היא צריכה להתפנות, דחוף. השלפוחית לוחצת, אבל הכביש סואן והנהגים מקללים ובאופן אבסורדי דווקא ניידת משטרה חוסמת את כיסא הגלגלים שלה בדרך אל החתולים. חמש שעות היא על הצומת עם עוד 30־20 נכים וריח הערפיח. אחד צנח והתעלף, שני נשאר בלי מים בגל החום המאובק. העגלות רותחות, גם הקביים. אד רעיל עולה מהאספלט. מישהו צריך להחליף בלון חמצן. מישהו צריך להחליף חיתול. שורף לו, צמא לו, כואב לו, מפריע לבריאים בעין. פוקק ברוב חוצפה את התנועה לחוף הים, לנמל התעופה, ללשכה הממוזגת.
שבועות ארוכים מתגלגלת שביתת הנכים בכבישים ועולם כמנהגו נוהג. זעקתם עוכרת שלווה. הייאוש שלהם מרתיח, מאלץ את הנהגים הבריאים להסיט מבט נבוך או גרוע יותר, לצעוק "לכו לעבוד" לאומללים שמוכנים למכור את הפרותזה תמורת חלום על פרנסה. הם משבשים את התנועה ועוצרים את המדינה ומעלים את הסעיף ונלחמים כמו פנתרים, כי אין להם ברירה ואין להם עתיד והממשלה משלה אותם בנשק הציני ביותר שעומד לרשותה – ערימה של ועדות שכמו סיגריה בסיגריה, עוד לא מסתיימת האחת וכבר נקבעת אחרת.
קצבה בישראל ל־100 אחוזי נכות עומדת כיום על סך 2,342 שקל לחודש – כמחצית משכר המינימום לאדם הבריא. אלו שהוגדרו כבעלי 74 אחוזי נכות בלבד אמורים להסתפק בקצבה בסך 1,733 שקל. לנכה הממוצע שזקוק לטיפולים, לתרופות ולציוד רפואי מורכב או לעובד זר שעלותו עשויה להגיע גם ל־10,000 שקל בחודש, מדובר בהישרדות בלתי אפשרית.
אז הוא יורד לכביש. חוסם את הצמתים בגופו ובעגלתו. גלגלים מול גלגלים. בגהה ובשורש, בכביש פלמחים ובכביש החוף, באור־יהודה ובאור־עקיבא, אחת לשבועיים ולאחרונה פעמיים בשבוע. באחת ההפגנות הגדולות בצומת אשדוד התפתחו עימותים אלימים בין הנהגים לנכים וכמה מהם נעצרו ונאזקו. אבל הם ממשיכים. בכוח. בקצף. צועקים: "איפה כחלון?" ו"ביטן הרשע". מזהירים ש"היום אתה בריא, אבל אולי מחר תהיה נכה עני". מתנצלים על חוסר הנוחות, מנסים לפנות מעבר לנשים בהיריון, למשפחות עם ילדים. ובעיקר מסבירים שלמרות הקצבה החצויה, נכה הוא לא חצי בן אדם. להפך. עם הכיסא וההליכון והקטטר וריח הבנזין, נכה הוא לפחות בן אדם וחצי.
רק עשרות בודדות מגיעים אל הכבישים. חלק מהם מכנים את עצמם "הפנתרים" ופועלים כראש חץ. נדמה שדווקא הם, מקרי קיצון של עוני ומצוקה, מייצגים את עשרות אלפי הנכים שנשארו בבית. אבל מתחת לפני השטח מתגלים קרע גדול בין ארגוני הנכים ומאבקי כוח, אגו וקרדיט. מטה מאבק הנכים תומך בפנתרים ומצטרף אליהם בצומת, לעומת מטה הפעולה של הנכים שמתנגד לחסימות כבישים ורואה בהן הצקה אלימה ומיותרת העלולה להמאיס את הנכים על הציבור. אבל פעילי הצומת עסוקים בצרות אחרות: הצעות חוק שמעלות אבק, פשרות מתחכמות, עסקאות פוליטיות משפילות וקצבאות קיום שהן הכל חוץ ממוסר וחמלה במדינה שמקצה משאבים נדיבים שונים ומשונים לאנשים בריאים.
