yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    המוסף לשבת • 17.08.2017
    מאחורי הסורגים, בתוך הבועה
    כשחגי חש מצוקה, הוא היה מגיב בהתקפי זעם. זה לא היה בשליטתו. זו הייתה חלק ממציאות חייו כאוטיסט כך נקלע לקטטה ומצא את עצמו בחדר החקירות מבלי להבין למה | "הוא היה אזוק לשוטר בידיים וברגליים והסתכל עלינו במבט חלול, כועס. אני לא יכולה לשכוח את זה", מתארת אמו את הארכת המעצר | כעבור שנה נסגר התיק, אבל כבר היה מאוחר מדי: חגי שלח יד בנפשו | וזה רק אחד מעשרות מקרים שבהם התעלמה המשטרה מהחוק האוסר לחקור בעלי לקויות שכליות או מנטליות בידי אדם שלא הוכשר לכך
    נבו זיו | איור: רות גוילי

    זה החל בקריאה שגרתית על קטטה בין שני צעירים בעמק המעיינות. על פי הדיווח, האחד תקף את האחר ורדף אחריו ליישוב סמוך. המשטרה תפסה את הרודף, חגי (שם בדוי), בן 20, והביאה אותו לתחנת בית־שאן. "האם אתה מבין על מה אתה נחקר?" שאל החוקר את חגי, וזה ענה: "לא בדיוק". בהמשך הכחיש חגי שנתן אגרוף לבחור השני, טען כי "הוא עשה את זה לעצמו כי הוא רוצה שיכניסו אותי לכלא", והוסיף: "הדפתי אותו כדי שלא יהרוג אותי". למרות שחגי לא הבין בדיוק על מה נחקר, ושתשובותיו היו תמוהות, הוא נשלח באותו לילה - 18 ביוני 2014 - למעצר שנמשך חמישה ימים בכלא צלמון.

     

    חגי היה אוטיסט עם הפרעות התנהגות, שאושפז במשך שנתיים במחלקות סגורות. האוטיזם שבו לקה היה מלווה בהתקפי זעם: הוא קרא מצבים חברתיים בצורה שונה ולא יכול היה להימנע מהתנהגות תוקפנית ואלימה כשחש מותקף.

     

    בעקבות המקרה שוחרר למעצר בית - בהתחלה מלא ואז חלקי - שנמשך שנה. במהלך אותה שנה הגיע מספר פעמים לדיונים בעניינו בבית משפט. באותה תקופה החל להסתגר ולהתכנס בעצמו, שקע בחרדות ובמצוקה נפשית, עד שהדברים החלו להסתדר ובית המשפט אישר לו לחזור מהודאתו באשמה בגלל הלקויות שמהן הוא סובל. זה היה יום מאושר עבור משפחתו.

     

    למחרת הוא שם קץ לחייו.

     

    תמליל חקירתו של חגי. "לא נתתי לו אגרוף. הוא עשה את זה לעצמו כדי שיכניסו אותי לכלא"
    תמליל חקירתו של חגי. "לא נתתי לו אגרוף. הוא עשה את זה לעצמו כדי שיכניסו אותי לכלא"

     

     

    הכל התחיל להתפורר

     

    בדיוק בשביל אנשים כמו חגי יזמה המדינה את "חוק הליכי חקירה והעדה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית". לשון החוק: "סבר חוקר משטרה, לפני תחילת חקירה או במהלכה, כי אדם העומד להיחקר בפניו או הנחקר בפניו הוא אדם עם מוגבלות שכלית, יפנה החוקר את אותו אדם לחוקר מיוחד ולא ימשיך בחקירה".

     

    החוקר המיוחד, מסבירה ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, הוא עובד סוציאלי שהוכשר במיוחד לחקירות כאלה. "המוגבלות השכלית, המוגדרת בחוק, רחבה יחסית: אנשים עם פיגור או לקות שכלית אחרת כמו דמנציה או פגיעות ראש, או אנשים על הרצף האוטיסטי", היא מבהירה. "החוק לא משאיר לשוטר הרבה מקום לפרשנות".

     

    וזה הגיוני: הרי אם אוטיסט או אדם הלוקה בשכלו נעצר בגלל מעשיו, לא היינו מצפים שחוקרי משטרה יחקרו אותו באותו אופן שהם חוקרים אדם מן היישוב. אדם שזה מצבו לא תמיד מבין איפה הוא נמצא, מה רוצים ממנו, מי זה השוטר ומה זו המשטרה. הוא עלול להילחץ מהסיטואציה ולהיגרר למצוקה. מצד שני, השוטרים לא תמיד יכולים לדעת אם אדם לוקה בשכלו, אלא אם מודיעים להם, כפי שקרה במקרה של חגי.

