עשיתי שטות וכמעט שילמתי עליה בחיים שלי

הייתי בן 17 כשלקחתי בלי רשות את האופנוע של השכן. רישיון לא היה לי אז, אבל זה לא מנע ממני לעלות על האופנוע ולרכוב בלילה בגשם שוטף. השטות הזאת כמעט עלתה לי בחיי.

אני ועוד חבר, תומר דריהם ז”ל, לקחנו את האופנוע מהשכן שלנו בקריית־ים. לשנינו לא היה רישיון. היה ליל שישי ורכבנו לחיפה. בדרך חזרה, בסביבות שלוש לפנות בוקר, התחיל לרדת גשם זלעפות. זה היה הגשם הראשון של השנה והכביש היה חלק במיוחד, אבל מי בכלל חשב על אפשרות של תאונה.

קראו על המחקר המדאיג של "אור ירוק": תמונת מצב קשה - בני הנוער מצפצפים על החוק

כשכבר היינו בחזרה בקריית־ים נכנסנו לסיבוב במהירות גבוהה מדי והחלקנו ישר לתוך משאית. מה שהציל אותי היה העובדה שחבשתי קסדה. היא התפרקה מעוצמת ההתנגשות אבל נשארתי בחיים. תומר חבש גם הוא קסדה אבל חטף מכה קשה בבטן מהכידון ולא שרד. אחרי שבוע בבית־החולים הוא נפטר.

ארבעה חודשים הייתי מאושפז בבית־החולים בלי הכרה. כמה פעמים הלב שלי הפסיק לפעום והרופאים הצליחו להחיות אותי. בשלב מסוים העבירו אותי לבית לוינשטיין ברעננה, אבל גם שם לא נתנו לי הרבה סיכוי.

אחרי חודשיים בבית לוינשטיין התעוררתי. מבולבל, ועם פגיעה קשה בזיכרון ובמערכת העצבים. לא זכרתי מי אני, לא זכרתי את החברים, לקח לי זמן לזהות אפילו את המשפחה ואת החברה שלי. בהתחלה לא האמנתי לפסיכולוג שנשלח לספר לי שתומר נהרג. הייתי מרותק אז לכיסא גלגלים והשתוללתי מכעס ומתסכול.

החברים לא ויתרו עליי, המשיכו לבוא, הוציאו אותי לבלות עם הכיסא ועזרו לי להשתקם. היום אני בן 34, נשוי ואב לשלושה. יש לי רק דבר אחד להגיד לנער שמסתכל על אוטו או על אופנוע ורוצה לקחת אותו לסיבוב: אל תחשוב ש'לי זה לא יקרה'. אני עשיתי טעות, טעות שכמעט הייתה קטלנית. הפסדתי חצי שנה מהחיים שלי ולקח לי זמן לחזור לשגרה. עד היום אין לי רישיון בגלל המצב הרפואי שלי.