אז בינתיים הם כאן כדי להישאר. תודה ששאלתם או קיללתם או צפרתם לעידוד. ולא, המחזה לא עומד להיות יותר אסתטי והייאוש לא יהיה יותר נוח. בעמודים הבאים ארבעת מנהיגי מאבק הנכים לא צועקים ולא זועקים כפי שהם עושים בהפגנות, אלא מדברים. בשקט ובכאב הם מספרים, בארבעה מונולוגים קורעי לב, את הסיפורים האישיים שלהם, על דרך הייסורים הארוכה שהביאה אותם אל הצמתים ואל הכבישים ועל עתיד המאבק שהם מובילים, ומבטיחים שאם יהיה צורך בכך, יבעירו את המדינה.
"בוכה עם הילדים"
"בוכה עם הילדים"
נעמי מורביה, בת 62, נשואה ואם לשלושה, תושבת אשקלון. עד גיל 42 עבדה בתפקידי ניהול. פגועת עמוד שדרה כתוצאה מתאונת דרכים
"היו לנו וילה יפה, שתי מכוניות בחצר ועבודה מסודרת. ובבת אחת איבדנו הכל. בעלי לקה בנכות קשה, ושנה וחצי אחריו גם אני איבדתי את העצמאות בתאונת דרכים. בן יום הפכנו לעניים. הילדים היו קטנים, הבנק רצה את המשכנתה ונאלצנו לעזוב את העיר ולעבור לדירת 60 מטר. בכל לילה הילדים בכו ואני בכיתי איתם. בכל לילה הייתי זוחלת על גחוני מכיסא הגלגלים למיטה, כי הפתח לא היה מונגש.
"ממשפחה שמחה, בליינית, עצמאית, הפכנו תלויים לחלוטין ב־28 בחודש, יום הקצבה. תיכנס או לא תיכנס. זימנו אותנו לוועדות רפואיות. תיחקרו. השפילו. היינו צריכים להילחם על כל גרוש בציפורניים, היום אנחנו שורדים מקצבת נכות וניידות ושר"מ (קצבת שירותים מיוחדים) חלקית. בגלל שאני מסוגלת להדליק את השלט של הטלוויזיה הפסדתי את שתי הנקודות האחרונות לשר"מ מלא. הרוב הולך לתרופות, לטיפולים, למזון. אני לא יכולה להרשות לעצמי להחזיק עובדת זרה. אני לא יכולה לקנות לבעלי מזון איכותי יותר שיפחית את הצורך בתרופות שעולות יותר כסף. זה מעגל קסמים מטומטם ואכזרי. אני לא יכולה לעזור לילדים. אני לא יכולה לעשות מה שסבתות נורמליות עושות עם נכדים. אני נכה, אני נטל. אני לא מסוגלת אפילו לקחת אותם לקולנוע. ובלי הקצבאות היינו גוועים ברעב.
"אז אני יוצאת לכבישים. זה הסיכוי האחרון שלי. אני מנסה למצוא פינות של צל בחום הכבד, להסתתר מאחורי מכוניות חונות. האוטוסטרדה מהירה, מגודרת, ואי־אפשר לרדת לשוליים כדי להירגע בין השיחים או להרטיב את הפנים במים. אנחנו בצמתים מפברואר, וקשה לנו להחזיק מעמד. לפעמים אנחנו מתפרקים. בפעם הראשונה התעלפתי. אנחנו ממש מתעללים בגוף שלנו. כמו חיילים במשמעת מים אנחנו אומרים לעצמנו, עוד עשר דקות, עוד עשר דקות.
