"איזו חבורה, בחייך. גם כן חבורה. באים כמה חבר'ה, שרים קצת, עושים סרטים. דחיל רבקום, מה יש לך? מה יש לי כבר לספר על 'החבורה'?"

"אבל אריק, אתה יודע, מצד אחד, זה מאוד נוגע ללב שאתה מקטין את עצמך ככה. נראה שאתה לא מרגיש בנוח כשמדברים על אתוס ישראלי תרבותי שהיית שותף לו. אבל מצד שני, יש בזה משהו כמעט פוגע."

"פוגע? מי פוגע? אתה צוחק עלי?"

אריאל לקח כוס מים והרגיש שהוא מבקש לעצמו הפוגה קלה, אולי כדי להבין מדוע אריק מתנגד כל כך להקשיב לדברי השבח, ומדוע הוא, בתור המטפל שלו, כועס על כך? וממתי בכלל צניעות מכעיסה? אנשים הרי העריצו את אריק בשל צניעותו, ואם כן מדוע זה מקומֵם פתאום? אולי קנאה יש בחדר? אולי קשה לקבל אדם שפשוט אינו מסוגל לעשות מעצמו עניין גדול? אדם שמסרב לקבל פרסים על מפעל חייו, מתחמק מאירועי הוקרה, מסרב להופיע, ולא משנה איזה סכום יוצע לו? אולי אריק איינשטיין הוא פשוט אדם דגול, שתחושת האושר שלו נובעת מתוך מעיין פנימי ולא משום הכרה חיצונית וראוותנית?

ועם זאת, אריאל נהנה מהעמדה הנלחמת על כבודו של מטופלו. מדוע לא ירגיש אדם טוב עם הישגיו, עם הצלחותיו? מה יישאר לנו אם נקטין את עצמנו ללא הרף? יש משהו לא טבעי באדם שמתעקש לזלזל בהישגיו שלו ולהקל ראש בעצמו.

המסורת מספרת על אחד מחכמי ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שהתקשה לשמוע מחמאות. פעם נתקל בו בכפר עגלון זר שלא הכיר את פניו, ושאל אותו למקום מגוריו של רבי ישראל מאיר הכהן. "מדוע אתה זקוק לאיש?" תהה הרב, וכשהעגלון ענה כי הוא בא לבקש ממנו ברכה – "ברכה מצדיק" – השיב לו רבי ישראל הכהן: "לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב..." בתגובה, ממש כמו בבדיחה טובה של דרויאנוב, הרים העגלון את שוט הסוסים שלו והצליף בו קשות על שהעז לפגוע בכבוד הרב. כאשר נפגשו השניים כעבור שעה קלה, הפעם בבית הרב ובלי העמדות פנים, נחרד העגלון מפחד ובושה. האם באמת הצלפתי באחד מחכמי ישראל?! אבל כמו בכל סיפור חסידי, הרבי ניחם את העגלון וקבע שהיה לאירוע הזה מוסר השכל חשוב עבורו: אל תספר על עצמך לשון הרע ואל תזלזל בכבודך שלך.

"אני, טוב לי, מה אתם רוצים. בחייאת, טוב לי מעל ומעבר שמגיע."