     

    תחנת המשטרה בבית־שאן, שבה נחקר חגי. "עד היום לא קיבלנו מכתב או שיחת התנצלות"
    תחנת המשטרה בבית־שאן, שבה נחקר חגי. "עד היום לא קיבלנו מכתב או שיחת התנצלות"

     

     

    הוריו של חגי גרים בגליל. הם רצו לשמור על פרטיותם ולכן שמותיהם בכתבה בדויים. אנשים צנועים ומאירי פנים, מלח הארץ, שגידלו ילד אהוב ומיוחד. "חגי נולד ב־1994. השמים היו יפים באותו יום", מספרת אמו דליה. "בגן הוא היה מאוד אנרגטי, וזה הדליק נורות אדומות אצל הגננות, שאמרו שזה ילד קשה. אחת מהן אמרה, 'זה ילד שקשה לו'. בכיתה א' הכל התחיל להתפורר. כבר לא היו מוכנים למחול על דברים שעשה. הוא המשיך לכיתה טיפולית עם שבעה ילדים, מורה לחינוך מיוחד וסייעת. כשהיה בן 10 או 11 אובחן כאוטיסט".

     

    אחרי בית הספר היסודי הועבר חגי לחטיבה טיפולית, ושם פרח. "הוא עשה דברים שהוא טוב בהם - נגרות, שייטות. שמות האבחונים שעבר בחייו יכלו למלא ספרים של פסיכולוגים. היו לו התפרצויות, וגם הילדים האחרים שלי גדלו איתו לפעמים באווירה מתוחה. ידעו שאסור לעצבן אותו כי זה ייגמר לא טוב. פעם אח שלו לקח לו את השלט של הטלוויזיה. חגי אמר, 'אל תתחיל איתי', אחיו זרק מילה, וחגי דחף אותו, שם עליו את כל הכריות והתיישב עליו. אנחנו באים, מורידים אותו בכל הכוחות, ואחיו כחול. ופעם הוא זרק לאחותו מספריים בין העיניים. עד היום יש לה צלקת".

     

    האשפוז הראשון שלו, מספרת אמו, היה שבוע אחרי הבר מצווה. "המורה רצתה להרים משהו מהרצפה, וזה היה שלו, אז הוא דרך לה על היד ושבר לה אצבע. משם הגענו למחלקה פסיכיאטרית סגורה. זה נמשך תשעה חודשים ואחריהם היו המון אשפוזים ותרופות. בגיל 14 הוא עבר להוסטל בצפון, ושם היו לו התפרצויות, עד ששלחו אותו לגהה לכמה חודשים. הוא נורא רצה להתגייס לצבא במסגרת 'רואים רחוק' (הכשרה מקצועית לצעירים על הרצף האוטיסטי לקראת התנדבות לצה"ל במקצועות שיש להם בהם יתרון יחסי, כמו פענוח תצלומי אוויר - נ"ז), אבל לא קיבלו אותו". אבל אז באו ימים טובים ורגועים יותר. חגי חזר לגור בבית הוריו והחל לעבוד כפועל במפעל באזור. "הוא היה נוסע כל בוקר בחמש באוטובוס וחוזר בארבע אחר הצהריים. היה חרוץ ומאוד מבסוט בעבודה. ואז קרתה התקרית".

     

    אביו, יעקב, קיבל את הטלפון. "מצלצלים ומודיעים לי מהמפעל שניידת לקחה אותו למשטרה", הוא מספר. "אמרו שהוא צייר על תחנת אוטובוס סמלים בצורת צלבי קרס". האב מראה לי את הציורים. זה אכן מזכיר צלב קרס, אבל כל מי שהיה בהודו מכיר את הסמל הזה בקונוטציה אחרת: סווסטיקה - סמל עתיק שמשמש בתרבויות המזרח כסגולה למזל, להרמוניה ולחיים טובים. חגי התעניין במסורת ההינדית וצייר את הסמל הזה שוב ושוב. "בחור צעיר ראה את זה ואמר לו להפסיק, ובמושגים של חגי זו תקיפה מילולית", ממשיך האב. "הבחור ניסה לחטוף לחגי את הטוש מהיד. התפתחה תגרה, כנראה שחגי היה יותר חזק ממנו, והבחור ברח לכיוון קיבוץ סמוך, כשחגי אחריו. המשטרה הגיעה ולקחה את חגי לתחנת בית־שאן.