"אנחנו עושים את העבודה השחורה. אנחנו הפועלים שמקריבים את עצמנו לטובת כלל הנכים בישראל שנשארים בבית ושואלים אותנו ברשתות החברתיות, נו, מה השגתם? נו, יש חדש? וזה בסדר. מפריע לי רק שאנשים שלא נוטלים שום חלק במאבק מדברים בשמנו. מתחנפים לפוליטיקאים. בזמן שאנחנו יושבים בכביש, הם יושבים עם האוצר ותוקעים מקלות בגלגלים שלנו. שמים מכשול בפני עיוור. משמיצים וטוענים שאנחנו עושים נזק תדמיתי. נזק? אנחנו נלחמים על המעט שנשאר בין החולי, העוני, האשפוזים, הטיפולים וההשפלות. אנחנו הפראיירים, חוד החנית של הנכים, אלה שנטחנים עד דק בשעה שאחרים עסוקים בהצהרות או מצטלמים עם כחלון. ואנחנו לא פורעי חוק. אנחנו משתמשים בכלי הנשק היחיד שיש לנו – כיסאות הגלגלים.
"אני מתנצלת מעומק ליבי בפני הנהגים שנתקעים בפקק בגללנו ונקלעים למלחמה בין הזכות הבסיסית של הנכים לקיום, לבין הצורך בשמירה על הסדר הציבורי. אני מתחננת בפניהם, תכתבו, תגיבו, תצטרפו, תדרשו מחברי הכנסת לשנות את החקיקה, תספרו להם איך אנחנו נמקים על הכביש עם הזונדה והחמצן והשמש. בשביל קוטג' שעולה חמישה שקלים, חצי מיליון איש יצאו לשדרות רוטשילד. אז בשביל אנשים שלא יודעים אם לקנות לחם או תרופה לא תקומו ותזעקו? לא תגלו ערבות הדדית?
"היום אין מנהיגות, רק הישרדות פוליטית, וכנראה לעזור לנכים זה לא סקסי. כחלון בורח מאיתנו כמו מפני אש. כשבאנו לכנס שלו בקריית־אונו כדי לשמוע על קצבאות הנכות, המאבטחים נכנסו להיסטריה. ברגע שראו אותנו, הם נעלו את המעליות והשאירו אותנו תקועים בין הקומות, שרק לא ניכנס לאולם ונשאל שאלות מטרידות ונקלקל את האווירה. לפני שנה נפגשנו עם ביבי. והוא חייך וחיבק והבטיח ולא קיים מילה אחת, אפילו לא פסיק. אולי הוא לא יכול להבין את המצוקה שלנו כשרק בתקציב המזון של הכלבה שלו, נכה יכול לקנות לעצמו סל תרופות חודשי. בשבוע שבו התבשלנו בשמש הרותחת בכביש החוף התקיים בכנסת דיון פגרה מיוחד כדי לאשר את 'חוק קאיה נתניהו' להסגרת כלבים. זה היה יותר חשוב מדיון על מצוקת הנכים".
"אני אצית את עצמי"
אייל כהן, בן 52, נשוי, מבית־אורן. עד לפני שנה עבד כשף. ממתין להשתלת לב. נעזר בכיסא גלגלים
"עד לפני שנה עבדתי 16 שעות ביום. ראיתי ברכה בעמלי. התפרנסתי כמו שצריך. יום אחד חיידק טורף תקף את הלב שלי, הרס אותו והפך אותי למובטל על כיסא גלגלים, מושבת לגמרי. הרופא נתן לי שלוש שנים לחיות. שנה עברה, ואם השנתיים שנותרו עומדות להיראות כמו האחרונה, אני מעדיף למות או לצאת לכבישים להפגין. אני חוסם את הצמתים למרות שהרופא אומר שזו סכנת חיים בשבילי. אני אומר לו, זה גם הסיכוי האחרון שלי לחיות בכבוד.
"קצבת הנכות מספיקה בקושי לתרופות, אז המשפחה מעבירה לי כסף מדי חודש כדי שנסתדר איכשהו. אני מקבל מהם את הצ'ק, אומר תודה ורוצה לקבור את עצמי. אני מרגיש שאני בבית סוהר. תלוי באנשים לכל דבר, למחיה, לקניות, לבישול, להסעות. לי עוד יש מזל שהמשפחה עוזרת. יש נכים שגם את זה אין להם.
