שישי 24 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
אורן קקון
7 לילות • 16.08.2017
להיות מיזנטרופ זה אידיאלי
סופרים ישראלים עושים לו אלרגיה, סמים עוזרים לו לברוח, כתיבה מזרחית משעממת אותו, והגיע הזמן לדבר על זיונים. אורן קקון הבין שאם הוא רוצה שתהיה פה ספרות מעניינת – אין לו ברירה אלא לכתוב אותה בעצמו
איה אליה // צילום: יונתן בלום

עמוס עוז, דויד גרוסמן וא"ב יהושע - מבחינתי זה אותו סופר. אותה שפה, אותו אוצר מילים, אותו עולם דימויים, אותם סיפורים. בסדר, אז ההוא יותר ישיר והשני יותר מסתלסל. סופרים שמכירים היטב את כל הערכים במילון ושומר נפשו ירחק. אז הם לפחות דור אחר, אולי יש להם צרכים אחרים, אבל אתה הולך לצעירים, אנשים כמו אשכול נבו, אלון חילו, סייד קשוע - שממה. לא שזה גרוע - זה משעמם. לא מעניינים אותי הסיפורים האלה. זו לא הישראליות שלי".

 

מי שבאמצע העשור הקודם תיפקד לרגע כילד הרע של ביקורת הספרות המקומית, שתקף את 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום בלי לקרוא שורה ממנו ("דיברתי על שמועת הספר"), העליב את אלון חילו ("לכל היותר קיטש טוב") והצטמרר מהקול ה"מביך" בספריו של דודו בוסי - פודה עכשיו את הצ'ק עם רומן ראשון, בגיל 45, תחת השם הקולע 'אמן השלילה'. גיבור הרומן הוא מבקר ספרות, מין אלטר־אגו של המחבר, שתיין, מאונן כפייתי, חובב קוקאין, שסולד כמובן סלידה עמוקה מהספרות הישראלית, וכמו קקון סובל מ"דיכאון אינטלקטואלי".

 

ומהו דיכאון אינטלקטואלי?

 

"כשאני קראתי בגיל 15 את 'תמונתו של דוריאן גריי', לא הבנתי את כל המילים ואת כל האיזמים של האקדמיה, אבל לא הצלחתי להניח אותו מהיד. אני לא יודע, ולא בטוח שאני רוצה, להסביר במילים מה קורה שם, אבל אני יכול להגיד שעמד לי הזין. זה ספר מושחת, בן של מושחת. אז דיכאון אינטלקטואלי זה שאין יותר התרגשות. וכשלא מעניין, גם ביקורות שליליות נמאס לכתוב. אם בכל פעם שאתה פותח ספר ישראלי אתה מקבל אלרגיה - אז תכתוב אתה את הסיפור שמעניין אותך. ובאמת, ברגע שהתחלתי לשים על הדף את המילים שלי, הגירוד הפסיק. ואני מאוד אוהב את מה שיצא. אני מרגיש שהייתי מאוד מדויק. הדיוק הזה עלה לי בשנים".

 

שבע שנים, ליתר דיוק. "ברוטו. בשנים האלה גידלתי שני תארים, הבאתי לעולם שני ילדים, פתחתי שני פאבים וסגרתי אותם, לימדתי באוניברסיטה, אבל בשעה ה־27 וה־28 של היממה, התיישבתי לכתוב. שש שנים חיפשתי את הסיפור שאני צריך לספר - כותב וכותב וכותב ולא מבין לאן זה הולך - ונטו הספר נכתב בשנה אחת".

 

כי מה קרה בשנה השביעית?

 

"הייתי בדיוק צריך להחליט אם אני ממשיך לדוקטורט או מגיש את המאסטר כשמעין, חברה שלי, הודיעה לי שהיא בהיריון. עוד לפני ששמחתי אמרתי לעצמי, 'יש לך שבעה חודשים לדד־ליין'. עזבתי את האוניברסיטה, סגרתי את הפאב, התפטרתי גם מלהיות בן זוג. לא הייתי בבית, לא כדי ללטף, לא כדי לחבק. ישבתי בסטודיו שלי, כתבתי 20 שעות ביום, ישנתי ארבע. הספר הוא מכתב שכתבתי למעין מהחזית. וכשחזרנו מבית החולים עם הבן שלי, שלחתי את כתב היד להוצאת בבל".

 

מישהו ראה את מה שכתבת לפני? מעין? חברים?

