שישי 22 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
The Wealth of the Nation של סימור פוגל, 1938
7 לילות • 16.08.2017
מהון להון
מהקפיטליזם הטהור של איין ראנד לא נותרה היום אלא אוליגרכיה חזירית של בעלי הון. שלי יחימוביץ' קראה את התרגום החדש לקובץ המאמרים של הסופרת שהעריצה בנעוריה, ונזכרה למה זנחה אותה לטובת אחריות חברתית
שלי יחימוביץ’

קפיטליזם - האידאל // איין ראנד (עם רוברט הסן, אלן גרינספן ונתנאל ברנדן) מאנגלית: דוד כהן, סלע מאיר 436 עמודים

 

ניגוד לרומנים המפוארים של איין ראנד שיכולים כנראה לחיות חיי נצח, שיני הזמן לא מיטיבות עם 'קפיטליזם - האידאל'. לא משום שראה אור לראשונה לפני כחצי מאה, אלא משום שליבת הספר היא מאמרים אקטואליים, רובם שלה. ראנד כתבה אותם אז בתגובה לאירועי השעה. בזעם, ביצריות, ובעימות תמידי עם האמריקנה הלא־קפיטליסטית־מספיק לשעתה בעיני ראנד. אמריקה שראנד ראתה אותה כמטומטמת ושבויה ברעיונות מסרסים של מוסר ונתינה, ושאם רק תחיל על עצמה באופן מוחלט וטוטאלי את הקפיטליזם ואת האובייקטיביזם - תהיה גן עדן מושלם עלי אדמות.

 

כך למשל היא קורעת לגזרים את החקיקה האמריקאית המסדירה את שידורי הרדיו, שהיו אז המצאה חדשנית ומסעירה (לדידה התדרים צריכים להיות קניינו הפרטי של מי שתפס אותם ראשון), או את הסטודנטים המוחים בתביעה לחופש ביטוי פוליטי בין כותלי אוניברסיטת ברקלי (אך עוד יותר את המרצים, העלובים והרופסים לטעמה, שנכנעו להם), וגם נייר עמדה שפירסם האפיפיור פאולוס השישי, הקורא לצדק ולחסד ("צהובון מרקסיסטי ירוד"). אקטואליות היתר הזאת היא כנראה גם הסיבה לכך שהמתרגם חש צורך לשנות את שמו של הספר, שבמקור היה 'קפיטליזם - האידאל הבלתי ידוע' (Capitalism: The Unknown Ideal).

 

ובכן, כעת לא רק שהקפיטליזם ידוע בהחלט, אלא שכבר נוסה במלוא היקפו ושליטתו, ובמידה מסוימת גם ננטש. פעם אחת משום שהביא לאי־שוויון הגדול ביותר שידעה האנושות זה מאה שנים ומכך נתפס כמזיק ולא מוסרי, ופעם שנייה דווקא משום שלא סיפק את תאוות הבצע של כוחות ההון. מצד אחד הם היללו את הקפיטליזם, משום שהתנער במוצהר מעקרונות של אחריות חברתית ואיפשר להם לצבור ממון רב, אבל בו־בזמן הם לא ויתרו על הכוח ועל היתרון שמעניקות להם אותן ממשלות ומדינות, שהקפיטליזם בז להן בתצורתו האיין־ראנדית הנקייה, המזוקקת.

 

מעניין שאת הוויכוח המר ביותר בספר ראנד לא מנהלת עם הקומוניזם - שאותו היא מתעבת תיעוב עמוק, אישי ואינטלקטואלי כאחד - אלא דווקא בתוך הנגמ"ש שלה. היא מתגוללת על הקפיטליסטים בכלל ועל הרפובליקנים בפרט. כולם אינם נועזים דיים בשבילה, אינם קיצוניים דיים, שוחרי קונצנזוס מדי, בוגדים ללא הרף בערכי הקפיטליזם. בעיקר היא סולדת מכך שהם מצדיקים את הקפיטליזם באומרם שהוא מועיל לחברה. מבחינתה זה טיעון חנפני שאין בו צורך. שהרי "לשרת את החברה" הוא ערך פגום וקלוקל מלכתחילה, כיוון שאין בכלל דבר כזה, "חברה" - יש רק אדם יחיד, לעצמו, השואף להשיג את עושרו ואת אושרו שלו באנוכיות גאה. זה ותו לא.