"אנחנו מבקשים להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום של הבריאים, למרות שלנכים יש הרבה יותר הוצאות מאשר לאדם הבריא. ניסינו להסביר את זה לממשלה בהידברות, בהפגנות מסודרות, וכלום לא עזר. אז הקמנו את קבוצת הפנתרים הנכים ויצאנו לשטח. אנחנו חוסמים את הכביש בשביל כל הנכים שלא מסוגלים לעשות את זה. בשביל כל הבריאים שיהיו נכים מחר. אנחנו פעילים בשלושה גדודים, צפון, דרום ומרכז. חוסמים ומתייצבים. כל מי שמסוגל – יוצא לשטח. אנשים שואלים אותנו, למה רק אתם עושים את העבודה השחורה? ואנחנו אומרים, זה מה שיש, ועם זה ננצח.
"לפני שלושה שבועות הכנסת הגישה תגובה מקדמית לעתירה שהוגשה לבג"ץ בבקשה לחייב את המדינה להשוות את קצבת הנכים לשכר המינימום. הכנסת טענה שם שהנכים לא הוכיחו שאי־אפשר להתקיים מ־2,342 שקל לחודש. זה רק הוכיח לנו שבדיבורים כלום לא ילך, והדרך היא רק להסלים ולהקצין את המאבק. אז התחלנו במרתון החסימות, פעמיים־שלוש בשבוע. מי שמתעייף הולך הביתה לנוח וחוזר למחרת. חם, כואב, מעייף. אחרי יום על הכביש אני באמת חצי בן אדם, אבל אני יודע שזו הדרך היחידה.
"הנהגים כועסים עלינו, אבל אנחנו מנסים להסביר להם במערכת ההגברה שמדובר במלחמה על החיים שלנו. שהם נתקעים בפקק שעה־שעתיים, אבל אנחנו תקועים עם הנכות לכל החיים. שגם אני הייתי בריא כמוהם ושאם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שאשב על כיסא גלגלים הייתי צוחק עליו. הרי כל החיים לא לקחתי אקמול. והרוב מבינים. אבל יש כאלה שכועסים ומשתוללים. מעליבים אותנו. צועקים לנו, 'אתם רמאים, אתם שקרנים'. וזה הכי כואב. כי אם האזרחים היו תומכים בנו במקום לצעוק ולהתעצבן, לא היינו מגיעים למצב של חסימות. אם היו יוצאים להפגין איתנו, פעם אחת אפילו, המאבק היה מסתיים עוד לפני שהוא התחיל. אבל היום אנשים מעדיפים לצאת להפגנה נגד שחיטת חיות. ומה אנחנו, לא צער בעלי חיים?
"פעם נהג אחד שפך עליי מיץ. נהג אחר הרביץ לי. נתן מכה אחת, ובתוך כמה שניות היה מוקף במספר גדול של נכים. למזלו, המשטרה הייתה במקום וחילצה אותו. אני לא חושב שהיו הורגים אותו, אבל הוא היה עלול לחטוף מכות פי שמונה ממה שנתן.
"אנחנו מחריפים את המאבק, ואם צריך לעבור לאלימות – נעבור לאלימות. השמיים הם הגבול. מישהו מאיתנו היה מוכן אפילו להצית את עצמו. אנחנו על סף ייאוש בצומת. ומבחינתי, אין לנו מה להפסיד. ממילא אני מחכה לגמור כל יום. אם לא תהיה ברירה, המאבק יהיה אלים גם מול השוטרים. נעשה הכל, גם במחיר של אלימות, גם במחיר של מעצרים. אם יעצרו אותי היום, לפחות יהיו לי אוכל ותרופות בכלא. ולא אצטרך לדאוג להסעה ולכסף. היום אני צריך לדאוג לכל זה לבד. בבית הסוהר הרופא יבוא אליי ואני אקבל תרופות כמו מלך.
