוא נשען על יסודות המסורת התוניסאית, כשהשירים משלבים ערבית ועברית, זמירות עם לחנים שלה, ומבליטים קול יפהפה, צלול ומסולסל, חף ממאמץ ומניירות. "לקח לי המון זמן לעשות את האלבום", היא כמעט מתנצלת, "שקעתי לגמרי באולפן לחמש שנים של עבודה והייתי צריכה לשים לעצמי נקודה די בכוח, כי זה אלבום מאוד עמוק בשבילי. עשיתי חקר של ממש בשירים שעברו במורשת התוניסאית היהודית. גיליתי דברים נפלאים, למשל שירת נשים שלא הכרתי, המיוחסת לאי ג'רבה בתוניס. לפני מאות שנים נשים היו שרות במסגרת סגורה, רק בתוך עצמן, וזו הייתה הדרך שלהן כנראה ללמוד תורה. ג'רבה הוא מקום הולדתה של סבתי, שיש לה סיפור מעניין".
שוט.
"בגיל חמש התייתמה מאביה. אמא שלה הפליגה באונייה לחפש עבודה בתוניס, והשאירה את הילדים אצל קרובים. והיא, ילדה קטנה, עקבה אחרי אמא שלה לתוך האונייה והסתתרה בחדר המכונות. כשהאונייה הפליגה, היא יצאה מהמחבוא וכך הגיעה לתוניס. וכשעבדתי על השירים, הציפו אותי תחושות של ילדות, של בית. גם באלבום התוניסאי עוברת רוח של אמונה מאוד חזקה, התחושה של הגלות והציפייה לגאולה. שירי געגוע לארץ ישראל ולירושלים".
למה להתגעגע? אנחנו בארץ ישראל, בירושלים.
"זו בדיוק הנקודה. שהרגשתי שאנחנו פה ושעוד לא הגענו. הרב יהודה לייב אשלג סיפר על בנאדם בארץ רחוקה שהוגלה אחרי עבירה שעשה. במשך הזמן הוא איבד את הזיכרון, שכח מאיפה הוא בא. ואז, כיוון שהגיע זמן שחרורו, מלמדים אותו שוב על החוקים ומספרים שהעונש הוא גלות עם עבודת פרך. והוא אומר, 'זה עונש נורא קשה, איך בנאדם יכול לשרוד בו?' אחרי שהוא עצמו שרד. המשל מובן?"
לא אכעס אם תסבירי.
"אנחנו כל כך רחוקים ממצב של שלמות שאנחנו אפילו לא מדמיינים מה זו שלמות. אנחנו חושבים שהכל בסדר כי אנחנו בארץ, אבל מצב של גאולה הוא כזה שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו, כי 2,000 שנות גלות היו המון זמן".
* * *
אנקרי סוגרת מעגל באלבום עם תחושות לא פשוטות מילדותה בלוד. "כשמדברים על פער עדתי, אני לגמרי מבינה על מה מדובר. הרגשתי יחס מסוים שקשור בעדתיות לאורך כל הילדות שלי. כשלמדנו בבית ספר, גם בתיכון, המוזיקה המזרחית מהבית לא הייתה משהו להתפאר בו. זה היה משהו להצניע אותו. ההרגשה הייתה שבחוץ יש רוח אחרת, יותר מערבית, יותר חילונית. ומה שלא הגיע בתיאום עם הרוח הזו, היה צריך להחביא אותו".
גם את הסתרת?
"כן. הצנעתי את המזרחיות שלי. למשל בשירים. לא ראיתי את עצמי שרה בערבית או שרה שירים מזרחיים בתיכון. רק אחרי הצבא, כשהתחלתי לחפש מה אני רוצה לשיר, נכנסתי פנימה וראיתי שהעולם המזרחי המוזיקלי מאוד מעניין אותי".
על מה עוד לא הרגשת נוח לדבר בחוץ?
"כל מיני מנהגים שהיו לנו בבית, אפילו הבישולים השונים לכל חג והמון סלטים על השולחן והחמין כל שישי גם בקיץ. חשבתי שכל אלה הם דברים שטחיים, שלא צריך להתפאר בהם, כי לא הבנתי אותם. הסביבה החילונית שגדלתי בה שידרה דברים לגמרי אחרים".
היו גם עלבונות על רקע עדתי?