     

    עו"ד סיגל דבורי
    עו"ד סיגל דבורי

     

     

    "צילצלתי מיד לתחנה. שאלתי מי האחראי שם; נתנו לי שם של אחד המפקדים ודיברתי איתו. ציינתי בפניו בפירוט רב את הלקויות של חגי, את האוטיזם ואת מוגבלויותיו, כולל נכות מוכרת של ביטוח לאומי. הדגשתי את זכותו להיחקר על ידי חוקר מיוחד ומיומן. אמרתי לו, 'הוא מוגן על ידי החוק'. השוטר אמר לי, 'שלח פקס'. שלחתי לו בפקס את כל המסמכים הרשמיים, ואז הוא חקר את חגי חקירה רגילה. השוטר הזה – אותו שוטר שדיברתי איתו ושלחתי לו את הפקס – החליט שהוא מעל החוק".

     

    האמא דליה: "בינתיים הגענו לתחנה. עמדנו ברחבה, ומאחורי הקירות עומד הבן שלי ואני לא יכולה להגיע אליו. יוצא השוטר, מסתכל מעלינו לעבר האופק ואוכל בפה פתוח משולש פיצה. אנחנו מכווצים. הצגנו את עצמנו ושאלנו אם אפשר לדעת מה קרה ואם אפשר לראות את חגי. הוא אמר שבשום אופן לא, נכנס פנימה והוציא לנו את התיק ואת שרוכי הנעליים של חגי. זהו. שאלתי אם אפשר לקחת אותו הביתה, והוא אמר, 'לא, הלילה ייקחו אותו לכלא צלמון'. אמרתי, 'מה, הוא יישן בבית סוהר?' השתגעתי".

     

    מאחורי תא זכוכית

     

    למחרת, יום חמישי, הובא חגי בפני השופט דורון פורת שהאריך את מעצרו "עד החלטה אחרת" והוסיף: "לרגל יציאתי להשתלמות הדיון יתקיים בפני כבוד השופט ניר מישורי". בשלב זה עוד לא ידעה פרקליטתו של חגי שהוא אוטיסט, אבל השופט כבר יכול היה לעיין בתיק החקירה.

     

    ד"ר חגית לרנאו
    ד"ר חגית לרנאו

     

     

    האמא דליה: "עורכת הדין שייצגה אותו בהתחלה הייתה התורנית בסנגוריה הציבורית, ובמשטרה קראו לה מיד כשהוא נעצר. באותו ערב היא שוחחה עם חגי, אבל הוא בטח לא אמר לה כלום על מצבו. לא ידענו שיש לו עורכת דין עד שהיא התקשרה אלינו והודיעה שהוא מובא להארכת מעצר. זה היה כבר מאוחר מדי".

     

    האבא יעקב: "לא ראינו את עורכת הדין במשטרה. למחרת לא היינו בהארכת מעצר, ולה לא הייתה אינפורמציה לגבי חגי. אם הייתה לה האינפורמציה, היא הייתה יודעת שהחקירה לא חוקית ואומרת את זה לשופט".

     

    השופט החליט מיוזמתו להביא את חגי לבדיקה פסיכיאטרית ראשונית. הדיון הבא התקיים ביום ראשון בבוקר. את סוף השבוע העביר חגי בכלא צלמון.

     

    ביום חמישי בערב נסעו הוריו לתחנת האוטובוס שעליה צייר את הסמלים. "עמדתי עם פחית צבע", מספרת דליה, "יעקב שמר על התנועה שלא יראו אותי ואני צבעתי את מה שחגי השחית. עורכת הדין יצרה איתנו קשר רק ביום ראשון. באותו בוקר הגענו לאולם בית המשפט בטבריה וראינו את חגי מאחורי תא זכוכית. הוא היה אזוק לשוטר בידיים וברגליים והסתכל עלינו במבט חלול, כועס. אני לא יכולה לשכוח את זה".

     

    עו"ד שמואל פלישמן
    עו"ד שמואל פלישמן

     

     

    באותו דיון סיפרה הסנגורית לשופט לראשונה על האוטיזם שממנו סובל חגי. "יש לנו משיב שהינו אוטיסט, חרד ולחוץ בעקבות המעצר", אמרה. "הוא מדבר על ניסיון לפגוע בעצמו. יש לנו בחור עם בעיה בהבנה של הדברים. אנו מציעים שהוא יהיה במעצר בית מלא בפיקוח הוריו".