בריאיון גנוז עם יואב קוטנר, שפורסם אחרי פטירתו של איינשטיין, הוא כמעט מצליח לשכנע שטוב לו לבד בלי המולת ההמון בהופעות. "אני לא בנוי לדברים האלה,… 3,000 איש, 'ועכשיו גבירותי ורבותי, אריק איינשטיין!' ואני מתייבש... צריך ללכת לבקבוק קוניאק ולעשות גלו גלו גלו בשביל לקבל אומץ. מה יש לי לבוא אליהם? אני, כל כך טוב לי בבית שלי, עם המשפחה שלי (מרעיד את קולו בתיאטרליות כמו איש זקן ונרגש… חבריו צוחקים ברקע). מה אני? אני שר שירים... איזו בשורה יש? ת'שמעו ברדיו תראו בווידיאו..."; כאן קוטנר שואל את אריק: "ומה עם הכסף? אתה יכול לעשות הרבה כסף בהופעות," אבל אריק לא מתבלבל: "בסדר מה… לעשות דברים שאתה לא... להכריח את עצמך? זה לא באופי שלי עיוני. תופיע אתה! ואללה יופי, הוא שולח אותי. זה לא באופי שלי, מה אני אעשה? אין פה שום דבר מסתורי. מדוע הוא פרש? הוא פרש כי הוא לא יכול יותר... זה לחץ, זה עולם שהוא רועש. אני לא בנוי לזה, זה הכול..." וקוטנר שואל: "לא חסר לך מחיאות כפיים? אהבה? שהקהל רוצה לראות אותך?" ואיינשטיין עונה: "איזה מחיאות כפיים? אני מקבל מעל ומעבר שמגיע. מה קרה לך. מעל ומעבר. וזהו."

אבל אריאל לא משתכנע. "אני לא חושב ככה, אריק. אני מרגיש שלא טוב לך. שהרבה זמן לא היה לך טוב."

"אני חושב שנעשה לך עוול."

אריק התרווח מעט בכיסאו. הוא הביט באריאל בעניין. יכול להיות שהוא באמת לא חושב שהוא משהו. הצניעות שלו אותנטית והוא אכן לא זקוק לפרס ישראל. אבל הוא בכל זאת בן-אדם, וכאשר שמע שאריאל סבור שנעשה לו עוול, הוא נפתח. רצה לשמוע. נראה היה שגם הוא חושב ככה, שהוא באמת מרגיש שנעשה לו עוול.

"נעשה לך עוול כי לא השמיעו אותך בעשרות השנים האחרונות. התרפקו על 'החלונות הגבוהים' ועל התקליטים הראשונים, אבל התעלמו לחלוטין מהשירים החדשים שהוצאת. נעשה לך עוול, כי אנו, המאזינים, העדפנו לשמר אותך כזיכרון רחוק במקום להקשיב למה שיש לך לומר."

"זה באמת כאב מאוד."

"איך אתה מסביר את זה?"

"איך אני יכול להסביר את זה? זה לא טבע האדם בארצנו המובטחת? להמליך מלכים ולקבור אותם מיד אחר כך?"

"אבל זה לא המקרה שלך, אריק. יש הרבה אמנים שהיו גדולים ונפלו ואז לפעמים מגיע גם איזה קאמבק מתוקשר. יש מסלול כזה, שהוא כנראה טבעי. עליות ומורדות. אבל אותך מעולם לא קברו. לא יצאו נגדך. לא טענו שאתה לא מעניין. פשוט לא מספיק קיבלו את אריק החדש. הזמן כאילו קפא יחד עם השירים הישנים."

"אולי הוא באמת קפא."