"אין לי קווים אדומים. אני עדיין מתון רק בגלל שאני מוביל אנשים ולוקח עליהם אחריות. זה עוצר אותי כרגע. מה יהיה מחר? לא יודע. אני בוגר יחידה מובחרת בצבא. ראיתי את המוות כמה פעמים מול העיניים ואני לא מפחד מכלום. אם המחאה לא תצליח ואם אני אצית את עצמי, זה יהיה עם כל הכנסת. אם אני גומר בגלל המאבק הזה, הרבה אנשים שגרמו לזה ילכו יחד איתי"
"מתכננת שביתת רעב"
אביטל כהן, בת 40, רווקה, מתגוררת במרכז הארץ, לשעבר סולנית להקת "חמסה". חולה בתסמונת זנב הסוס, מרותקת לעגלה ולקביים
"אני חייבת קביים או עגלה מיוחדת, תלוי ביום. השרירים שלי מעוותים. יש לי רעידות ואין לי שליטה על הסוגרים. פעם הייתי מוזיקאית, רקדתי על במות, אנשים הריעו לי, היום אני במצב של הידרדרות מתמדת. הנכות לא בוחרת על מי להתלבש. לאף אחד אין חסינות.
"אני מקבלת קצבת נכות ושר"מ. ביחד זה בקושי 7,000 שקל. הכל הולך על הנכות ולא נשאר לי כסף למטפלת. אני צריכה עזרה בהלבשה, בניקיון, ברחצה, בהסעות. אבל מטפלת עולה פי ארבעה מקצבת הנכות שלי. אני צעירה, רווקה, אוהבת לבלות, אבל בסוף החודש לא נשאר לי כסף אפילו לדייט. או לארנונה. ההוצאה לפועל פתחה לי תיק. ניסיתי להסביר שאסור לקחת רהיטים לנכים בכוח, אבל הם באו פעם ולקחו לי את העוּד – כלי נגינה שהיה כמו הילד שלי. באתי אליהם, בכיתי את נפשי והחזירו לי אותו.
"אנשים חושבים שאנחנו נלחמים על מותרות. שנכים יכולים להסתדר. נהגים צועקים עלינו שאנחנו מכניסים אותם לפקק. לפעמים אני רוצה להזמין אותם אל הבית שלי. שיראו על מה אני לוקחת להם שעה־שעתיים מהחיים.
"אנחנו מפגינים בכל מחיר. בלי ידיים, בלי רגליים, בלי ריאה. אנחנו מסוגלים לחטוף התקף לב על הכביש כדי שישוו את קצבת הנכות שלנו לשכר המינימום. אנחנו לא מוכנים יותר להיות זומבים. די. אנחנו לא מדינה ענייה. יש מסים. יש תקציבים, יש סדרי עדיפויות, ולא יכול להיות שפרופסור לכלכלה יגיד שרק אדם שמרותק לכיסא גלגלים הוא נכה, וכל השאר חייבים ללכת לעבוד. ועדת זליכה המליצה על הגדלת הקצבאות בפעימות, ומה בינתיים? אנשים צריכים למות ברעב עד 2022? ואיך המחוקק מחייב אותי לשלם לעובדת זרה שכר מינימום כשאני עצמי לא מקבלת אותו? אנחנו לא אלימים. הממשלה אלימה. מדינה שנותנת לנכים להתבזות, לחיות בבית כלא, לא יכולה לבוא אלינו בטענות.
"השוטרים מאשימים אותנו באלימות. אבל זה שקר. אנחנו מנסים לעשות מחאה שקטה. בדרך כלל המשטרה בסדר, אבל לפעמים הם בעצמם ברברים. כשחסמנו את הצומת באשדוד, המשטרה התנהגה לנכים בצורה איומה. 60 ניידות חסמו את הכביש ולא נתנו לנו ללכת הביתה. הייתי חייבת לצנתר שתן. חששתי שפצע הלחץ שלי יזדהם. ניסיתי להסביר את זה לשוטרת. רציתי לעבור בכוח, היו דחיפות והקלנועית התהפכה. המנעול שלה נשבר ואני חטפתי כמה שטפי דם. עכשיו צריך לתקן את הקלנועית ואין לי כסף לתיקון. בינתיים קיבלתי עגלה חלופית. מה יהיה כשאחזיר אותה? אלוהים יודע.