 

"ברגע שיש חברים אין ספרות. אתה מפחד על זה וההוא מפחד על זה, וכולם אומרים דברים נחמדים. עד ששלחתי את כתב היד, אף אחד לא ראה את 'אמן השלילה' חוץ ממני. לא היה מישהו שעניין אותי מה הוא חושב. את הפידבק אני נותן לעצמי. זה נשמע יהיר, זה נשמע שחצני, ובאמת עשיתי מעשה יהיר ושחצני - כתבתי ספר".

 

 

בשעת צהריים מוקדמת, בדירתו הירושלמית, קקון מחזיק בקבוק גולדסטאר, יושב מול מאפרה מלאה, אבל מסביב ארגזי צעצועים ועציצים בחלונות מקלקלים את התמונה. הוא אב לשניים (בת שמונה ובן שנה וחצי), מורה לכתיבה בבית הספר 'מקום לשירה' (בעבר לימד בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית), וחרף המניפסט הקוצף, "מרגיש פשוט נפלא".

 

הוא גדל בבית־שמש. ילד חמישי מבין שישה. "הרבה אנשים בבית קטן וכל אחד נלחם על המקום שלו. אבא שלי הגיע לארץ ממרוקו בשנות ה־50. איש דתי. איש ספר, ואני מתכוון מילולית: 50 שנה הוא קורא ספר אחד, את התנ"ך. זה מה שהוא עושה - עובד וקורא את התנ"ך, ממלמל תנ"ך כל היום. הוא לא תיפקד כאבא. אמא שלי הייתה הבוץ' בבית. ההפך מהאישה החולה הזאת, החלשה, שמגישה תה לבעל, כמו שמתארים אותה בספרות של דור המדינה. היא לא ויתרה על הרצונות שלה. נסעה, הלכה, הסתובבה, לבשה מה שבא לה. אם אומרים לה משהו - היא עונה. כולם ידעו שהיא אדם שלא מתעסקים איתו. וכל הנשים בספר שלי, חוץ אולי מאחת, הן ורסיה כזו או אחרת של אמא שלי".

 

ומאיפה הגעת לכתיבה, לאמנות?

 

"אחי הגדול הכניס הביתה מוזיקה, תקליטים, חברים מהצבא, בנות. זה עשה לי טוב. פתאום שמעתי את Life on Mars של בואי, ועם הרבע אנגלית שלי הרגשתי שהוא מדבר עליי. בגיל 15 ראיתי מודעה בעיתון, ובהשפעת אח שלי, בהשפעת המוזיקה, נסעתי על דעת עצמי לירושלים ונרשמתי לבית הספר הכי אליטיסטי. למדתי שם עם ילדים שההורים שלהם אמנים ופרופסורים.

 

"כמובן שאחרי שנה הכל נגמר. זה היה בית ספר פרטי והסכום לתשלום היה אלף ומשהו שקל לחודש, והתברר להם שאף אחד לא יודע שאני לומד שם. להורים שלי לא היה מושג ובטח שלא היה להם כסף לזה. העיפו אותי, אבל למדתי המון בשנה הזו. קודם כל, קלטתי שאוהבים אותי. שאני פוגש אנשים אחרים ממני והם רוצים אותי. הדבר השני שהבנתי זה שאני באמנות. שאני לא מחפש להצטיין בקורס אלקטרוניקה. התחלתי עם הכתיבה וידעתי שהמילים זה הכלי שלי. חזרתי לבית־שמש עם שיער ארוך, ג'ינס קרוע ועגיל, במקום שהוא מכנסי פנסים וחולצה מכופתרת. היו עליי מבטים של 'מה זה הדבר הזה', אבל אהבתי את העוינות והזלזול. רציתי להחריג את עצמי מהסביבה שלא אהבתי".

 

מה כלל כתב האישום?

 

"הרגשתי שאני חי בסביבה עלובה. עלובה תרבותית, עלובה מבחינת חינוך, עלובה כלכלית. ההורים שלי עבדו כל החיים - אבא באמקור, ואמא על פי צורכי השעה: במפעלים, בניקיון. זה לא שאין מה לאכול, אבל פחות או יותר זה מה שיש - לאכול. לא סרט, לא גלידה, לפחית קולה אין. היית נוסע פעם בשנה לתל־אביב לאכול פלאפל וחוזר לספר לחבר'ה. כל מי שהיה בבית־שמש בשנות ה־70 וה־80 זוכר את העוני, את הפשיעה, קרבות רחוב, מכות, סמים. הסתובבו שם במרכז העיר גוויות - אנשים רזים, חיוורים, בלי שיניים. באיזשהו שלב הנרקומנים האלה הופכים שקופים".

