מיכל כהן, המנכ"לית היוצאת של משרד החינוך שפרשה במארס האחרון, נמצאת במערכת כבר מגיל 26. היא התחילה כמורה, ומהר מאוד עברה לתפקידי ניהול בבתי הספר, ואחר כך במשרד עצמו. היא זו שהוציאה לפועל את הרפורמות הכי בולטות בשנים האחרונות - הסכמי העבודה של "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עם המורים, והרפורמה של "למידה משמעותית" ששינתה את כל מבנה הלימודים בחטיבה העליונה. עכשיו עוברת כהן (52), נשואה, אם לשלושה וגרה בירושלים, למגזר השלישי לשמש כמנכ"לית קרן רש"י, קרן פילנתרופית המתמקדת בפיתוח מענים בתחומי החינוך והרווחה לילדים ולבני נוער.
"אחרי 25 שנה כעובדת מדינה, אני חושבת שהשירות הציבורי זה הדבר הכי חשוב ומשמעותי שאפשר לעשות", היא אומרת בראיון ל"ממון". "למרות שלא פעם אנשי המקצוע לא מקבלים את ההערכה הראויה. זו עבודה כפוית טובה. עכשיו, אחרי שהגעתי לטופ, אני רוצה להמשיך ולעשות את זה דרך המגזר החברתי. קרן רש"י חרתה על דגלה מענה לאוכלוסיות שמגיעה להן הזדמנות. אני מאמינה בזה. זו הסיבה שקמתי כל בוקר למערכת החינוך, ולכן זה המשך טבעי עבורי. החלום שלי הוא לבנות מודל הוליסטי לחיזוק יכולות של יישובים שלמים לחולל שינוי לעצמם בעצמם. זה מרגש אותי ונותן לי אנרגיות, ואני מאמינה בלב שלם שזה יכול לקרות".
אחרי ארבע שנים כמנכ"לית המשרד, תשע שנים בתפקידי ניהול בכירים ועבודה תחת ארבעה שרים - יולי תמיר, גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט - היא לא מהססת להביע את דעתה על המערכת הכי חשובה בישראל, מערכת החינוך. הסערה התורנית שתפסה את כהן, כשהיא כבר רגל אחת בחוץ, היא סערת ההדתה - הטענה כי מערכת החינוך הממלכתית מלאה בסוכני חוץ המעבירים תכנים דתיים, ולעיתים מקורות דתיים משובצים בחומר הלימוד בלי שום קשר למקצוע הנלמד. "אני חושבת שיש בהלה מאוד גדולה סביב נושא ההדתה, ואני בטוחה שאם לא היה שר חינוך חובש כיפה, בכלל לא היו מדברים על זה", היא אומרת. "אנחנו החילוניים התפרקנו מהיהדות שלנו. נוצר מצב לא הגיוני שמי שדתי מרגיש שהיהדות שייכת לו. לא הגיוני שילד לא יכיר את הזהות שלו והשורשים שלו. אם אנחנו לא מלמדים בכלל, אין לילד ממה לבחור, וזה מוליד דור של בורים ועגלות ריקות. בדיוק בגלל זה מערכת החינוך בנתה תוכנית לימודים בשם 'תרבות יהודית ישראלית', שהיא מקצוע בזכות עצמו, שעבר פיקוח ונכתב על ידי מומחים שבכלל מגיעים מהעולם החילוני. צריך לזכור שבמקביל מנהל בית הספר אוטונומי להחליט מה ללמד, והתוכנית שהוא בוחר חייבת להתאים לקהל היעד".
אבל המצב הנפוץ הוא שארגונים חיצוניים מהציונות הדתית ואפילו החרד"לית (חרדית־לאומית) נכנסים לכיתות בחינוך הממלכתי, ובנות שירות לאומי בנות 19–18 מלמדות ילדים כל מיני תוכניות שלא מתאימות להם ולבתים שמהם הגיעו.
כהן: "לפני כמה שנים הייתי אומרת שאנחנו באמת לא יודעים מה קורה בכיתה, אבל עכשיו כל מנהל נכנס לתוכנה שבה הוא רואה את כל התוכניות, והאם התוכנית מאושרת או לא".
