רבע שעה אחרי תחילת הראיון נכנסת לחדר האחות האחראית באורתופדית א', איכילוב, ולוסי דובינצ'יק מרימה את עורפה מהכרית – בניגוד להוראות הרופאים – ומתחילה לצעוק: "זה לא בסדר! את לא בסדר!"
"מה לא בסדר?" שואלת האחות. "באתי להודיע לך שמחרתיים ייקחו אותך לניתוח ברגל".
"את לא בסדר! זה לא בסדר!" ממשיכה הרעמה הג'ינג'ית לשאוג עליה במרץ.
"ייקחו אותך לחדר ניתוח, אבל זה לא יהיה ניתוח", האחות מנסה להרגיעה. "רוצים לנקות את הפצע בכף הרגל כדי שהוא לא יזדהם".
אך הכוכבת בשלה. לרגע נדמה שהיא נהנית לחמם את עצמה. הסוכן שלה, שי כהן דבי, שלא זז ממיטתה, נרתם לפעולה. "מאמי, אני יודע שאת מאוכזבת, הבטיחו לך שכל הניתוחים מאחורייך", הוא אומר לה, בעוד האחות אוחזת בכף ידה ושואלת מה לא בסדר.
בתוך שנייה מתחלף המבט היוקד של דובינצ'יק בחיוך. "זה לא בסדר שהתחלת את המשמרת בתשע בבוקר, ועכשיו כבר אחת ועוד לא קיבלתי חיבוק".
זה נראה כמו סצנה מסרט, אבל זו המציאות. אם דובינצ'יק לא תעבד את עלילותיה במחלקה למחזה או לספר, יש מצב שהצוות המטפל יעשה זאת כי פציינטית כמוה אין. "זיהיתי את זה מהרגע שהעבירו אותה אלינו", מעידה האחות. "לא התרגשתי מלוסי־שמוסי, אצלי כולם שווים, אבל את חוש ההומור שלה אי־אפשר לפספס. אפילו במצבים הכי קשים היא עושה סחבקייה".
אחרי החיבוק האחות שואלת: "הכל בסדר? הבנת שייקחו אותך לחדר ניתוח כדי לנקות את הפצע?"
"ומה יקרה לי אם לא ינקו את הפצע?" דובינצ'יק חוזרת למצב תסיסה. "אני לא אוכל ללכת?"
"תוכלי ללכת", משיבה האחות בנועם, "אבל לא כמו שאת רוצה".
"מאיפה את יודעת איך אני רוצה ללכת?" זעמה מתגבר. "אני אצלע? ההליכה שלי לא תהיה יציבה? תגידי את האמת!" היא מנופפת ציפורניים עטויות לק אדום כדם. "זה ניתוח קוסמטי? כי כבר אמרתי לכם אלף פעם שאני לא מוכנה לשמוע על ניתוח קוסמטי. אם זה משהו רפואי סבבה, אבל לקחת אותי לניתוח שיש בו כל מיני סיכונים רק כדי שאני אוכל לנעול עקבים? מה, החיים שלי תלויים בעקבים? לא, תודה. אני אסתדר בלעדיהם. אני לא אעבור ניתוח על פארש".
גם אחרי שהאחות חוזרת ומסבירה שזה ניתוח רפואי לכל דבר, דובינצ'יק מתקשה להירגע. היא תולשת במשיכה חדה את הקיבוע שחייב להימצא על צווארה בכל שעות היממה, חוץ מרבע שעה של מקלחת ("הוא חונק לי את האמ־אמא של הנשמה"), מסכימה להחזיר אותו למקומו רק אחרי שטמפרטורת המזגן תגיע לנקודת ההקפאה, מרימה את זרועותיה לעבר משולש המתכת שמעל מיטתה ומבצעת תרגילים לחיזוק השרירים, מגלגלת את חוטי החשמל שמשתלשלים ממנו ("זו התעסוקה היחידה שיש לי כאן, ללפף את החיים") ומוכיחה שהיא חיה ובועטת כרגיל. "היו כל מיני שמועות אחרי מה שקרה לי", היא אומרת על הנפילה שלה מהקומה הרביעית של בניין מגוריה ביפו. "אפילו אמרו שניסיתי להתאבד. איזה שטויות".