אריק שתק. ניכר שכואב לו. הוא הרי קפא. ב-1982 הפסיק להופיע על במה. היו שקשרו זאת לתאונת דרכים קשה שעבר. גם הופעותיו בציבור החלו מאז להתמעט, עד כדי סיגול אורח חיים שהוא על סף האגורפובי. הוא לא רק נמנע מלהופיע כזמר בפני קהל גדול. נראה היה שהוא מתייסר מחברת אנשים באשר היא. באותו מפגש עם קוטנר, בעודו יושב בסלון הבית מבודח למדי, אמר איינשטיין: "תראה, אני עכשיו יושב מולך ורע לי. כמה אנחנו יושבים פה? שמונה? עשרה איש? ורע לי... עכשיו תאר לך 3,000 איש." אפילו לאירועים במשפחתו הקרובה מיעט ללכת, וכאשר כן הגיע היה מתנשף בכבדות ונראה אבוד, יונק סיגריה כמו תינוק המחפש נחמה במוצץ. אריק חי בבדידות עשרות שנים. תהילתו אמנם לא נסדקה, אבל גם לא חדרה אליו. לא שימחה אותו. לא הפכה אותו לאדם מאושר. הוא התקשה לתרגם את האהבה אליו לכיוון של רווחים פיננסיים. אריק חי בדוחק יחסית, הרגיש מרומה על ידי אמרגנו, לא הצליח או לא ידע (אריק היה מן הסתם אומר: התביישתי) לגייס מוזיקאים מהשורה הראשונה שיעבדו איתו. כאשר נשאל פעם מדוע לא שיתף פעולה עם חברו שלום חנוך במשך עשרים שנה, ענה אריק: "שלום, הוא לא צריך אף אחד, הוא משורר, הוא מוזיקאי, הוא מופיע בעצמו. ואני גם בפעמים שעלה לי בראש קצת התביישתי... אתה יודע. אולי לא מתאים לו? לא רציתי לכפות את עצמי... זאת היתה טעות." בכלל, קולו של אריק שהיה מגיח פתאום עם שיר חדש לרדיו, היה כמו קול מן המתים.

"למה אתה חושב שהייתי אדם בודד?"

"היית אדם בודד?"

"כן. ולא."

"תסביר."

"הייתי בודד עם המחשבות שלי, אתה מבין? כל הזמן היו לי מחשבות. דאגות. גם לגבי הבריאות, ולגבי סימה, ומה יהיה, אבל גם כל מיני שאלות טריוויה שהעסיקו אותי."

"סיפרת שהיית נוהג לצלצל לתחנת מוניות."

"נכון, הייתי מצלצל גם בשלוש בבוקר, כי שם תמיד ערים. הייתי שואל שאלות שהציקו לי. לא יכולתי להירדם."

"אני מרגיש שהשיחות הללו היו נעימות לך."

"נו, מה, מסתלבט? אתה חושב שאני לא מבין לבד שאני קצת לא בסדר? אבל ככה זה. אני, איך אומרים, כפייתי. אם אני לא זוכר איזו תוצאה של משחק או ריצת מאה מטר מלפני ארבעים שנה אני חייב לברר."

"דיברת עם הרבה אנשים בטלפון."

"זו בעיה?"

"ממש לא. אבל זה מעניין. כי מצד אחד היית מאוד שקט מבחינה ציבורית, ויחד עם הדימוי על התה והלימון והאוהב להיות בבית, יכול היה להיווצר רושם שכלל אינך זקוק לאנשים. אבל אתה מספר שקיימת קשר טלפוני עם עשרות ואולי מאות אנשים, אל חלקם צלצלת עשרות פעמים ביום."

"זה הרבה, אה?"

"וזה ממש בסדר ואנשים, כולם, אהבו אותך והרגישו מוחמאים מכך וסיפרו איך זה תמיד שעשע אותם שאריק איינשטיין הגדול מצלצל אליהם לשאול על איזה פרט אזוטרי שהוא חושב שהם יודעים."

"נו, אז מה האבחנה, דוקטור?"

"אין אבחנה – "

"גם אין דוקטור."

צחוק ממלא את החדר כמו איזה משב רוח נעים.

"גם זה נכון. אבל יש שאלה. ואולי תחושה של החמצה. הרגשה שדווקא רצית קשר ורצית הערכה, אבל לא את זו שהציעו לך. רצו לתת לך פרס ישראל על מה שעשית אבל אתה רצית שיעריכו את מה שאתה עושה, לא את מה שעשית."

"עם זה אני מסכים."

"אריק, טוב לך?"

אריק מחייך חיוך מריר, אבל מכיר תודה. ניכר שהוא מבין שאכפת לאריאל ממנו.

"לפעמים טוב ולפעמים רע."

"כמו לכולם?"