 

הגיבור שלך לא יסרב לשורה, שלא לומר הר, של קוקאין. אתה כותב, "הדימויים לא פורצים יותר בלי סמים, בלי משככי כאבים, בלי מעוררים או מרדימים או ממריצים או מעכבים".

 

"בגלל הגוויות האלה שהסתובבו סביבנו בילדות, סמים אצלי זה לא עניין של תלות, אלא של גירוי אינטלקטואלי. לא כנרקומן ולא באופן קבוע. זה קשור, לא רק אצלי, במקום החרא הזה שאנחנו חיים בו, עם האלימות והמוות. כל הכיבוש והשיטור דוחקים אותך למקומות שרק תודעתית אפשר עוד ליהנות מהחיים. את נכנסת היום למועדון אקראי בתל־אביב, את רואה בר ארוך - ואין אף אחד. כולם בשירותים עושים שורות.

 

"אז אני לא קם בבוקר ומחפש את הסם, אבל בתוך עמי אני חי. הקוקאין שבספר הוא שווה ערך לכוסית הוויסקי של המינגוויי. סופרים כבר לא עובדים על אלכוהול, סיגריות וקפה. בחו"ל LSD ו־MDMA משמשים פסיכיאטרים ופסיכולוגים. החברה השתנתה. כולם יודעים שבכל הארץ, בכל התחומים ובכל המקצועות, אנשים מתפקדים על קוקאין. זה מגיע לכל מקום. גם לילדים שעושים היום ריטלין. ניסית את זה פעם? היה ערב שמישהו הביא ופוררנו את זה, שלושה חברים, הסנפנו, ואני מציע שלפני שהורים נותנים את זה לילדים שלהם, שינסו בעצמם. מבחינת השפעות זה הרבה יותר קשה מקוק. אז החברה התבגרה אבל היחס לסמים נשאר חולה. הגיע הזמן שסמים וסקס ייכנסו למציאות בצורה של כבוד".

 

את מה שקקון לא מצא במציאות, הוא הכניס ל'אמן השלילה'; רומן עתיר הסנפות, זיונים והשפרצות. "הזין שלו היה כמו חבר טוב, כמו מצפן", הוא כותב. "הוא אסף אותו בידו והתחיל לחפש את הצפון. הביצים התחילו להתכווץ, הזין נמתח והשפיץ שלו נגע במראה. הוא הגביר את עוצמת השפשוף, הכניס אצבע לתחת וגמר בהתרגשות על הבטן של בבואתו".

 

אז זה מה שחסר בספרות הישראלית – סקס?

 

"אנחנו מאוד מפותחים, המאה ה־21, ועדיין אנחנו לא יודעים להזדיין. אנשים נמצאים יחד 40 שנה ועדיין לא מצאו את נקודת הג'י. אז אי־אפשר לדבר על מיניות בלי לדבר על זיונים, והדוגמה הכי טובה היא הספרות העברית. היא לא יודעת להתמודד עם מין, לא יודעת לבצע חדירה. קראתי עכשיו את 'הבשורה על־פי יהודה' של עוז. הכל נפלא עד שהוא מגיע ליחסים. זה קר. המיניות גוועת. שפה ארוטית משעממת. כל ה'היא רוטטת לפניו' ו'הוא נגע בברכה'. עזבתי את הספר באמצע.

 

"בתיאורי המין שלי יש איזו תנ"כיות. את המילה 'סדם' - 'הוא סדם אותה' - אני המצאתי. התנ"ך הוא הרי משתלה של סטיות. אחד השורשים הכי נפוצים בתנ"ך הוא ז.ר.ע. כילד הייתי מפנטז על סיפור יוסף ואשת פוטיפר, על בת שבע הרוחצת, אבישג, פילגש בגבעה! סאדיזם - אונסים מישהי, רוצחים אותה ושולחים את החתיכות לכל הגברים. גילוי עריות, בעילה אחורית. ובספרות העברית אתה לא מוצא אף אחד שיגיד משהו על הדבר הזה".

 

הגיבור שלך מכריז על "פשיטת הרגל של מוסד הנישואים".

 

"רוב מקרי ההתעללות המינית הם בתוך המשפחה. רוב הקליינטים של זונות הם גברים שמתוסכלים מחיי המין עם האישה שלהם. משפחה זה דבר חולני. זה עסק כלכלי, שהתחיל מזה שנשים העדיפו להיאנס על ידי גבר אחד חוקי ומוכר מאשר להיות ביץ' של כל הגברים. זו הייתה ברירת מחדל. בעיניי 'נישואים' זו מילה אחרת לשקרים ועבירות".

