ראש הממשלה בחר להקדים ולאחל אתמול שנה טובה ומתוקה לכל אזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל. כולם, לבד מקבוצה קטנה אחת: העיתונאים. ליתר דיוק, אותם עיתונאים שעושים את מלאכתם בגופי תקשורת חופשיים, שנתניהו לא הצליח עדיין להשתלט עליהם.
זוהי זכותו, כמובן. התקשורת החופשית לא חיה על איחולי שנה טובה מפוליטיקאים, עם כל הכבוד לפוליטיקאים, ולא מתבשמת משנה מתוקה. היא עושה את תפקידה כמיטב יכולתה, לפעמים לשביעות רצונם של הפוליטיקאים, לפעמים למגינת ליבם.
נתניהו, שמתברך במעמד ובמוניטין שמדינת ישראל הגיעה אליהם בעולם, צריך לדעת מאיפה בא לנו כל הטוב הזה. הוא בא לנו בזכות מערכת ביטחון שמצליחה להתמודד עם האיומים בלי להידרדר למלחמה, בזכות היוזמה והיצירתיות של תעשיית ההיי־טק, בזכות מערכת משפט חזקה ועצמאית, בזכות כללי משחק דמוקרטיים, מושרשים, ובזכות תקשורת שאפתנית וחרוצה.
במקרה או לא במקרה, הממשלה בראשות נתניהו רואה בכל הגורמים האלה אויב. היא מבזה את הצמרת הבטחונית, מתנכלת למערכת המשפט, מחבלת בכללי המשחק הדמוקרטיים, קוברת יזמוּת ויצירתיות, ומסיתה נגד עיתונאים וכלי תקשורת.
פעם נתניהו הבין את זה. היום הוא שקוע עד צוואר בעצמו, בבעיותיו המשפחתיות, בחקירותיו. כמו הרבה מנהיגים ופוליטיקאים לפניו הוא הגיע לנקודה שבה הוא משוכנע, באמת ובתמים, שהמדינה והוא חד הם. מי שמבקר אותו בוגד במדינה. הוא צופה בדונלד טראמפ שמסית נגד התקשורת, הוא צופה בארדואן שמשליך עיתונאים לכלא, הוא צופה בפוטין שמאיים על חיי עיתונאים, ואומר לעצמו: למה לא אני. גם אני יכול.
הוא מאשים את התקשורת שאיננה מדווחת על מעשיה הטובים של הממשלה. כפי שיודע כל צרכן תקשורת במדינת ישראל, זה קשקוש. הוא כועס לא על הדיווחים שחסרים אלא על הדיווחים שישנם – אלה שנוגעים לחקירות בעבירות שהוא, רעייתו וקרובי משפחתו מעורבים בהן. הוא מאמין שאם יפחיד את התקשורת יפחיד גם את חוקריו.
קצפו יצא הפעם בעיקר על שמעון שיפר, שדיווח שלשום ב"ידיעות אחרונות" על ידיעה שפורסמה באתר האינטרנט של "פראבדה". האתר הרוסי תיאר את פגישתו של נתניהו עם פוטין ככישלון גמור. פוטין הבהיר לנתניהו שהברית של רוסיה עם איראן היא החלטה אסטרטגית, ועם כל ההערכה שלו לישראל היא חשובה לו יותר. נתניהו, טען האתר, היה "קרוב לפאניקה".
"פראבדה", שהיה ביטאון המפלגה הקומוניסטית בתקופה הסובייטית, הוא כלי בידיו של פוטין, ממש כמו שנתניהו אוהב. המשפט הבא הוא השערה שלי: בלשכת פוטין קראו את הדיווחים היהירים מישראל שיצרו רושם כאילו נתניהו איים על פוטין וכופף אותו, והחליטו להשיב אש. כך פוטין נוהג, לאורך כל הדרך. אתמול, כשהידיעה פורסמה בישראל, לשכת ראש הממשלה התחננה לקבל הבהרה מלשכת פוטין. המעט שקיבלה רחוק מאוד מלהיות הכחשה.
פוטין נוהג כמו פוטין: לנתניהו הוא נתן ספר תנ"ך ישן עם פירוש רש"י, ולאיראנים הוא נתן את סוריה. זה הצדק הרוסי כפי שהוא מבין אותו. נתניהו הוא איש מוכשר מאוד, בעל ניסיון ארוך במגעים בינלאומיים. הוא לא אשם בכישלון מאמצי השכנוע שלו. הוא אשם רק בחוסר צניעות. פוטין איננו ידיד אישי שלו; גם לא טראמפ. אסור לבלבל בין גינוני נימוס להחלטות מדיניות. זריית חול בעיני הציבור היא פייק ניוז.