אם זה מקצוע כל כך מהותי, למה הוא מופרט? לא מכניסים בנות שירות או ארגונים ללמד מתמטיקה, אנגלית או ספרות. למה תרבות עברית כן?
"בתי הספר צריכים להתמודד עם לימודי היהדות בעצמם - עם מינימום גורמי חוץ. ההמלצה החד־משמעית היא שמורים ילמדו תרבות יהודית ישראלית, ולא דמויות מבחוץ. לכן הרחבנו את ההסמכה ועשינו הכשרה מסיבית של מורים. האם עדיין יש מנהלים שלוקחים כוחות מן החוץ? כן, אבל המערכת מצפה שעם הזמן המורים הם שילמדו את החומר. האם אני בעד שגופים חיצוניים ילמדו במערכת הממלכתי? לא. אבל זה תהליך".
אבל זו המדינה שמקצה את בנות השירות האלו. הן לא מגיעות מהחלל.
"אני מסכימה. הגופים הללו נכנסו כדרישה מהשטח לפני שלימודי היהדות היו מקצוע רשמי. הפיכת התרבות היהודית ישראלית למקצוע דווקא מסייעת לנו: ככה אנחנו מראים שזה לא משהו ששייך לעמותות או לדתיים - אלא לנו כמורים. אני מוטרדת מהקצוות, מאלו שקבלת שבת בגן או ציטוט מהתנ"ך מזעזעים אותם. הרי רוב האוכלוסייה לא שם. לרוב התלמידים יש זיקה לתרבות ישראל, ואנחנו לא רוצים שזה יאבד".
"נשירת המורים נמוכה מהממוצע בעולם"
תשלומי ההורים מאוד גבוהים. חינוך חובה חינם הוא אחיזת עיניים?
"תמיד ההורים החזקים יותר מרגישים שכשהם משלמים הם מיטיבים את החינוך. אני הובלתי את הבלימה של תשלומי ההורים המופרזים, כי המטרה שלנו היא לתת חינוך שוויוני ואיכותי שיתאים לכולם. יש סקטורים שמאוד רוצים חינוך חינם, אבל יש גם מי שלא רוצים שהמדינה תשפיע על חינוך הילדים. יש כאן מתח מובנה. מצד אחד ציפייה שהמדינה תיתן לנו שירותי חינוך מ־א' ועד ת', אבל מצד שני לא תתערב לנו בתכנים. זו בעיה. הרי מי שרוצה לשלם למשל עבור כיתה קטנה יותר, הוא מי שיכול לשלם. זה בדיוק מה שמעצים את הפערים. יש לנו מספיק שעות, מספיק תקציב, מספיק תוכניות – לא צריך להוסיף מעבר למה שהמדינה קבעה. הפיקוח האדוק על תשלומי ההורים הוא מבורך, אנחנו שוכחים איזו הפקרות הייתה בתחום לפני שנים ספורות".
יש תחושה שהמערכת לא תמיד מנסה להתאים עצמה למגוון הרחב שקיים בחברה הישראלית. זו גם הביקורת על ספר האזרחות החדש.
"יש מיתוס שכל שר בא ומתלבש על תוכנית הלימודים. זה לא נכון. הם לא נכנסים לתוך זה, יש להם המון עבודה בלי קשר, ותוכניות לימוד כמעט לא משתנות. הוויכוח הכי דרמטי הוא על האזרחות, כי הוא הספר היחידי שכולם לומדים, ולכן הוא אמור להיות קונצנזוס. מהסיבה הזו הוא עבר בין כל כך הרבה שרים, ושמונה מעריכים שונים נדרשו לעבור עליו. פה נכנסה הפוליטיקה. כל אחד משך לצד שלו. האם ספר האזרחות של היום, שנכתב בתקופת גדעון סער, הוא ספר שכל שר עבר עליו אישית? ברור שלא. ההשפעה של השרים קיימת במינויים, אם בכלל, ולא בכל ועדות המקצוע. ברור לנו שהשיח הפוליטי מתרחש גם דרך מערכת החינוך, ועל כל עובדה היסטורית יש ויכוח אמיתי בחברה הישראלית. אנחנו אמורים לשקף את הוויכוח הזה, ולמצוא את הקונצנזוס זו משימה לא פשוטה".