 

בהקדמה מתארת ראנד עצמה את הספר כ"הערת שוליים תיאורטית" לספר אחר ונודע שלה, הרומן שאנו מכירים כ'מרד הנפילים'. במקור נקרא הספר Atlas Shrugged, כלומר אטלס משך בכתפיו (וניער מעליו את הטפילים שטיפסו עליו). ב'מרד הנפילים' ג'ון גאלט המסתורי מקים מושבה נפרדת לעשירים המופלאים שמאסו בפשוטי העם המוצצים את דמם, במדינה, במיסים ובביורוקרטיה. ב'קפיטליזם - האידאל הבלתי ידוע' ראנד מסבירה באסופת מאמרים למה העשירים והגאונים של 'מרד הנפילים' נאלצו להיפטר מאיתנו, האנשים הקטנים, שמיררו להם את החיים וכיבו את כישרונם ואת כוח היצירה שלהם. האנושות פשוט עוד לא הייתה ראויה להם.

 

 

"מה איין ראנד הייתה אומרת על..." הוא משחק שקשה להפסיק לשחק בו לאורך הקריאה. מה היא הייתה אומרת על קצבאות הנכים, על חוק חינוך חובה חינם, על שכר מינימום - אנחנו יודעים. היא הייתה נגד. מהספר אפשר גם לשער בקלות מה הייתה אומרת על אובמה־קר, או על כל אחריות ממלכתית לבריאותם של בני אנוש:

 

"אם הקצרנית מוציאה את כל כספה על מוצרי קוסמטיקה ולא נותר לה כסף לשלם תמורת ביקור אצל רופא כשהיא זקוקה לכך, היא תלמד שיטה טובה יותר לניהול הכנסותיה. השוק החופשי משמש לה כמורה. אין לה כל אפשרות להעניש אחרים על טעויותיה. אם היא מנהלת את התקציב שלה באופן רציונלי, המיקרוסקופ (כדוגמה לציוד רפואי, ש"י) תמיד יהיה זמין לשמש את צרכיה שלה ולא מעבר לכך. לא מוטל עליה מס שנועד לתמוך בבית חולים שלם... אין לה חובה חברתית, היא אחראית אך ורק לחייה שלה, והדבר היחיד שהשיטה הקפיטליסטית דורשת ממנה הוא מה שדורש ממנה הטבע: רציונליות".

 

מעבר לשוביניזם ולהתנשאות על הקלדנית המועדת לפורענות הקוסמטיקה, הטקסט הזה כל כך פשטני ומלא חורים, עד שאת שואלת את עצמך, איך הייתה יכולה הוגת דעות חריפה כמו ראנד לכתוב אותו בכלל. מי כן יממן את בית החולים? היד הנעלמה? ומי ישלם לרופא את שכרו? ומי יבנה את בית החולים וירכוש את ה"מיקרוסקופ" המטפורי? ומי יממן מחקר? ומה אם הקלדנית "תנהל את הכנסותיה" באופן מושלם ובלי "לבזבז אותן על מוצרי קוסמטיקה", אבל שכרה לא יספיק לאשפוז ממושך ולטיפול יקר אם חלילה תחלה או תיפצע? ייתנו לה למות?

 

אבל יש דברים שבאמת מסקרן ולא ידוע מה הייתה ראנד אומרת עליהם. לו הייתה יודעת, למשל, שהמתעשרים הגדולים כבר אינם התעשיינים שהיא כה העריצה והיללה את היצרנות ואת התעוזה שלהם, אלא אנשים שלא יצרו ערך מעולם, אלא להפך, השמידו ערך של חברות ועסקו רק בלהטוטים פיננסיים? האם הייתה מגוננת גם על אלה בכל כוחה?

 

ואיך הייתה מתמודדת עם ממשלה שקובעת מחיר לגז בלי להתחשב בכוחות השוק, אבל באופן שראנד לא דמיינה שיקרה - מחיר מופקע וגבוה שמשתק את התעשייה ואת המשק? האם הייתה מתייצבת לימינם של תשובה ונובל אנרג'י ומהללת את הממשלה?

