דוחוק, עיראק. עבור עיתונאים, צפון עיראק הוא אחד האזורים שהכי קל לעבוד בהם. איכשהו זה לא ממש עיראק אלא האוטונומיה הכורדית, שיש לה מוסדות ממשל, פרלמנט ודגל. הפשמרגה, כוחות הצבא הכורדי, מאורגנים מאוד. אם אתה רוצה לפגוש פליטים או את הנשיא, או לסקר את החזית, תמיד יודעים שם למי להתקשר, ותוך דקות הכל מסודר. זה מסתבך, אם אתה סתם רוצה להישאר קצת בסביבה לבדך.
כמו ארביל, בירת כורדיסטן העיראקית, דוחוק היא עיר ללא מרכז שבשנים האחרונות גדלה בצורה מהירה ללא תכנון, ללא היגיון, ללא מבני ציבור ועם בתים בלויים ודהויים. הכל עלוב, הכל מתפורר. מחוץ למלון שבו שוהים רוב העיתונאים, הרחק מארגוני הסיוע וסוכנויות האו"ם, אתה מוצא את עצמך עם מסך מחשב אבל בלי שקע חשמל אחד שעובד. אין ברז שלא נשאר לך ביד. אין חלון שאפשר לסגור כמו שצריך. הצנרת דולפת, המעלית נתקעת, הקירות סדוקים. למעשה אין אפילו ריצוף.
דוחוק היא העיר הקרובה ביותר למזרח סוריה, שבה מתנהל הקרב על בירת דאעש - א־רקה. כך שאם מישהו רוצה קצת לברוח מהמלחמה, הוא בא לכאן להטעין מחדש את הסוללות. אבל אין פה קולנוע, פארק, או חנות ספרים. אין רחוב אחד שבו אפשר סתם ללכת ולהירגע. הדבר היחיד שיש כאן בשפע הוא ציוד צבאי: מגפיים לכל סוג של קרקע, כפפות לכל סוג של נשק, קסדות, משקפות, סכינים, אטמי אוזניים לצלפים, מחסניות לרובי קלצ'ניקוב, נרתיקים לאקדח, חולצות בצבעי הסוואה, פנסי אינפרה־אדום, ואפילו מדי צבא לילדים.
כולם כאן מברכים אותי, מחלקים סוכריות, כי הם מאמינים שאני עוד אחת מהאירופאים שהצטרפו לשורותיהם. הם קצת מתאכזבים כשאני מספרת להם שאני עיתונאית. אבל יש להם המון שאלות, על כל מלחמה ועל כל קרב שסיקרתי. הם רק לא שואלים מי נלחם במי, לא רוצים לדעת מי ניצח. הם רוצים לשמוע על נשקים וטקטיקות, על מטוסים וטנקים.
כורדיסטן תמיד הייתה כזאת, כי תמיד הייתה במלחמה. וכשזה הרקע, איך אפשר לברוח מזה? כאילו רק אתמול סדאם חוסיין תקף אותם בגז, והיום הג'יהאדיסטים מאיימים על החצר האחורית שלהם. זה איכשהו הפך לכל כך נורמלי, שאנחנו לא כותבים על זה יותר. גם אנחנו, העיתונאים, חלק בלתי נפרד מהמשחק.
וזו הבעיה האמיתית בחלק הזה של המזרח התיכון: כולם יודעים איך להשתמש ברובה, כולם יודעים איך לזהות את האויב עם מצלמות תרמיות, אבל לא יודעים להתקין תאורת רחוב. עיראק היא אחת המדינות שהמערב שפך אליה הכי הרבה כסף, מיליארדי דולרים, אבל הכל הלך לנשק, נשק ועוד נשק. כאן המלחמה היא מקצוע, עבודה. זה לא מתקפה או הגנה. זו פשוט מלחמה לשם מלחמה.
אני נכנסת לפייסבוק. כל החברים שלי יצאו לחופשת הקיץ, ואני כאן לבושה שחור ונראית כמו לוחם קומנדו. אני מביטה במראה כשאני מודדת מסכה נגד סופות חול, עבור מלחמה שהיא אלפי מלחמות, ואפשר פשוט לבחור. איזו מלחמה תרצי לכסות? זו נגד הג'יהאדיסטים? נגד אסד? נגד הכורדים? או אולי זו של הרוסים, האמריקאים, הטורקים או האיראנים? לכוחות של מי את רוצה להצטרף? חצי עולם כאן, מלבד הסורים. אני יודעת, מחר כשאגיע לפאתי א־ראקה, קו החזית, אשכח מכל זה. אכתוב על הקרב, על הנשק והטקטיקות, על מטוסים וטנקים. איזה בזבוז של החיים. √
הכותבת היא עיתונאית איטלקייה המדווחת ל”ידיעות אחרונות” מאזורי עימות ברחבי העולם