נולדתי גוססת
דובינצ'יק, 34 וחצי, בתם של אירנה ואלכס, פרצה לתודעה בילדותה, כשנתיים אחרי שעלתה לארץ מרוסיה. בת תשע וחצי הצטלמה לפרסומת, בת עשר שיחקה בסרט, ובגיל 13 הייתה הזוכה הצעירה ביותר בפרס אופיר – על משחקה בסרט נוסף, "קלרה הקדושה", שהפך אותה לכוכבת. מאז ועד היום הופיעה בקולנוע, בסרטים כמו "החברים של יאנה" ו"ד"ר פומרנץ" שביים חברה הטוב, אסי דיין ז"ל, שיחקה בתיאטרון – זה עשור שהיא חברת תיאטרון גשר – והשתתפה בסדרות ובתוכניות טלוויזיה כמו "מרחק נגיעה", "מיכאלה" ו"רוקדים עם כוכבים".
היא אמא לאלמה בת העשר, מיחסיה עם השחקן ג'וני פיטרסון שכיכב לצידה ב"קלרה הקדושה". במשך שנתיים הייתה נשואה לבמאי שי בן עטר. מערכת היחסים האחרונה שלה הסתיימה לפני ארבעה חודשים, אז נפרדה מהצלם אוהד האקר, שלו הייתה מאורסת. לפני כשנתיים נקלעה לחובות עקב השקעה כושלת וכתוצאה מכך הגישה בקשה לפשיטת רגל. אבל דווקא כשהגיעה להסדר פרישת חובות, חתמה על קמפיין לחברת מוצרים לבית, הצטלמה לסרט, קיבלה הצעה להופיע בסדרה, וכל זה במקביל לעבודתה השוטפת בתיאטרון – קרה המקרה שכמעט עלה לה בחייה: ב־1 באוגוסט הובהלה דובינצ'יק למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב במצב קשה לאחר שנפלה מחלון דירתה בקומה הרביעית ביפו. כשהיא הולכת ומתאוששת, מדברת כאן דובינצ'יק לראשונה על מה שקרה לה באותו לילה.
בפעם הראשונה שהזמינה אותי לביקור במה שהיא מכנה "מעונה החדש", עשרה ימים אחרי שנמצאה שכובה על המדרכה, היא צחקה בפה סגור, וכשברח לה צחוק משוחרר כיסתה את פיה בכף ידה כדי להסתיר את השיניים. שתי סתימות שמצפות את שיניה הקדמיות נעקרו מעוצמת הנפילה. "מחר אני מביא לכאן רופא שיניים שיסדר את זה", הבטיח לה הסוכן שלה, אך התברר שהשיפוץ דורש מכשור שאינו נייד. עכשיו, כשאנחנו נפגשות לראיון, שלושה שבועות אחרי שהתרגלה ללחוץ על הפעמון כדי להזעיק אחות לכל צורך, היא צוחקת בלי לדפוק חשבון.
מה שלומך, לוס?
"סבבה אש".
ועכשיו ברצינות?
"אני תמיד רצינית. למרות כל התחזיות הקודרות, אין לי שום נזק בעמוד השדרה, ויש לי קיבוע צווארי בגלל החשש שאחת החוליות עלולה לזוז מהמקום. נפלתי בעמידה, אז רוב הנזק בכפות הרגליים. הן מלאות בסימנים כחולים, חטפתי מכה מהאדמה. בצד השמאלי של האגן נשארה חתיכה קטנה שעוד לא התאחתה מעצמה, אבל היא תתאחה".
איך את מגדירה את מה שקרה לך?
"אני לא מגדירה. מבחינתי זכיתי, קיבלתי את החיים שלי בחזרה. קרה לי נס. מאז שאני זוכרת את עצמי קורים לי ניסים. הייתי מעורבת בעשר תאונות דרכים. אף פעם לא נהגתי, תמיד ישבתי במושב האחורי, באמצע, לא חגורה, לא למדתי לקח, ובאורח פלא לא קרה לי דבר. בכל התאונות אפילו לא היה לי 'אה', הרגע שבו הנשימה נעתקת, כאילו ידעתי שהנס יבוא".