     

    חגי שוחרר במקום, "עם אותם בגדים שאיתם יצא לעבודה באותו יום", נזכרת אמו. "נכנסנו לאוטו, והוא לא דיבר, היה מכונס. עצרנו בדרך, והוא אכל המון פיצות. חיבקנו אותו, אבל הייתה לי הרגשה שלא נכון לדבר איתו באותו רגע. אחר כך הוא סיפר לי ששלושה ימים הוא רוב הזמן עמד, כי פחד שמישהו יתקוף אותו בשינה. הוא לא התקלח, אכל רק דברים סגורים כמו מעדן חלב, כי חשש שרוצים להרעיל אותו. הגענו הביתה למעצר בית מלא עד לתום ההליכים. הוא השתנה מאוד, הפך מכונס, שקט, חיית חדר, יוצא לאכול וזהו. היה מלא חרדות וחששות, נבול וכבוי לגמרי".

     

    שבועיים מאוחר יותר, עורך דין פרטי שההורים שכרו שיכנע את חגי להודות בתקיפה כדי להשיג הסדר טיעון. חגי הודה ונשלח לשירות מבחן. מעצר הבית התקצר, חגי יכול היה לצאת לעבודה ולחזור, בערב היה סגור בבית הוריו, כשהם צריכים להישאר ולשמור עליו. במהלך השנה שבה היה במצב הזה, נערכו לפחות חמישה דיונים בעניינו בבית המשפט, והוא נשלח לחוות דעת פסיכיאטרית והערכה של שירות המבחן. חוות הדעת כללה מספר אבחונים שהיו לחגי בעבר, והוזכרו בה האשפוזים הפסיכיאטריים והימצאותו על הספקטרום האוטיסטי. נכתב בה במפורש: "ההתנהגות הבעייתית שלו נובעת מהבנה חלקית ומוגבלת שלו את ההתנהלות התקשורתית הבין אישית שסביבו".

     

    אחרי שהתאכזבו מעורך הדין הפרטי, ההורים הכניסו לתמונה את עו"ד סיגל דבורי מהסנגוריה הציבורית. הדיון האחרון נקבע ל־22 ביוני 2015, שנה אחרי האירוע. שירות המבחן המליץ כעונש על פיקוח של שנה והמלצה טיפולית.

     

    דבורי הבינה: שום דבר בתיק הזה לא בסדר. "פגשתי בחגי, הוא היה לבבי ומקסים, שאל אותי אם מפריע לי לשבת בצד של השמש: 'רוצה להתחלף? רוצה קולה? רוצה קש?' חגי היה אמור לקחת על עצמו תנאים של שירות מבחן. זה לא היה הפתרון הכי קל, אבל אמרתי לאביו: 'מה הילד באמת מבין מהמלצה של שירות מבחן? מה מבחינתו ההבדל בין שנה לאתמול?' זה נורא נחמד לסגור את התיק הזה בשקט, אבל הוא לא כשיר לעמוד לדין".

     

    עו"ד דבורי הודיעה לשופט שחגי לא כשיר לעמוד לדין ולכן הם חוזרים בהם מההודאה. "השופט היה קשוב לטיעונים שלי. 40 דקות לא הפסקתי לדבר, וחגי יושב עם הראש למטה ומתקתק בטלפון הנייד כאילו הוא לא שם. אנחנו לא באמת יודעים מה גודל הנזק שנגרם לו בגלל הנוכחות שלו באותה ישיבה דרמטית. התביעה לא הסכימה איתי, אבל השופט החליט מיד שהוא מתיר לנו לחזור מההודאה. ביקשתי לפטור את הנאשם מהתייצבות לדיונים הבאים, כי הרגשתי שמשהו לא בריא קורה: הוא ישב שם מנותק, ולא הגיב. זה גרם לתחושה קשה. לאותו אולם הוא הובא באזיקים שנה קודם. זו זירת החרדות שלו".

     

    השופט קבע שייתן את החלטתו מאוחר יותר ואישר שחגי לא צריך להגיע לדיונים הבאים. "ההורים יצאו מאושרים. פעם ראשונה שהם נתקלו בשפיות".

     

    האב: "אמרתי לו, 'הכל נגמר, אתה עכשיו נקי, משוחרר, אוהבים אותך בעבודה, אתה צריך לשמור על איפוק. תשמע, החיים מסתדרים'".