"אני מתכננת שביתת רעב. בלי משא ומתן. אבל אני לא משלה את עצמי. אני לא מאמינה שאזכה לראות את קצבת הנכים בגובה שכר המינימום לפני שאמות. אני עובדת בשביל הדור הבא. בשביל הבריאים שלא רואים אותנו ממטר. לפעמים אני רוצה לצרוח לחברי הממשלה שנכות היא לא משהו שנולדים איתו. שיום אחד הגורל יכול לדפוק גם בדלת שלהם. אבל אין להם זמן לשמוע את הזעקה שלי. כשאנחנו על הכביש הם בחו"ל, בפגרה".
"כמה סטירות אפשר לקבל?"
חאלד מחמיד, בן 50, נשוי ואב לחמישה. מתגורר באום אל־פחם. חולה לב וסוכרת, מרותק לכיסא גלגלים עקב אירוע מוחי
"יש לי משפחה גדולה, טובה, אבל אין לי דרך להביא לה אוכל. אני נכה, חולה מאוד, יוצא עם האוטו בקצבת הניידות ומממן א ת הטיפולים והתרופות מקצבת השר"מ. מה שנשאר לאוכל, למסים, לילדים זה מקצבת הנכות – 2,342 שקל לחשמל, מים, ארנונה, בגדים, אוכל, ילקוטים. מי שחושב שאפשר לממן ככה אפילו ילד אחד – שיקום. אני מנסה לממן משפחה שלמה מהסכום המצחיק הזה. אני חוסך בתרופות. חוסך באוכל. לפעמים הילדים רעבים ואחת לכמה חודשים מנתקים לנו את החשמל. ואז אני יוצא לחצר, לוקח כבל מהאוטו ומחבר שיהיה חשמל, עד שנמצא את הכסף לשלם את החשבון.
"בחורף קר בבית שלי. אין כסף לחימום. בקיץ חם. בקצבת נכות אי־אפשר לשלוח ילדים לקייטנות. אז הם בבית. מתביישים מהחברים שלהם. סובלים מהחום ומהשעמום. כואב לי שאין להם פלאפון. כואב לי שאף פעם אני לא קונה להם מתנות.
"אנחנו מחכים לקצבה כל חודש. עשרה ימים ראשונים הכל טוב. יש אוכל, יש מים להתקלח. יש דלק לאוטו. אחרי עשרה ימים הכסף נגמר ואנחנו מתחילים להתגלגל. מחסירים. מנסים לחסוך. קשה לי לראות את המשפחה שלי ככה. זה ממש שובר אותי. לפעמים אני בוכה. לפעמים אני אומר לעצמי, מתי אני איעלם מהחיים האלה?
"ניסיתי למצוא עבודה. הגוף מרוסק בכיסא גלגלים, אבל הראש עובד. לכל מקום שבאתי, שלחו אותי הביתה. אמרו, מצטערים, המשרה תפוסה. ולמחרת עשו ראיון עבודה עם אנשים אחרים.
"אז אני יורד לכביש. מביא את החברים שלי. מי שיכול מגיע. אנחנו לא הרבה בצומת. חבל שמי שמגיע להפגנות הם הנכים הקשים, כאלה שאין להם כבר מה להפסיד. אם כל הנכים בישראל היו עוזבים את העבודה ואת הבית לכמה שעות בשבוע, היינו מקבלים הרבה יותר. לא רק משיגים שכר מינימום.