"נו, מה חשבת, שבגלל שאני אריק איינשטיין זה יהיה אצלי אחרת?"

"אני נזכר שצפיתי פעם בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת וראיתי זנב של איזו שיחה שלך עם מנחה טלוויזיה בשם גיא לרר."

"איזה לרר, מערוץ 10? 'צינור לילה' משהו, לא?"

"כעסת על מרואיין שלו."

"כן, הוא התחיל לעוף על חבורת לול ולטנף, ולמה?"

"אבל תראה, אריק."

"מה תראה, כל אחד פה מתגולל, זה מרתיח את הדם."

"אבל זה גם מאוד עצוב. כלומר אריק איינשטיין הגדול מצלצל למגיש תוכנית לילית ומדבר איתו מעל חצי שעה על דברים שאמר מרואיין לא מאוד ידוע, על משפט אחד, שהוא באמת משפט לא הגון. אולי עצוב שאין תחושה טובה שלך עם עצמך, שהדברים שבירים, שביקורת של מרואיין כל כך מכעיסה, כל כך מקטינה ומורידה את הביטחון."

"אבל למה שידברו עלינו ככה? מאיפה הרשעות הזאת?"

"ועדיין, נדמה לי שאמן בסדר גודל שלך, אם הוא בוחר כבר להגיב ולפעול, יש לו מנהל או עורך דין שמוציאים עבורו מכתב או תובעים דיבה. אם כי במקרה הזה ממילא לא מדובר בהשמצה ישירה שנאמרה במקום בולט, אלא באדם שזרק משהו אחר חצות. אני תוהה אם זה לא פגע בך, באינטרסים שלך, הטלפון ההוא."

שוב הפערים. הפערים הבלתי-נתפסים שבין הרבדים השונים בנפש האדם. חלק עצמי אחד של איש בוגר, אוהב, חם, שיודע להכיל ביקורת, ומנגד, חלק עצמי אחר, יַלדִי, כואב, מקופח, שלא מצליח לשרוד צל של ביקורת מאדם שאינו מגיע לקרסוליו. ביקורת על מפעל חיים בלתי-מעורער כמו זה של אריק איינשטיין.

ובדיוק מול חלק העצמי האבוד הזה ניצב אריאל, מנסה להושיט עכשיו יד לילד הנבוך, לילד שאיבד את הדרך ומוצא עצמו לעתים במאבקים על מקומו וכבודו, בעוד הם כה ברורים ומרשימים.

"מה זה יעזור לי מכתב מעורך דין?"

"כך אתה פשוט תשמור על עצמך. לא תיפול לקרבות שיקטינו אותך. לעתים אתה שוכח עד כמה מבצרך בטוח. אני חושב על שני חלקי השיחה שלנו. בחלק הראשון אין לך כל צורך להרשים, להגן על חבורת לול. שם אתה מצטנע ונחבא אל הכלים. ואילו בסיפור על שיחת הלילה הכועסת עם גיא לרר, יוצא חלק אחר בתכלית של אישיותך. אני דווקא אוהב את הרצון שלך לשמור על כבודך, אבל אני תוהה אם הדרך הנכונה לכך היא שיחת טלפון שכזאת, או שמירה על השקט שלך. לפעמים כדאי לתת לאחרים לעשות את העבודה."

"הטלפון הזה הרגיע אותי."

אריאל נזכר בריאיון שהעניק אריק לתוכנית אירוח חדשה של יאיר לפיד, בזמן שרק עלתה לאוויר – אי-שם בשנת אלפיים. כאשר נשאל אריק בסוף הריאיון מהי התכונה הכי דומיננטית שלו, הוא ענה בלי כחל וסרק: "אני לחוץ, אני לחוץ..."