     

    למחרת בבוקר יצאו ההורים לסידורים במרכז. "נפרדתי ממנו בחיבוק ענק", נזכרת האם. "הייתה תחושת התרוממות, משהו התרווח. זה מילא אותנו, לא היה מקום לחששות. בשמונה בערב חזרנו הביתה, הלכתי לכיור לרחוץ ידיים, הייתי עשר דקות בבית עד שפתחתי את הדלת שלו. היה לי בלק־אאוט, אני חושבת שלא רציתי לראות. ראיתי אותו שכוב על החלון, ניסיתי להרים לו את הרגל, לבדוק אם הדם זורם. הוא תלה את עצמו עם חבל, שאני, לצערי, שמתי במחסן שלנו. צעקתי לבעלי שיבוא. הוא בא בריצה, ראה את זה, לקח סכין וניסה לשחרר אותו מהחבל. אבל הוא כבר לא היה בחיים. זהו".

     

    התמריץ הסמוי של החוקרים

     

    חשוב לומר: התמודדות עם אלימות של אנשים בעלי לקויות היא עניין מורכב. ברור שעל המשטרה להתערב במקרה שמופעלת אלימות ואנשים עלולים להיפגע. אבל מרגע שהאיום הוסר, מה הטעם בהליך הפלילי? אם אדם סובל מבעיה שגורמת לו לעבור על החוק, מה הטעם בהרתעה או בענישה?

     

    המקרה הטרגי של חגי אינו היחיד. ל"ידיעות אחרונות" הגיע מידע על עשרות מקרים מהשנתיים האחרונות שבהם חקרה המשטרה אנשים בעלי לקויות שכליות, התפתחותיות או נפשיות שלא כפי שדורש החוק.

     

    "אנחנו מכירים מעט מאוד מקרים שבהם אנשים נחקרו על ידי חוקר מיוחד", אומרת המשנה לסנגור הציבורי הארצי, ד"ר חגית לרנאו. "אצל רוב האנשים עם מוגבלות שמגיעים אלינו עם כתב אישום, החקירה לא נעשתה על פי חוק. כנראה שאין מספיק הטמעה של הנושא הזה בקרב החוקרים. מעבר לזה, נדמה לי שיש לחוקרים תמריץ סמוי לא להפעיל את החוק: יש להם תיק, יש חקירה, והם רוצים לגמור אותה. לעצור, ליצור קשר עם חוקר מיוחד ולתאם - זה מפריע".

     

    לעו"ד דבורי זה קרה עם לפחות 15 לקוחות בשלוש השנים האחרונות. רק במשטרת בית־שאן זה קרה לה פעמיים מאז האירוע של חגי. "במקרה אחד עובר אורח ברחוב צחק על בחור מוגבל שכלית, שבתגובה היכה אותו במקל", מספרת דבורי. "הוא נלקח לתחנת בית־שאן ונחקר בניגוד להוראות החוק".

     

    במקרה אחר הגיע לאותה תחנה א' - צעיר הלוקה בפיגור שכלי קל והפרעות התנהגות. "אני אפוטרופוס שלו", מספר אחיו, ע'. "הוא לא עומד בפני עצמו, לא עובד למחייתו, מועסק במקום שמסכים להעסיק אותו שלא תמורת שכר ומקבל קצבת ביטוח לאומי - ועכשיו המדינה תובעת אותו על תקיפה ואיומים. תובעים אותו כאילו שהוא עבריין, והוא לא. הוא פגוע שכלית ונפשית שנגרר למצב של תוקפנות ואלימות בתקופת זמן מסוים".

     

    מה זאת אומרת, בתקופת זמן מסוים?

     

    "סביב המחלה של אמי והאשפוז שלה הוא לקה בליבו. הוא היה מאוד תלוי בה והרגיש שהיא לקראת סוף דרכה. כתוצאה מהאירוע הלבבי הפסיקו לו תרופות פסיכיאטריות שמאזנות אותו, וזה גרם לו להיות מאוד תוקפן ואלים כלפי הסביבה הקרובה שלו. יום אחד הוא נגרר לסיטואציות של אלימות, איומים ותקיפה בקיבוץ שבו גר, סביב ויכוח ופחד שלו מכלבים של שכן. אמרתי לאנשים, 'מי שמרגיש מאוים, שיזמין משטרה'. מבחינתי זה היה לגמרי לגיטימי. הוא נעצר כמה פעמים, ובחלק מהפעמים לא נחקר על פי החוק. החוקרים ניסו לדובב ולהרגיע אותו, הבינו שמדובר באדם עם לקות שכלית ונפשית".

     

    אבל עכשיו המדינה תובעת אותו על סמך חקירה לא חוקית.