את מונית למנכ"לית בתקופת השר שי פירון. זו הייתה קדנציה עמוסה ברפורמות. לא היה תחום שלא הפכו בו את האדמה. זה לא היה מוגזם?
"אני מעדיפה להיות בקדנציות שעושות מאשר באלו שלא עושות. אני יכולה להתווכח על המינון, אבל פירון נגע כמו בפינצטה בדברים הכי חשובים במערכת - תהליכי למידה, תקצוב דיפרנציאלי ו'בתי הספר של החופש הגדול' (פעילות של משרד החינוך לילדים בימי החופש - ח"א). רפורמות זקוקות לזמן הבשלה, ופירון עשה דברים משמעותיים גם אם הם עדיין לא מוטמעים עד הסוף. זה תהליך".
אבל זה הגיוני שבבת אחת בוטלו כל הבגרויות בכיתה י', מורים ותלמידים נדרשו להערכה חלופית במקום מבחן, ותלמידים נדרשו לעשות שלוש שנים מחויבות אישית במקום שנה? נשמע כמו עומס אדיר.
"אין מי שמאמין יותר ממני בלמידה משמעותית, כלומר לבטל בגרויות בכיתה י' ולעבור להערכה חלופית. נגענו ב'מולך' של מערכת החינוך - הבגרויות. עגל הזהב. מדדו את הילדים לדעת. התרגלו שהמורה נכנס לכיתה י' וישר מלמד לבגרות, וזהו, אין שום דבר אחר חשוב. העקרונות של הרפורמה הם להוריד חומר ושאלונים, ולייצר למידה לא סביב היבחנות. 'עוז לתמורה' ו'אופק חדש' אלו מהפכות מבניות במשרת המורה. הלמידה המשמעותית זו הקומה הנוספת שמטמיעה חשיבה אחרת. כל שינוי מגדיל עומס, זה מובן, אבל זה תהליך של עשור, ואנחנו נראה את הפירות שלו.".
המערכת הייתה מבועתת. למה לא לפרוס מהלך כזה על 5 שנים?
"זה נכון. כולם היו היסטריים וטענו שיש בתוכנית המון חורים. אבל אמרנו מראש שזה שינוי של עשור, ולכן הוא התחיל באופן מדורג לפי שכבות. השנה זה היה המחזור הראשון שסיים שלוש שנות רפורמה. בשנה הראשונה ההערכה החלופית הייתה רק בשלושה או ארבעה מקצועות, הכנסנו המון השתלמויות והגדרנו יעדים. בשנה הראשונה רק עשינו הכשרת לבבות. יש גם עניין פוליטי. התחלפה ממשלה תוך כדי הרפורמה, והיו מי שהיו בטוחים שהשר החדש יזרוק את ה'למידה המשמעותית' מהחלון. והנה בנט המשיך עם זה, גם אם זה לא במיטבו. הוא האמין בתהליך. הוא הבין, כמונו, שלא יהיה שום שינוי משמעותי במערכת עד שלא ניגע בחטיבה העליונה".
סוכני השינוי שלך בשטח הם המורים, ובעיקר החדשים, כי הם מכירים רק את המציאות שבניתם מחדש. אבל להיות מורה צעיר היום זה כמעט בלתי אפשרי. זה שמורה חדש שנקלט במערכת לא מקבל משכורת חודשים בגלל בעיה טכנית, זה מחדל מטורף. בעיות בתלושי משכורת קיימות אצל הרבה מורים צעירים שעוברים בין בתי ספר בתחילת שנת הלימודים.
"מחאת המורים זה אחד הנושאים הכי קשים שטיפלתי בהם, כי אלו אנשים שלנו, שלא מרגישים שהמערכת עובדת עבורם אלא כמעט נגדם. בעצם הציבור שלך בועט במערכת. אני חייבת לציין שהדור התחלף. גם כשאני הייתי מורה הייתה את הבעיה הזו בשכר. כל השנים, מאז ומתמיד, מורים קיבלו שכר מלא ומדויק רק בחודש דצמבר, בגלל התנודות של המערכת. האם זכותו של מורה לקבל שכר מדויק? כן. האם המערכת יודעת לשלם שכר מדויק? לא. מדוע? כי יש כ־5,000 תנודות בתחילת שנה בתוך המשכורות".