 

אמנם לא התחתנת, אבל אתה חי עם בת זוג ומגדל ילדים.

 

"אני לא חי את החיים שלי מתוך מחויבות פורמלית; המחויבות שלי לילדים שלי ולבת הזוג שלי היא רגשית. חוץ מזה, לי יש שיטה. אני תמיד עם נעליים, גם בבית, כי אני מוכרח להיות מוכן לצאת. ותמיד יש לי איזה חדר קטן, איזה סטודיו ללכת אליו. גם מעין מחייכת כשאני יוצא מהבית. גם היא שמחה להישאר לבד".

 

 

מנוכר מאביו הביולוגי, מנותק מאבותיו הספרותיים, זר לכותבים בני דורו - אמן השלילה של קקון הוא איש בלי בית. "בהרבה מובנים הוא מה שהייתי רוצה להיות אם כל העולם היה שלי, אבל בניגוד אליי - שיש לי ביוגרפיה שנעוצה מאוד עמוק במקום הזה, שאני אוהב אהבה מורכבת - את השורשים שלו מישהו קצץ".

 

ממה מורכבת האהבה שלך למקום הזה?

 

"בלי העברית אני כלום. ואני אוהב את הארץ. אבל הישראליות של היום - מבחינה אתית, חברתית, תרבותית - היא לא הישראליות שלי. התגייסתי חדור מוטיבציה, קצת אחרי האינתיפאדה הראשונה, אבל היא לא נגמרה באמת. במסלול הייתי חייל מצטיין, ואז זרקו אותנו לחברון. בטבח של ברוך גולדשטיין שמרתי על אלה עם הנשק מאלה עם האבנים. ראיתי אנשים שבחיים שלי לא הכרתי ולא הבנתי למה הם קוראים לי נאצי. היום אני בן 45, עובד מגיל 13, אין לי דירה ואין שום תקציב ושום תוכנית שמכוונת לילדים שלי, בשעה שהרבה מאוד מחשבות ותקציבים מכוונים להתנחלויות. הילדה שלי לומדת בבתי ספר פרטיים כדי להימנע מהדתה. אף פעם לא הייתי אח של המתנחלים ואני אזרח שנתן להם לאורך השנים הרבה יותר ממה שאני מקבל. אני חי בירושלים, עיר שנראית כמו מחנה צבאי. כל הזמן יש פה שוטרים, חיילים, מג"ב, בידוק, אתה לא יכול לצאת מהבית. מקום של סתימת פיות".

 

ולא דיברנו על מזרחיות. מזרחיות זה נושא?

 

"בטח. נושא שלא מעניין אותי. אני לא איזה אנרכיסט, אבל אני לא אוהב את הממסד הספרותי, הוא מעקר את המחשבה ומגביל את החופש והיצירה, וכל מה שהמזרחיות עושה זה לבוא מלמטה ולנסות להתקבל. אז אני בא מלמעלה ונותן צ'אפחות לקודקוד. אני לא מוכן להקדיש את הכתיבה שלי לאיזו מלחמה, אולי צודקת, שההורים שלי לא נלחמו. ספרות מזרחית משעממת אותי. והיא שורפת את עצמה; עוד ספר ועוד ספר על הדבר הזה. בכלל, אני חושב שכתיבה זהותית היא מוגבלת. אלמוג בהר, למשל, הוא כותב נפלא - מעניין לראות אותו כותב פעם איזו פואמה בלי החלוקה לברבורים לבנים ואווזים שחורים. אני מרגיש ברבור, ברבור שחור".

 

את מי אתה כן אוהב לקרוא? יש בכלל מישהו כזה?

 

"מישל וולבק. הוא אולי הסופר הכי טוב היום בספרות המערבית. אבל הוא קרתן, גזען. איסלאמופוב. לא ברור כמה זה יחזיק לו. כשקראתי את הספר האחרון שלו עשיתי ניסוי פופוליסטי - בכל פעם שמופיעה המילה 'מוסלמי' החלפתי אותה במילה 'יהודי'. יצא אנטישמי. יש שם שנאה. גם אני מיזנתרופ - להיות מיזנתרופ בחברה גרועה זה אידיאל - אבל בקצה המיזנתרופיה של וולבק לא מחכה שום דבר".

 

ואצלך?

 

"אצלי יש גם תקווה. עם כמה שאמן השלילה מתנתק ומנותק, יש מה שמחזיק אותו כחוט עפיפון, וזה סיפור אהבה". •

 


פרסום ראשון: 16.08.17 , 22:52