     

    "בחקירה שאלו אם הוא תקף או איים, והוא אמר שכן. ועכשיו מדינת ישראל תובעת אותו בגין משהו שהוא לא שלט בו בגלל הלקות שלו".

     

    לסמן עוד איקס

     

    זו לא בעיה נקודתית של תחנת בית־שאן או של תחנות בפריפריה. גם תחנת איילון בחולון לא עבדה לפי החוק לפחות במקרה אחד. במארס 2016 עצרו שוטרים מהתחנה גבר בן 88. בשבע בבוקר הוא יצא מחדרו, השליך את קלפי המשחק של אשתו, לקח סכין קטנה ואמר לה, "תהרגי אותי".

     

    "בכתב האישום כתוב, 'לאחר מכן שב למטבח, שבר צנצנת סוכר ושפך חלב על השיש'", מספר עורך דינו, שמואל פלישמן מהסנגוריה הציבורית. "האישה רצתה לצלצל לבן ולבקש שיבוא, והוא איים שאם הוא יבוא, יהרוג אותו. הגיע שוטר, היא סיפרה לו הכל והוא לקח את האיש. שעתיים לאחר מכן היא סיפרה שהם נשואים מ־1954. שאלו אותה אם הוא מטופל פסיכיאטרי; היא אמרה שכן, אבל לא יודעת בדיוק ממה הוא סובל ואיפה הוא מטופל. שאלו אותו אם הוא רוצה להתייעץ עם עורך דין; הוא ענה, 'מה אני אעשה עם עורך דין? אני לא רוצה שהוא יעשה לי שום דבר, רק שישלח אותי למשפחה שלי'. ואז הוא נחקר על ידי חוקר רגיל.

     

    "הוא דיבר שטויות. במקום שהשוטרים יעצרו ברגע הזה ויגידו לקצין, 'האיש לא מבין מה קורה פה', המשיכו כאילו כלום. באותו בוקר גבו הודעה מהבן שאמר, 'מצבו הנפשי של אבא שלי הידרדר, הוא נתון למצבי רוח קיצוניים ומשתנים, הוא מטופל אצל פסיכו־גריאטרית'.

     

    "ד"ר דניאל פישר מטעם הפסיכיאטר המחוזי בדק אותו בבוקר וכתב: 'חשד לפגיעה קוגניטיבית על רקע תהליך דמנטי'. אחרי כל זה עצרו אותו ל־24 שעות והביאו אותו למחרת להארכת מעצר. אדם בן 88. למה? כי יש להם הנחיה. אין לו עבר פלילי או הרשעות קודמות. השוטר אמר לו שהוא מעוכב בחשד לאיומים. התגובה שלו שנרשמה בדו"ח הייתה, 'אני רוצה לישון', אז שלחו אותו לישון באבו־כביר. איך לא רעדה היד לקצין שחתם על זה?"

     

    איך אתה מסביר את העובדה שהמשטרה לא משתמשת בחוקר מיוחד במקרה כזה?

     

    "עצלנות לשמה, חד־משמעית. מישהו בא, קיבל תפקיד לעשות חקירה - ולהתראות, זורק את התיק הלאה. ראיתי את הדברים האלה קורים לא מעט פעמים. אין להם חוקר מיוחד תחת הידיים. להזמין עכשיו חוקר מיוחד שיבוא ויחקור ויבדוק אם יש לנחקר בעיה, זה להרים את הראש מהשולחן, ולא בא להם. שום קצין לא הזיז את עצמו כדי לעבור קצת על הניירות, לראות את הערכת הפסיכיאטר, לקרוא מה הבן אומר. לא נורה אדומה הייתה צריכה להידלק, אלא רמזור גדול. זה פשוט לא מעניין את משטרת ישראל".

     

    למה לא?

     

    "עשרה לעשר בבוקר, הטוען למעצרים בבית המשפט יושב לשוטר על הווריד, עצבני; הוא צריך להישאר שם עד שעה מאוחרת בגלל זה. הוא אומר לחוקרים, 'תגמרו מהר עם החקירה ותעבירו אותו'. זה לא בא מרוע; זה בא מרצון לסיים את המשמרת. החוקר רוצה לסיים ואין לו כוח. מה הוא אומר לעצמו? 'אני אגמור לגבות את ההודאה, זה גם ככה יעבור לקצין, הוא ישבור את הראש'. כולם רצו לסגור משמרת. ככה זה בכל המקרים האלה. זה תיק ממארס 2016, האיש כבר בבית אבות, שנה וארבעה חודשים כתב האישום הזה עמד כשהם יודעים מהיום הראשון שהוא דמנטי".