"היו גם דברים כאלה, כן. זה מאוד הכביד עליי. אבל שמע, נורא מסוכן ליפול במקומות האלה היום כי ככל שמדברים על הפער העדתי, אולי גם משמרים אותו. הילדים שלי, למשל, כבר לא כל כך יודעים על מה אנחנו מדברים. הם כבר מעורבים. יש הרבה משפחות כאלה. ברגע שנדבר על הפער העדתי כל כך הרבה, ננציח אותו. אני כן יכולה לומר שבאלבום הזה ראיתי כמה שירים עמוקים יש במסורת התוניסאית. את מה שפעם החבאתי, היום הוצאתי החוצה. העמקתי בשורשים שלי".
את החזרה לשורשים הדתיים היא ניסתה לעשות כבר בגיל 14, כשהחליטה לחזור בתשובה בפעם הראשונה. "זה לא שחזרתי בתשובה", היא מתקנת, "גדלתי במשפחה מסורתית והתחלתי להעמיק לתוך הדבר הזה. התלבטתי ורציתי לחזור בתשובה ממש. זה גרם לי להרבה ייסורי נפש, כי ראיתי שהתהליך כרוך בלהיות יוצאת דופן מבחינה חברתית".
אז ויתרת?
"פשוט החלטתי שאדחה את השאלה הזו לגיל יותר מאוחר, חשבתי שאני צעירה מדי. המסקנה שלי היא שהשבת שומרת, כי כשעזבתי את השבת, התרחקתי גם מעצמי ומהתשובה. ברגע שאתה מפסיק לשמור משהו אחד, נפרצת עוד גדר. אתה חי למעשה בעולם חילוני".
חייה של אנקרי, 54, אם לשלושה ועוד אחד של בעלה דורון מקשר קודם שלו, עברו טלטלה ב־1985, כשהייתה בת 22, כאשר אביה אנדריי, שוטר, הלך לעולמו בנסיבות טרגיות. "זה נושא מאוד כאוב, צורב", היא בוררת מילים, "זה השליך עליי בהמשך החיים. הרי בלתי אפשרי שלא. אני מניחה שזה בא לידי ביטוי במיוחד בכל מה שקשור לאימהות, בגישה שלי לילדים, בהבנה שאני צריכה להשתפר כאדם כל הזמן, כי לא משנה מה אגיד לילדים שלי, הם חווים את מה שאנחנו מעבר למילים".
עדיין מתגעגעת לאבא מאוד?
"ברור. הוא חלק ממני, ילך איתי תמיד, כמו גם האהבה אליו".
את חושבת שהוא היה שמח לראות שחזרת בתשובה?
"אני מאמינה שמאחר שהוא נמצא בעולם האמת, הוא בטח מאושר".
את המפץ הגדול של הקריירה שלה חוותה ב־1990, אחרי שסיימה לימודים בבית ספר רימון, עם אלבום בכורה מעולה, מהדהד, שהזניק אותה ממעמד של שחקנית מתחילה למשבצת של אחת הכוכבות הגדולות ביותר במוזיקה הישראלית. כמעט כל רצועה נכנסה לפנתיאון: 'רואה לך בעיניים', 'לך תתרגל איתה', 'לוליטה', 'עד מתי', 'קח אותי כך', 'שיר', 'געגוע'. כולן עיצבו מחדש את המיינסטרים הישראלי והבהירו שהיא לא רק מבצעת יוצאת דופן, אלא גם יוצרת מחוננת. 'רואה לך בעיניים' מכר למעלה ממאה אלף עותקים ואנקרי הוכתרה לזמרת השנה. גם האלבום השני, 'קראת לי אסתר', עמד בקלילות במבחן ונמכר היטב עם להיטי ענק כמו שיר הנושא ו'מיכאל'. "היה מאוד נעים לקבל אהבה כזו בבת אחת. לאחר מכן הייתי צריכה לקבל כלים כדי להתמודד עם כל מה שקורה, כי לא טבעי לקבל כל כך הרבה תשומת לב. אתה מחזיר אותי ממש אחורה, ואני חושבת עכשיו שהייתי צריכה לבנות אז את המקום שלי מחדש, ביני לבין עצמי. זה היה אחד הדברים שעוררו בי את הרצון לתשובה".
תסבירי.
"שמע, האלבום הזה וכל מה שקרה בעקבותיו הרכיבו דבר שרציתי כל החיים והלכתי לקראתו. כשזה בא מאוד בגדול, הייתה בי הכרת תודה. אבל התבוננתי פנימה וראיתי שזה לא ממש משמח אותי. שאלתי את עצמי אם יש בי אושר ועניתי שלא. אז המשכתי לחפש".
כי לא אהבת את הנגזרות?