"השאלה, אריק, היא אם אין החמצה בכך שלא יכולת להרגיש יותר רגוע מלכתחילה, כלומר אתה אריק איינשטיין ואולי אם היית מבין את משמעות הדבר לא היית נלחץ כל כך מאדם שאומר איזה משפט על חבורת לול. היית מחייך בסרקזם וממשיך הלאה. ובכלל, אם היית פחות צנוע, אולי היית מבקש יותר ודורש יותר וזה היה מאריך את ימיך כזמר פופולארי."

"בקיצור, חבל שלא שתיתי כדורים?"

"לא זה העניין. יש הרבה דרכים לטפל בחרדות. יש אינספור דרכים ללכת בהן ולצמוח. תמיד פחדת להופיע וחשת חוסר ביטחון במרחב הציבורי ובחברת אנשים רבים מדי, ואלה מצבים שאפשר ללמוד להתמודד איתם. אבל החברים שלך ומקורביך אוהבים אותך ומקבלים אותך כפי שאתה. הם אומרים לעצמם, זה אריק, הוא בבית, הוא לא בא, הוא לא יוצא, הוא לא רוצה לקבל פרסים, הוא לא מתאים לנהל קריירה בדרך שגרתית, הוא מצלצל באמצע הלילה ורואה חמש שעות ביום שידורי ספורט."

"זה באמת נשמע כמו החיים שלי."

"אתה יודע, כשאני יושב פה לידך יש לי רצון לחבק אותך ואז אתה מגיב לרצון הזה באיזו הקטנה של עצמך, ואני נשאר עם החיבוק באוויר וחש כעס, ממש כעס."

"אתה יודע, יש דבר אחד שאתה אולי לא מבין."

אריאל מביט באריק, מסמן לו להמשיך.

"זו לא איזו פסיכולוגיה, 'תה מבין?! זה לא בראש. אני יודע שיש לי שריטה עמוקה, אבל הדבר הזה שהרבה פעמים הרגשתי, למשל בהופעות, זו הרגשה איומה ממש, בגוף, אני מרגיש שאין לי אוויר בכלל. אז באים ואומרים לי 'מיליון דולר רק תופיע' – אבל איך אופיע? בלי אוויר? אני לא יכול לנשום שם, על הבמה, בחוץ!"

"אחת הטעויות העצובות שלנו היא שלפעמים אנחנו שיפוטיים כלפי מה שמכונה כאבים פסיכוסומטיים. אנחנו למשל אומרים: קלקול הקיבה וכאב הבטן? הם סתם מהלחץ. אבל רגע, מה זאת אומרת 'סתם מהלחץ'? הרי הם באמת מהלחץ, לא סתם לחץ. ויותר מכך, סיבה שהיא 'לחץ' ולא איזה וירוס, הופכת את קלקול הקיבה למזויף? לפחות מציק? ו'הווירוס' – הוא לא מגיע עקב הלחץ? כאשר אדם חש עייפות כרונית ונאמר לו שהוא סובל מדיכאון, הוא לא יסבול עוד מהעייפות הכרונית? אם אדם לא יישן בלילה יותר משעה רצופה, ונאמר לו: עזוב, זו חרדה, אין לך בעיית שינה, יישמע לו הדבר הגיוני? האם באמת אין לו בעיות שינה? הרי חודש ימים הוא לא ישן יותר משעה רצופה. הלילות הפכו לו לסיוט, ובימים הוא מתקשה לתפקד. כל מבוקשו לישון כמה שעות, והוא אינו מצליח. שינה, פעולה שכולם עושים, אפילו חיות השדה, והוא עצמו אינו מסוגל לכך. ואז אומרים לו שאין זו כלל בעיה של שינה? אז איזו בעיה זו? כך גם הקושי לנשום. קושי זה הוא אמנם גופני, אבל ראשיתו בקושי של הנפש לנשום את העולם שמסביבה. ותפקידנו לגלות יחד מה מפחיד שם בחוץ."

"אני גם לא ישן טוב, אם אתה כבר פותח את זה."

