ביום ראשון הקרוב אגיע לבחון במועד ב' את תלמידיי החרדים בשלוחה של סמינר הקיבוצים בבני־ברק. בסמסטר האחרון הקניתי שם לכ־40 מורים ומלמדי דרדקים את יסודותיה של ספרות הילדים. לרובם המכריע היה זה מפגש ראשון עם טקסטים כגון "איה פלוטו" ו"הביצה שהתחפשה", שלאדם החילוני נראים כיסודות מובנים מאליהם של ילדוּת ישראלית.

אין נשים בקרב תלמידיי, ואני מקבל את הדין. זו החברה, זה הקוד שלה. אין מרצות בין עמיתיי, ואני משלים גם עם עובדה זו. אגב, מעל כולנו יושבת בוסית, שאת מרותה מקבלים כל התלמידים ללא ציוץ מחאה. כי יש את הכרזות הרבנים בראש חוצות, ואת עתירות הפרופסורים לבג"צ נגד לימודים לגברים חרדיים בלבד (כזו שהוגשה ביום חמישי שעבר) - ואז יש את המציאות. והמציאות הנודניקית הזו היא משעממת ופרגמטית.

אגב, אני מקבל את ההפרדה המגדרית גם משום שביקרתי במדינות העולם ונתקלתי באוכלוסיות שמפרידות בין המינים בעניינים שונים, ולא זו בלבד שכיבדתי את הקוד החברתי שלהן אלא אפילו הערכתי את יופיו וצילמתי אותו מכל הכיוונים וסיפרתי עליו לידידיי האומללים שנותרו בארץ. ודאי שבתוך עמי אני יכול לגלות אותה סבלנות לפחות, בטח כשזה קורה בבני־ברק ולא באוניברסיטת תל־אביב.

אך בעיקר אני מסכים ללמד שם משום שהאבטלה במגזר החרדי היא סכנה ברורה ומיידית משנדמה לנו. מי שחושב שיש לנו עוד 20־30 שנים לפני שהעוני יגלגל אנשים לרחובות בני־ברק, ירושלים ובית־שמש, מוטב שייצא לסיור קצר בשכונות "השחורות". בעיניי, שילוב החרדים במעגל העבודה הוא צורך לאומי כה דחוף, שלעומתו כמעט כל דיון אתי הוא לוקסוס.

צר לי שמפרידים נשים מגברים באקדמיה החרדית, אך יש לכך גם יתרונות. אצלי, לפחות, התלמידים מרוכזים בחומר, וזכור לי היטב במה התרכזתי אני במהלך התואר הראשון שלי. החברה החרדית ממילא מתגמשת פה מאוד, אנו החילונים לא משערים בכלל כמה קשה לאדם חרדי להכיר בסמכותו של מרצה חילוני, והכל כדי להגיע לתואר ראשון ששווה עוד כמה שקלים במשכורתו הצנועה.

אני מלמד אפוא בתחושת שליחות, חד וחלק. חשיפת המורים הללו לטקסטים של הילדוּת החילונית היא חשיפה לנפשו של החילוני, שאותה שוב אין הם רואים כדמון או “עגלה ריקה”. פגישותינו מדי שבוע הקשו עלינו לשנוא זה את זה, אדרבה. הם חדלו להביט בי בחשד ואני הפסקתי במהרה לראותם כמקשה אחת. התחבבנו זה על זה ואני משוכנע שהם יעבירו משהו מזה לתלמידיהם הרכים.

התבקשתי ללמד יצירות “כשרות” בלבד, שהולמות את אורחות חייהם, ואולם קרה שדנתי בסיפור שבו לבשה האימא מכנסיים. התגובות היו יותר “אוי־ווי” מבודח, פחות סקילה בחיתולים. מתברר שכמה מהם ראו פעם אישה חילונית. כשדיברנו על “דירה להשכיר”, אמרתי בחיוך “דבר אחר” במקום “חזיר”, והכיתה צחקה. ולרגע היינו כולנו, פשוט, ישראלים. זו הדרך. √