     

    כבר היו קשישים שרצחו את נשותיהם.

     

    "אם השוטר משחרר אותו ולמחרת האיש חוזר הביתה והורג את אשתו, אז מחרתיים יש כתבה בעיתון. השוטר אומר לעצמו, 'אני אקבל על הראש? שבית המשפט ישחרר אותו'. אבל זה לא המקרה; פה זה משהו אחר לחלוטין".

     

    צריך להבין: אם המשטרה חילצה הודאה מנחקר, זה לא אומר שהיא קצרה הישג. בסך הכל היא הצליחה לסמן עוד איקס בטבלה ולהעביר את התיק לפרקליטות. שם הוא בדרך כלל יתמסמס.

     

    "יש בחוק הגבלות רציניות על הגשת ממצאי חקירה שהתבצעה לא בהתאם לחוק, גם אם מביאים הודאה מהחשוד", מבהירה ד"ר לרנאו. "מהניסיון שלנו, תיקים כאלה עם חקירות לא קבילות לא מגיעים לבית המשפט. הפרקליטות מבינה שהיא צריכה לחזור בה מכתב האישום. לרוב מדובר בעבירות בדרגה נמוכה, אבל התחושה היא שהתגובה של המשטרה לא נעשית מתוך מודעות ורגישות ללקות השכלית, ואז היא מטעה או מטה את כל מערך קבלת ההחלטות. התייחסות חברתית נוקשה לאנשים מאוד פגיעים יכולה לערער באופן עמוק את חוויות החיים שלהם".

     

    כך קרה לא' מאילת, שנפגע בראשו בתאונת דרכים בילדותו ומאז הלקות שלו מתבטאת בחוסר יכולת לשלוט בדחפים. "הוא מוגדר כ'מונמך' קוגניטיבית - כלומר, אדם שיכולותיו השכליות נמוכות", מסביר עו"ד נתי לגמי מהסנגוריה הציבורית. "הוא ביצע הרבה עבירות רכוש. היה רוצה קולה ורואה קיוסק, אז היה פורץ וגונב קולה. ממש לא שודד בנקים. במקרה האחרון, שהיה ביולי 2014, הוא התפרץ לבית עסק, שבר ויטרינה וגנב כמה עשרות שקלים. הוא נתפס, הגיע לחקירה, אמור היה להיחקר על ידי חוקר מיוחד וכמובן שנחקר על ידי חוקר רגיל. מדובר בהפרה ברורה של הזכויות שלו. הוא היה אמור להיות מלווה בידי מישהו בהתאם לחוק, וכמובן שגם זה לא קרה".

     

    למה?

     

    "כי חוקר רגיל יכול לחקור אותו עכשיו, וחוקר מיוחד לא זמין בתחנה. תבין, א' לא יכול לשלוט על הדחפים שלו, ואת זה לא אני קבעתי, אלא ועדת אבחון של משרד הרווחה. קבעו שהוא לא אחראי למעשיו; כלומר, אין לו אחריות פלילית. זה נקבע כבר בתיקים קודמים. הכירו אותו, ולכן חייב להיות במקרה שלו חוקר מיוחד. למרות זאת הוא היה עצור בבית סוהר שמונה חודשים בלי שהורשע, כי בישראל אין מוסד מתאים לפגועי ראש".

     

    כעבור שמונה חודשים שיחרר בית המשפט את א' הביתה. זה קרה אחרי שהייתה לו התפרצות זעם במעצר והוא הוציא לעצמו עין.

     

    לא מפסיקה לבכות

     

    החוק היבש לא מפריע למקרים להמשיך ולהיערם. בעקבות המקרה הטרגי של חגי נקטו בסנגוריה הציבורית יוזמה ופנו ליועץ המשפטי לממשלה כדי למסד פרוטוקול או הנחיות בתחום של מגע בין המשטרה לאנשים עם מוגבלות. משרד המשפטים כינס את כל הגורמים - המשטרה, הסנגוריה הציבורית, הפרקליטות, ארגון "בזכות", הפועל לקידום זכויות של בעלי מוגבלויות, רשויות הרווחה - ואיתם ההורים של חגי. נציג המשטרה הודיע שהוא רואה בחומרה את האירועים וכי המפכ"ל הורה להקים ועדת חקירה לבדיקת נסיבות מותו של חגי והטיפול המשטרתי בו. "בימים האחרונים אמרו לנו שוועדת החקירה סיימה את מלאכתה", מספרת אמו.