להלנת שכר אין תירוץ. מורה שחייבים לו אלפי שקלים ממשכורת נמוכה גם ככה, לא יכול להתנחם בזה שמתישהו זה יסודר.
"אף אחד לא יודע טוב ממני על עומק הבעיה, ואני לא מתנערת מאחריות. זה לא שמחר הבעיה תיפתר, אבל עובדים על זה במרץ. לאורך השנים המסר היה 100% שכר למורים. עמדנו ב־97%. לסיפור הזה אין תשובה אחת. מערכת השכר היא מהמורכבות במדינה. המערכת משלמת 180 אלף משכורות, יותר מהצבא. חלק בהעברות לשלטון המקומי וחלק ישירות. עשינו דו"ח שלם בנושא, ופעם ראשונה הסיפור עבר ניתוח רציני וגם האוצר היה בתמונה. לקחנו אחריות והחלטנו לפתור את זה. למשל, שמנהל יקבל מסרון על כל מורה שהוא לא קלט או לא דיווח עליו. או שכל מורה נכנס עם קוד למערכת ויכול לראות מה בדיוק דיווחו עליו".
איך המערכת אמורה לשמור מורים חדשים וטובים? אחוזי הנשירה בחמש השנים הראשונות גבוהים.
"אחוזי העזיבה של מורים בחמש השנים הראשונות בעולם נעים סביב 50%. אצלנו זה 30%. זה לא מעולה, אבל זה פחות משאר העולם. עדיין צריך לשפר את ההכשרה והקליטה, חייבים לשפר את הפער המטורף בשכר בין מורה צעיר לוותיק, וזה בין היתר תולדה של לחץ של ארגוני המורים. אם לא תהיה מהפכה בשכר המורים החדשים, אנחנו בבעיה".
אי־אפשר להתחמק מאוגוסט: כמות ימי החופש של המורים מטורפת, אל מול כמות ימי החופשה הסטנדרטיים במשק.
"אם רוצים שיהיו מורים בישראל - אלו התנאים. המורים פה לא שונים מבעולם. פשוט בעולם יש יותר ימי חופשה לשאר העובדים. אם תקטיני למורים את ימי החופש, לא יישארו מורים. הם זקוקים לחופשה כמו אוויר לנשימה. ברור שצריך פתרון, ובית הספר של החופש הגדול הייתה אחת התוכניות הכי מוצלחות שלנו".
תוכנית שנבלמה אצל בנט.
"התוכנית לא התרחבה כמתוכנן כי בנט רצה לצמצם את מספר הילדים בכיתה ולהביא סייעת שנייה לגני הילדים. היו לו עוד רעיונות. אני מאמינה שזה יתרחב בהמשך, גם בשכבות הגיל וגם לחופשות כמו חנוכה ופסח. אם רוצים לחסוך, אני מציעה מודל שיעבוד מגן עד כיתה ג' - במקום מ־א' עד ו'. ככה פותרים את הבעיה האקוטית של הילדים הקטנים. אי־אפשר שמערכת החינוך תפתור את כל בעיות המשק. ההורים צודקים במצוקה שלהם, אבל לא על גב המורים".
"לא צמצמנו פערים"
בתור מי שהניחה את המפתחות: מה המערכת לא עושה נכון? מה לא עובד?
"אחד הנושאים המרכזיים שהמערכת לא יודעת להתמודד איתם הוא צמצום פערים. עדיין לא נמצאה הדרך לנתק בין המקום אליו נולדת למקום אליו אתה יכול הגיע. אין יותר מוכשרים במרכז מאשר בפריפריה - זה קודם כל עניין של תקצוב. צריך להעמיק את התקצוב הדיפרנציאלי ולוודא שזה מגיע גם לבתי הספר העל־יסודיים. המדינה צריכה לעשות את זה. החברה האזרחית והעמותות צריכות לסייע, אבל האחריות היא של המדינה. בשנה האחרונה ראינו את ציוני המיצב האחרון, ויש טיפה שינוי בכיוון. זה מעט מדי, אבל זו התחלה של שינוי מגמה. כסף לבד לא יעשה את השינוי. צריך שתהיה גם מעטפת של ליווי לרשויות ולבתי הספר. צריך לבנות יכולות של רשויות וצוותים, ופחות לתת כסף שלא מניב תוצאה".