"וחוסר השינה, אריק, חוסר המנוחה הזה, הוא מכאיב ומתיש ומנהל את מי שסובל ממנו. וצריך לטפל בזה. יש כדורי שינה ויש תרגילי נשימות ויש טיפולים קצרי-מועד ויש גם טיפולים יותר מעמיקים שחושפים את אי-השקט הפנימי, את המקור העמוק של הר הגעש הזה, שההרגשה היא שאם נירדֵם הוא יצא מכלל שליטה."

"באת לבאס אותי, אה? אולי טיפול לא מתאים לי?"

"יכול להיות. אבל זה כבר לא משנה. לא באתי לומר לך שהחמצת אלא לומר לאחרים, דרכך, שלא יחמיצו גם הם. אתה יודע, אריק, אתה שימשת פֶּה לפטריוטיות הישראלית. ארץ-ישראל הישנה והטובה היא כמעט שם נרדף שלך. ארבעה אלבומים משלך הם תחת הכותרת הזאת. הפקת אינספור שירים על חיבת העם והארץ: 'דודו', 'יצאנו אט', 'אליפלט', 'הן אפשר' ועוד. ועם זאת, אתה מדבר לא מעט על מצבה העגום של המדינה, על המקום הכואב שבו נמצא כיום החלום הציוני."

"נכון. אני לא אוהב לצטט את השירים שלי עצמי, כי הם לא שווים הרבה... אבל השורה ששרתי, שהכי התחברתי אליה, היא: 'הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי, אַתְּ הוֹלֶכֶת פַיְיפֵן, שָׁבַרְתָּ לִי אֶת הַלֵּב לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת. הָיָה לָנוּ חֲלוֹם וְעַכְשָׁו הוּא אֵינֶנּוּ, אֲנִי כָּל כָּךְ עָצוּב בָּא לִי לִבְכּוֹת'."

"האמת שגם לי בא לבכות כשאני שומע את השיר הזה, מהקול האבהי שלך, ומהחיבור שלך למילים שנשמע היטב. בא לי לבכות ואני לא כל כך יודע על מה. אני נזכר פתאום שלפני כמה שבועות רציתי לקנות צב סודאני. זהו צב שקונים כשהוא בן שלושה חודשים, ולעתים הוא חי עד גיל מאה. יצור מרשים של תשעים קילוגרם על תשעים סנטימטר. הוא מסתובב בחצר שלך עם השריון שלו, נהיה קצת חלק מהמשפחה. אם שורקים לו הוא בא, אבל תמיד-תמיד הוא בשריון שלו, מסתובב בחצר, וכנראה יישאר פה אחריך. אין איתו את הפחד שכל מגדל חיית-מחמד מכיר: הפחד מהמוות. כאן נמצא צב שהגיע לפני מיליוני שנים, נצר לבני דודיו הדינוזאורים, וכנראה ימשיך להיות כאן אחרינו. מין מצבה גדולה, כבדה, אטית ונוגעת ללב, שתיקח אותך על גבה. ועכשיו אני מבין, זה השריון שלך, אריק. שריון שגידלת עם השירים שלך, שם לגמרי נגעת בנו. שריון שיישאר אחריך ואחרינו. ואתה תסתובב בינינו, עם השריון הזה, מוגן ומגן עלינו. הצורך בשריון – האמת היא שכואב לי שוויתרת עלינו. עלינו כציבור. ואולי גם ויתרת על ההכרח להמשיך ולראות את היופי שבמדינה שלנו, למרות הקשיים והבעיות. או אולי כמות הכוויות והשריטות שחווית מבני האדם זו הסיבה שלך להתקפל."

"נו, הבנת, אז אני יכול סופסוף ללכת?"

אריאל מחייך. אריק בעקבותיו.

שניהם מבינים שאריק לא מתכונן ללכת. שוב ההומור הדק. שוב האהבה שבוהקת בעיניים.

"רוצה לדעת מה אני חושב עליך באמת?"