 

איך הייתה מתמודדת עם ממשלה שמשמרת מונופול בכל כוחה ומונעת תחרות? האם הייתה קורעת אותה לגזרים או מתייצבת אוטומטית לצד ההון? איך הייתה מתמודדת עם המצאת הקופקסון הגאונית דווקא במכון ויצמן, בחסות המדינה ובחסות המיסים שהיא כה תיעבה, ועם העובדה שעל יסוד ההמצאה הזאת צמחה טבע, חברה מפוארת, שכעת מרסקים אותה מנהלים מהסקטור הפרטי התחרותי דווקא?

 

כי בחלוף השנים, מאז שהספר הזה יצא לאור, אפשר לומר שכישלונו האינטלקטואלי של הקפיטליזם הוא שלא התעדכן, ודובריו ומאמיניו בגדו בו והפכו ליחצנים של שיטה שהיא רחוקה מאוד־מאוד מהקפיטליזם כאידאל בעיני ראנד עצמה. אם מתוך הסוציאליזם נולדה הסוציאל־דמוקרטיה האנושית והפרגמטית, גישה שיש בה תמהיל בין שוק חופשי ובין אחריות מוסרית ומעשית של המדינה לאזרחיה - הרי שמהקפיטליזם היום לא נותרה אלא אוליגרכיה של בעלי הון המזכירה את הפיאודליזם יותר משהיא מזכירה את הקפיטליזם. כלומר, הערך הבסיסי של האובייקטיביזם של איין ראנד - האנוכיות - נשאר על כנו, אבל בדרך רתם לטובתו, באופן אנוכי, דווקא את כל מה שראנד תיעבה וביקשה להשתחרר ממנו: ממשלות, רגולציה, הטבות. אלה דווקא שוכללו וטופחו כדי לשרת אינטרסים של בעלי הון, ולייצר עבורם מציאות נפרדת וחוקים אלטרנטיביים שאינם קשורים כלל לכישרון, יצירתיות, תחרות או חירות, שראנד קידשה.

 

אני רוצה להאמין שראנד הייתה מפרסמת סדרת מאמרים מבריקה וזועמת נגד מי שהשחיתו את הקפיטליזם עצמו, ויצרו במקומו אוליגרכיה השולטת בממשלות ומחוברת אליהן באופן סימביוטי. שהייתה מעניקה שתי סטירות מטפוריות מצלצלות למי שמגונן על מה שהוא כבר בכלל לא קפיטליזם, אלא סתם חזירות חסרת אבחנה.

 

 

השפה של איין ראנד לא זרה לי. כשהייתי בכתה י"א, קראתי בזה אחר זה את 'כמעיין המתגבר', את 'מרד הנפילים' ואת 'אנו החיים' שלה. נכבשתי בסערה. אחר כך קראתי את 'חיים על פי השכל' של מעריצה ופרשנה בארץ משה קרוי, ופעם אפילו ברחתי מהפנימייה ונסעתי בשלושה אוטובוסים ליפו כדי לשמוע הרצאה שלו כשהזדמן לארץ. אי־אפשר היה לעמוד בפני השילוב של הרומן הרומנטי עם תיאוריה פשוטה ונוחה להפליא בשביל מתבגרת מרדנית: קידוש האנוכיות, בוז לטובת הכלל המוכתבת בידי ממסד, אני עצמי ואנוכי. בקיצור, הייתי קפיטליסטית ואובייקטיביסטית בערך חצי שנה מחיי הצעירים.

 

שנה קודם נזרקתי מתיכון ברעננה בשל תליית מודעות ברחבי בית הספר, באישון לילה, נגד המנהל. נשלחתי לפנימיית הדסים. המשפט "סוגיית היסוד היא אחת בלבד: האם האדם חופשי?" שאותו כותבת ראנד גם בהקדמה לספר הזה, הרטיט את ליבי. כמובן שבאורח ילדותי הזדהיתי עד כלות עם הווארד רוארק הארכיטקט הגאון גיבור 'כמעיין המתגבר', ועם האנק רירדן, ממציא המתכת המושלמת מ'מרד הנפילים', שחווים ייסורי גיהינום מידי הממסד המסואב המקדש בינוניות. בדיעבד הבנתי שזה אחד מסודות קסמה של ראנד: כולם חושבים שהם הווארד והאנק הניצבים על צוק ושערם האדום מתבדר ברוח, ולא בני אדם רגילים, שאם לא יהיו תלויים מרצון זה בזה, יהיו תלויים זה ליד זה, כמאמר רס"ר סיני עתיק כלשהו.