זה אומר להזיז את הגבינה לחזקים, והפוליטיקה מאוד חזקה פה.
"פערים לא מתחילים בכיתה א'. אפילו לא בגן. פערים מתחילים מגיל אפס. בגלל זה לא הגיוני בשום צורה שהמעונות כפופים למשרד העבודה. משרד החינוך צריך להיות אחראי על החינוך מגיל אפס עד בגרות. המעונות צריכים לעבור מהתמ"ת למשרד החינוך, וזה לא קורה מסיבות פוליטיות. המעונות נוצרו כפתרון לעידוד אמהות לצאת לשוק העבודה, אבל היום אנחנו מבינים שזה לא רק פתרון לתעסוקה - אלא קודם כל חינוך של הילדים. כשחינוך הגיל הרך יהיה בידי משרד החינוך, יהיה פיקוח על תוכניות לימוד, סטנדרטים של פדגוגיה ואיכות העובדים. אבל זה עולה כסף, ולכן זה לא קורה. שלוש השנים הראשונות של הילד הן דרמטיות. הפערים מתחילים במה שהילד נחשף אליו בפעוטון. במשרד החינוך יש את כל התשתית המקצועית והרחבה לתת את המענה".
מה עמדתך לגבי החינוך המקצועי, שלאחרונה שב לאופנה? הפרסומות ברדיו מבטיחות לנערים שקורס טבחות יהפוך אותם לשף, אבל במציאות חינוך מקצועי מייצר הסללה. איכשהו, תמיד הגיעו אליו רק מזרחים, עולים וילדי הפריפריה.
"אני בעד החינוך הטכנולוגי והקניית מקצוע, פשוט צריך לעשות את זה נכון ולא לחזור על טעויות העבר. זה שהמערכת החליטה שתעודת בגרות היא הפתרון לכולם, זו טעות. בעבר החינוך המקצועי היה מיועד לפריפריה, למזרחים, לדפוקים. וככה זה נראה. זו הייתה הסללה. מה שמערכת החינוך זרקה, נאסף על ידי משרד העבודה. אני בעד שינוי רדיקלי, לפיו תלמיד יוכל לעשות גם בגרות וגם לקבל מקצוע. הבגרות לא חייבת להיות 21 יחידות. זה טאבו שצריך לפרק.
"אני נגד חינוך מקצועי בלבד, כמו שמשרד העבודה רוצה. אסור לוותר על מתמטיקה, עברית או אנגלית. להפך, צריך להגיע למקסימום שאפשר בבגרות, ובמקביל לתת עוד כלי: מקצוע. זה כלי מצמצם פערים, ולא מנציח פערים. צריך לפתוח בכל בית ספר את כל האופציות: מהפחח ועד מהנדס הבניין, גם בפריפריה וגם בצפון תל־אביב. שאדם יוכל להתקדם בתוך המוסד החינוכי שלו, שלא יושלך לשוליים. בגרמניה החינוך המקצועי מדהים. המוסכניקים לבושים כמו רופאים, יש להם גאוות יחידה. זה עניין של מיתוג. במקום שמדינת ישראל תעביר את החינוך המקצועי ממשרד העבודה למשרד החינוך, היא השאירה אותו שם, וזה אסון. יש לנו מערכת חינוך אחת והיא חייבת לדאוג להכל, לטוב ולרע, מגיל אפס ועד החינוך המקצועי, מהמעון ועד הצבא".
במה את הכי גאה?
"צמצום הבגרויות כחלק מלמידה משמעותית זו רפורמה מרחיקת לכת. גם התחלנו סוף סוף לצמצם פערים בתקצוב דיפרנציאלי. למרות הלחצים ובתי המשפט, נכנסנו לפיקוח על תשלומי ההורים. אני גאה באוטונומיה שנתנו למנהלים, ושסוף סוף נוצר קשר של אמון. יש פה ניצנים של שיפור שעוד נראה אותם פורחים".