     

    את עו"ד דבורי זה לא מרגיע. "אני עורכת דין 20 שנה, מטפלת באוכלוסייה קשה, דלה, של הלוקים בנפשם, בשכלם, באוטיזם. השכלתי לייצר לעצמי לאורך השנים הפרדה בין העולם האישי להתנהלות המקצועית, אבל עם מותו של חגי ההפרדה הזו קרסה. זה היה כל כך קיצוני, שאי־אפשר היה לעמוד בגודל הטרגדיה, בין מה שאנחנו, האנשים הרגילים, פירשנו מהחלטת בית המשפט בעניינו לבין מה שהוא פירש והתהומות שהוא היה שרוי בהם בעקבות אותו מעמד משפטי. היינו שרויים בתדהמה.

     

    "אני לא זוכרת הלוויה כל כך עצובה. השבר היה אדיר. משפחה שהיא מלח הארץ, שמגדלת בבית כל השנים ילד מיוחד, עם כל הקשיים, טומנת אותו באדמה. ובגלל מה? בגלל הטיפשות והאטימות של המערכת שכל החיים הם נאבקו בה, אבל הנה הקש ששבר את גב הגמל.

     

    "לראות את הכאב שלהם היה קשה מנשוא. הלכתי ובכיתי את נפשי מבית העלמין לאורך הגלבוע. לא הפסקתי לבכות. בכיתי אולי את כל השנים של התסכול מעבודה של סנגור מול המערכת הנוקשה - בכי שלא בכיתי אף פעם. ואז החלטנו שהמוות של חגי לא יכול לעבור בלי מצבה משפטית שמסמנת טלטלה של המערכת. המערכת חייבת להתעורר, ואנחנו חייבים להביא לתודעתה את הטלטלה הזו".

     

    הוריו של חגי הסכימו לחשוף את סיפורו כדי שמותו לא יהיה לשווא, בתקווה שבחשיפת הסיפור יוכלו להציל את בעל הלקות הבא שיסתבך עם החוק. "מדי פעם אנחנו עוברים ליד תחנת בית־שאן ושואלים את עצמנו אם כדאי להיכנס לשם ולשאול את אותו שוטר אם הפיצה שאכל מול פנינו הרועדות הייתה טעימה. הוא ראה מולו זוג הורים שרץ להציל את הבן שלהם – וכלום. אין לי מושג אם הוא יודע מה קרה. התלוננו עליו בכל מפגש, ועד היום לא קיבלנו מכתב או שיחת התנצלות ממפקד משטרת בית־שאן. אנחנו משתגעים מזה, מהכל".

     

    להם זה כבר לא ישנה. "כשאני אומרת לבת שלי שאני מתגעגעת לחגי, היא אומרת לי: 'אמא, אני רוצה להזכיר לך כמה היה קשה איתו, כמו עם תינוק 24 שעות, כל הזמן קשיים'", מחייכת האם בעצב. "אבל אני לא זוכרת את הקשיים. כלום. אני עסוקה רק בגעגוע".

     

    המשטרה: מדובר באירוע חריג

     

    ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי "במשטרה קיים נוהל 'חקירת אנשים עם מוגבלות' המתווה את דרכי הטיפול המשטרתי בעת חקירת אדם עם מוגבלות, תוך הקפדה על ערכי שוויון וכבוד האדם. המשטרה נמצאת בקשר רצוף עם גורמי הרווחה ועמותות שונות לשם טיוב וייעול הטיפול בתיקים שבהם מעורבים אנשים עם מוגבלות. כמו כן, המשטרה מכשירה חוקרים בהשתלמות ייחודית בנושא חקירת אנשים עם מוגבלויות, בין אם כחשודים ובין אם כנפגעי עבירה ועדים. כמו בכל תחומי החקירות, ביצוע הנהלים נתון למערכת פיקוח, בקרה והפקת לקחים ככל שהדבר נדרש.

    "לעניין המקרה של חגי ז"ל: מדובר במקרה חריג שבעקבותיו הוקמה ועדת בדיקה בראשות קצין בכיר לבדיקת ההתנהלות בחקירת התיקים השונים בהם היה מעורב. בעקבות מסקנות הוועדה הוקם צוות מקצועי ליישום המסקנות. מטעמי צנעת הפרט אנו מנועים מלהתייחס פרטנית למקרים המופיעים בכתבה".

     


    פרסום ראשון: 17.08.17 , 17:50
    yed660100