 

על כל פנים, כשהגעתי לי"ב, הפרק הזה כבר היה מאחוריי. הזדעזעתי ממה שהייתי עלולה להיות אם הייתי דבקה ברעיונות שלה. בחרתי להיות חלק מקהילה, מחברה, ממדינה, ולהעדיף סולידריות עם האחר על פני אנוכיות מוחלטת. וכן, להוקיר את האלטרואיזם האנושי שראנד שוללת לחלוטין, ולהסתייג מאובייקטיביזם, או בשמו האחר - אגואיזם.

 

איין ראנד הייתה נתקפת עוויתות של גועל ובוז לו הייתה קוראת את הגדרת הבחירות שלי. אבל מאידך, גם את ההתפכחות ממנה עשיתי בכוחות עצמי ותודעתי בלבד, באופן שראנד דווקא מעודדת.

 

ובכן, לא ממש בכוחות עצמי. אף שלא היה לי כל כך עם מי לדבר על ראנד ועל קרוי, הסביבה שלי, שהייתה אלטרואיסטית שלא מדעת, כן השפיעה עליי. כך, כשניסיתי לפעול באנוכיות מוחלטת כפי שציווה האובייקטיביסט קרוי, ולא לפנות את המגש שלי אחרי הארוחה, תוך שאני מכריזה על כך באוזני טובה חברתי, חטפתי ממנה נזיפה מיידית ותזכורת של מה שראנד נוטה להשכיח: שבמקומי ייאלצו לפנות את המגש עובדת חדר האוכל או חניך אחר בתורנות.

 

ובפעם אחרת, בטיילו במטעי האבוקדו שסביב הדסים, תפס מנהל הכפר, צביקה לוי, אותי ואת ידיד שלי, יורם, ממלאים שקיות באבוקדו כדי לקחת אותן לחדר, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור. אני ישבתי למרגלות העץ וקראתי, יורם עשה את העבודה השחורה, ולכן שוחררתי לנפשי והנער נלקח לבירור משמעתי. התעקשתי שגם אני השתתפתי, ושעליי להיענש, והלכתי אחריהם למזכירות הכפר. כשישבנו מולו אמר לי צביקה, "התנהגת בצורה חברית וסולידרית בזה שהתעקשת לחלוק את העונש. אני מעריך את זה מאוד, ולכן שניכם לא תיענשו". אני זוכרת את ליבי גואה מגאווה על המעשה הלא־כדאי והלא־אנוכי שעשיתי, ומתווכחת בלב עם ראנד ועם קרוי. גם צביקה לוי וגם טובה קומט, כמו הרבה אנשים ראויים וערכיים אחרים, אחראים לגמילה המהירה שלי מראנד.

 

אבל אף שנגמלתי ממנה בגיל צעיר, כרבים מבני דורי בעולם שספריה הסעירו אותם, אני מעריכה את ראנד עד מאוד כהוגת דעות ופילוסופית (פחות כסופרת), ואסירת תודה לה באופן אישי, על כך שהעניקה לי סוג של עוגן רעיוני שממנו אפשר תמיד לחדד את ה"מה כן" מתוך ידיעה ברורה "מה לא"; שאיפשרה לי להיות סוציאל־דמוקרטית מתוך בחירה מלאה. ובאשר ל'קפיטליזם - האידאל', אחרי הכל זה ספר מסקרן ומרתק, בטח לא כקריאה שוטפת לשעות הפנאי, אבל כן כנקודת מוצא מאתגרת לחשיבה כלכלית ומוסרית ביקורתית. לא לקפיטליסטים בלבד. •

 

שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, ומחברת הספר 'אנחנו – על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל'

 


פרסום ראשון: 16.08.17 , 22:52