"אנחנו לא אנשים אלימים, אבל אין לנו ברירה. מחוסר ברירה הגענו למצב הזה שבו אנחנו חוסמים צמתים, עוצרים את התנועה, רבים עם השוטרים. אני מבקש מהציבור סליחה, סליחה, סליחה. אין לנו דרך אחרת. אין לנו ברירה. אתם חייבים לסבול קצת כדי שאנחנו לא נסבול הרבה. ניסינו את כל הדרכים האחרות ולא הצלחנו. ישבנו על הצעת החוק שמשווה את קצבת הנכות לשכר מינימום עם עורכי דין ועם חברי כנסת. כל כך הרבה שרים וחברי כנסת הבטיחו לנו שיתמכו בחוק הזה. שיצביעו בעד. אבל ביום הקובע אלה שנשבעו לנו לפני ההצבעה, והצטלמו איתנו דקה לפני ההצבעה, קמו ברגע שהגיע זמן ההצבעה ופשוט עזבו את האולם. וחלק אחר שהבטיחו פשוט לא באו. זה היה כמו סטירת לחי. כמה סטירות נכה יכול לספוג בחיים שלו?
"אני מגיע להפגנה עם בלון החמצן שלי ועם בלון גיבוי. אמשיך להגיע עד שהבושה לא תיתן לחברי הכנסת לצאת מהאולם בזמן ההצבעה. נחסום את הכבישים. נתווכח עם המשטרה. נניף שלטים ונדרוש מכל עם ישראל, יהודים, ערבים, חרדים, ילדים, לוותר על הקייטנות שלהם, לוותר על הממתקים שלהם, לוותר על המזגן ולהצטרף אלינו כדי שגם לילדים שלנו יהיו קייטנות וממתקים ומזגן.
"הכנסת עוד מעט תסיים את הפגרה ותיפתח מחדש. ואנחנו נגיע גם לשם. נעלה מדרגה עם השלטים והרמקולים והזעם. נתנחל בלשכה של שר האוצר ובחניה שלו. נעמוד מול הבית של ראש הממשלה ונעשה לו פקק קטן. וכשהוא ישלח אלינו את המאבטחים, נזכיר לו שהוא ראש הממשלה של כולם, גם של הנכים". •
המאבק הפנימי
קובי כהן, יו"ר ארגון מטה הפעולה של הנכים: "הפגנות הנכים בכבישים כבר לא אפקטיביות"
"יש מאות ארגוני נכים בישראל. לצד ארגוני נכים נותני שירות כמו איל”ן או אקים, כל אחד עושה פעילות נפרדת ועמדתו לגבי החסימות בכבישים שונה, או שהוא מתנגד, או שהוא תומך או שזה לא מעניין אותו", אומר קובי כהן, יו"ר ארגון מטה הפעולה של הנכים, שלדבריו מונה קרוב ל־40 אלף חברים.
"אנחנו, במטה הפעולה של הנכים, חושבים שהפגנות הנכים בכבישים כבר לא אפקטיביות ומתנגדים לכל פעילות אלימה. זו עשייה שאין לה תכלית. זה פשוט לא עובד יותר. התגובות לחסימות מזכירות לי את הימים שבהם נפלו הרקטות הראשונות בשדרות והייתה היסטריה שלמה במדינה, אבל אחרי תקופה מסוימת הציבור פיתח אדישות. שינוי בגובה קצבאות הנכות יכול להיעשות רק באמצעות חקיקה. מה אני אעשה בצמתים? את מי זה אמור לשכנע? מי שמשנה את חוקי המדינה זה הכנסת. הדרך שלנו מתמקדת ביוזמות של הצעות חוק ובפעילות ישירה מול השרים וחברי הכנסת".
ומה עם הציבור?
"חשוב לי לשמור את האהדה של הציבור למאבק הנכים, כי הוא בסופו של דבר יבוא חשבון עם המחוקק בבחירות. אני חושב שאזרח שנקלע לחמש שעות של פקק, כבר לא
מעניין אותו אם אנחנו צודקים או לא צודקים. בן אדם הכי שקול ואמפתי, ברגע שמונעים ממנו להגיע לבדיקה רפואית או לאסוף את הילדים מהגן, אין לו יותר אמפתיה למאבק".
