בשבועות האחרונים הנכים חוסמים כבישים. כמעט מדי יום הם מרגיזים מאות אלפי נהגים, אבל האמת היא שזה לא יעזור להם. אילו הייתי יכול לייעץ להם, הייתי אומר להם במקום זאת לחסום רק 120 מכוניות — אלה של חברי כנסת. לעמוד להם בכניסה לבית ופשוט לא לזוז.

חברי כנסת מרוויחים 41 אלף שקל בחודש — פי 17 מגובה קצבת הנכות. כשהם מעדיפים ליהנות בעוד פגרה מיותרת, שנדמה שיש יותר ממנה מאשר עבודה תכלס בכנסת, הם יורקים בפרצופם של הנכים. קצבאות הנכות לא עודכנו כבר יותר מעשור, והנכים נותרו הרחק מאחור. הם נסמכים על חברים, על משפחה ועל סתם אנשים טובים, אבל הם צריכים להסתמך על גורם אחד בלבד — ממשלת ישראל. החובה שלנו, אזרחי המדינה, היא אחת: לסייע להם לקבל את מה שמגיע להם. כולנו צריכים לזעוק את זעקתם של הנכים ולומר בקול רם: תעלו להם את הקצבאות עוד לפני החגים!

דמיינו לעצמכם עולם שבו לאדם שחי מקצבת נכות אין כסף לקנות אפילו צנצנת דבש לשולחן החג. דמיינו לעצמכם את הקשיים שעובר אדם עם מוגבלות מהרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר ועד השנייה שהוא עוצם אותן בלילה. את הנגישות הבעייתית שלא מאפשרת לו לצאת למסעדה או לאסוף את הילדים מהגן, את המבטים המרחמים ואת הקושי למצוא עבודה כי "מי רוצה להעסיק נכה?".

עכשיו קחו צעד קדימה ודמיינו את עצמכם באותו מצב. תכניסו את זה טוב־טוב לראש: זה יכול לקרות לכל אחד. אתה שעובד בהיי־טק ומרוויח משכורת נהדרת, גם אתה יכול חלילה למצוא את עצמך יום אחד במצב של אובדן כושר עבודה מוחלט. מספיק נפילה לא זהירה במקלחת כדי שגם אתם תהיו שם.

זה נכון שלא כל הנכים מסכנים. יש נכים רבים שעובדים בתפקידים נהדרים במשק, מרוויחים משכורות יפות ולא זקוקים לסיוע של המדינה. ועדיין, אי־אפשר להתווכח עם הנתונים. הם היוצא מהכלל ולא הנורמה.

הסיבה שאף אחד לא רוצה להזדהות עם מאבק הנכים היא כי אף אחד לא רוצה לחשוב שזה יכול לקרות גם לו. אף אחד לא רוצה לחשוב שבן־לילה הוא עלול להפוך לנכה. אז תתחילו לחשוב. ברגע שתפנימו שגם אתם עלולים למצוא את עצמכם במצב הזה, אתם תרצו שתהיה לכם האפשרות לקנות צנצנת דבש לילדים בראש השנה, בלי לחשוב על איזו תרופה תוותרו כדי לממן אותה.