"לאו דווקא. להצליח זה נעים. אבל באיזשהו מקום הבנתי שמה שאני חווה זו לא אהבה אמיתית. שכל מה שקורה לי הוא לא באמת אמיתי. אור שבא מבחוץ, מתשומת לב, הוא לא אמיתי. כי אור אמיתי לא הולך. כשאתה קורא ספר, זה נשאר איתך. אם בא מישהו מבחוץ ואומר לך כמה אתה יפה ונחמד, אתה נורא שמח. אבל מה תעשה כשהוא הולך? זה המדד. ראיתי שהאהבה שאני מקבלת מבחוץ יוצרת תלות והיא גם חולפת, יום אחד בא קהל, יום אחד בא פחות. זה לא סוד שיש משהו ממכר בעולם הזה של הבמה".
התמכרת?
"אני עדיין מכורה. לכן, כמו שהסברתי, הכאב שבוויתור על חלק מהקהל הוא גדול. גם ההולדת של הבן שלי נתנה לי חלק מהכלים להתמודד עם מה שקרה אז. עלתה בי שאלה של מה אני נותנת לו בתור אמא בת פחות מ־30".
ההתנגשות המתמדת בין הקריירה לאימהות.
"כן. אז שאלתי את עצמי שאלות של 'האם אני רוצה להמשיך לעסוק בזה'. היו לי מחשבות שאולי אני צריכה בכלל לפרוש כי אני אמא. הרי זה מצב של סתירה להיות מפורסמת ולהיות אמא, שני דברים קוטביים. אמא צריכה להיות בבית".
זו נחשבת לגישה מיושנת. הרבה משלבות בין השניים בהצלחה.
"אבל זה לא פשוט. אני מאמינה שהדבר הכי טבעי לילדים הוא שאמא תהיה רק בשבילם. זה גם עניין של קשב ולא רק עניין פיזי. במקרה שלי, הילדים גדלים לתוך הדבר הזה והופכים להיות מוזיקאים. הם יוצרים ושרים ועושים דברים גם באלבום החדש".
מקשיבה לפעמים לאלבומים הראשונים?
"כן, לראשון יצא לי להקשיב לא מזמן. לא הייתי משנה בהם משהו, אולי פה ושם נוגעת במילים".
איזה שירים לא תבצעי היום?
"יש שירים שכתבתי פעם ברוח שטות ולא תמיד בא לי לחזור אליהם".
מה רע ברוח שטות?
"החיים הם אמיתיים, חשובים ויקרים. גם שירה היא מאוד יקרה. היום אני מבינה שיותר ויותר צריך להשתמש בשירה למקומות טובים".
אבל לך תתרגל איתה...
"ידעתי שתשאל".
אם נדבר במונחים שלך, הוא עושה שמחה בלב לאנשים.
"פעם שמעתי איזשהו רב שדיבר על הבדל בין עומק והעשרה לבין בידור. בידור מגיע מהמילה לבדר, לפזר. אז אני משתדלת שהשירה שלי תהיה מעמיקה. זה לא שאני כבדה ולא צוחקת, יש הרבה הומור בהופעות שלי. אני רוקדת עם הקהל וכיף לי לראות שמגיעות נשים מכל הגוונים של החברה".
ואני בטוח שהן רוצות גם את 'לך תתרגל איתה'.
"אז אני יכולה לפעמים לתת את השיר הזה ולכתוב שיר חדש בתוך הטקסט המקורי באופן ספונטני. אני יוצרת תוך כדי הופעה".
אין סיכוי שתחזרי על המקור?
"בעזרת השם לא".
אני חייב לשאול שוב למה. אין בשיר שום מילים פוגעניות.
"נכון שזה חלק ממני, אבל מהו תהליך של תשובה אם לא לחשוב מה מתאים ומה נכון? כן, זו אני. ואני לא מתכחשת למה שהייתי, לא סוגרת את הדלת הזו. להפך, בנאדם שעובר תהליך של תשובה הרבה פעמים רוצה לעזוב את מי שהיה פעם. אבל מי שהיה פעם יחזור אליו עד שיסכים לקבל אותו. אז אני מקבלת".
ו'רואה לך בעיניים'?
"שיר שאני כן עושה מדי פעם בהופעות, תלוי ברגש. יש שירים שמעניין אותי לחיות בתוכם".
'היית סוגר אותי אם היית יכול'. משפט קשה, אפל.
"וואו. כן. הרבה פעמים אנחנו מרגישים סגורים בעולם הגשמי ואז הפנייה היא לשמיים. כתבתי שם שהייתי עושה צורות, שיהיו לי שמיים".
