מכורים למסך, מנקרים בישיבות

עם כל הכבוד לחוקרים המלומדים מאוניברסיטת מישיגן, לא ממש צריך 17 שנות לימוד וגישה בלתי אמצעית לספרייה של הקמפוס כדי להגיע למסקנה שצפיית בינג' די הורסת לך את החלק ביממה שמוקדש לשינה. אפשר היה פשוט לשאול אותי. זה הרבה יותר קל.

לא צריך לתשאל מאות נחקרים, לא חייבים לנג'ס לסטודנטים אמריקאים שיכולים היו לנצל את הזמן כדי להשתכר במסיבת אחווה, ואין שום סיבה לעמוד לאנשים עם סטופר ליד המיטה. כי אם היו מבררים איתי, הייתי מספר להם שאני מכיר אישית לפחות חמישה אנשים (אחד מהם אני מכיר היטב מהראי) שאשכרה קמים בארבע בבוקר בשביל הפרק החדש של הסדרה ההיא עם השלג והחרבות. אם זה לא מספיק בשביל להרוס את איכות החיים אז אני כבר לא יודע מה כן.

אנשים בגילי אמורים להיות ערים בשעות כאלה רק אם אחד הצאצאים מחליט להוציא שיניים כלואות או אפילו סתם גזים. וממש לאבד שעות שינה בגלל צפייה מרתונית בטלוויזיה זה משהו שלא קרה לי מאז האייטיז, בגלל רצף השחזורים המפחידים של "בשידור חוקר" עם רפי גינת.

מצד שני, יש משהו שבכל זאת לא מסתדר לי בממצאים החדשים האלה. הרי אם יש משהו שבאמת יכול להטריף בן אדם, זה שצריך לחכות שבוע שלם כדי לגלות מי ירה בג'יי־אר (או מי נדקר בכל חלקי גופו כי ככה רצתה הכוכבת חאליסי, אם לקפוץ חזרה לטלוויזיה שלא מהמילניום שעבר).

הרי בעידן שבו ניתן לצלוח בסוף שבוע אחד שלוש עונות של הסדרה שכולם בעבודה מדסקסים בלי הפסקה, לפחות לא צריך לכסוס ציפורניים עד שיתחיל הפרק הבא.

אפשר פשוט לדחות בשעתיים את הישיבה שקבעתם למחר בבוקר, ומיד אחר כך ללחוץ play בשלט. מקסימום, אם יהיו נקיפות מצפון, תריצו קדימה את הפתיח. זה יחסוך לכם איזה חצי דקה שלמה.