התאונה הראשונה שלה הייתה בגיל שש, "כשעוד גרנו במוסקבה. לסבא וסבתא שלי היה בית קיץ, מוקף בשיחי פטל, ובחופש הגדול בילינו שם. כשהקיץ נגמר, נסענו הביתה. סבא נהג, סבתא ישבה לצידו ואני ישבתי במושב האחורי עם נתן, אחי הגדול. כל הדרך הייתה לי תחושה שהולכת לקרות תאונה, אבל הגענו הביתה בשלום. כשנכנסנו הביתה סבא נזכר שהוא שכח את השעון שלו בבית הקיץ ונסענו בחזרה. באיזשהו שלב סבא החליט לעקוף מישהו מימין. הוא כמעט נכנס לתוך עמוד. אני עפתי לחלון הקדמי, וסבא הספיק לתפוס אותי לפני שהתפוצצתי עליו".
ומה קרה?
"סבא שבר את הרגל, סבתא שברה את היד וגם נפגעה בצוואר, האוטו היה טוטאל־לוס ולי לא קרה כלום. התאונה העשירית, הלוואי שתהיה האחרונה חביבה, קרתה לי לפני כמה שבועות. צילמתי סרט גמר לסם שפיגל שביים עמיחי חסון. אני ותומר קאפון שיחקנו זוג שנפרד. בסצנה האחרונה אני מתרחקת ממנו ונוסעת, והוא מסתכל עליי וחושב איזו טעות הוא עשה.
"כבר בפגישה הראשונה אמרתי לצוות, 'אני לא נוהגת, נקודה. אני לא מוכנה לקחת על עצמי אחריות על חייהם של אחרים. אם אתם רוצים אותי, תמצאו פתרון'. הם אמרו, 'אין בעיה'. הגיע יום הצילומים האחרון, סצנת הפרידה, ואמרו לי, 'יאללה, תיכנסי, זה רכב אוטומטי'. היינו על איזה פאקינג הר בירושלים, התנגדתי, ובסוף הם הצליחו לשכנע אותי. הצלמת התיישבה מאחור, גם הבמאי, ופחות משנייה אחרי שאחזתי בהגה היינו חצי הפוכים, תכף נופלים מהצוק".
ואיך זה נגמר?
"התרגזתי. בסוף הם לקחו מישהי שתנהג באוטו במקומי כמו שהצעתי להם בהתחלה. אם לחתול יש תשע נשמות אז אני כבר ניצלתי, טפו־טפו־טפו, לפחות 27 פעמים. זה נראה לי מספיק. אני מאמינה שההטבות נגמרו, קיבלתי הזדמנות אחרונה".
הזדמנות ל...?
"להתחיל לנהל חיים חדשים, בריאים ומאוזנים. אני מתכוונת להתייחס לחיים אחרת. אולי הייתי אמורה לעשות את זה קודם, לאור העובדה שנולדתי גוססת".
גוססת?
"כשהייתי בת יום אמא שלי יצאה מבית היולדות, היניקה אותי בפעם הראשונה ופתאום התחלתי לרעוד. חום מטורף, פרכוסים. החזירו אותי לבית החולים ובמשך ארבעה חודשים הייתי מאושפזת. אף אחד לא ידע מה יש לי. דפקו בי המון זריקות, עד שפתאום החלמתי לגמרי. כמו שזה בא, ככה זה הלך. תעלומה.
"הוריי לא סיפרו לי על זה, אבל לפני עשר שנים, כשהייתי בחודש הרביעי להיריון עם אלמה, פתאום בא לי ויז'ן. ראיתי תמונה: אני שוכבת בלול בחדר ירוק, ואמא שלי יושבת מעל הלול ובוכה ובוכה. צילצלתי לאמא. ידעתי שהיא לא תגיד לי כלום בגלל שהיא בונקר, אז הערמתי עליה. אמרתי, 'כשגססתי והייתי בבית חולים זה היה בגיל ארבעה חודשים או בגיל ארבע?' שמעתי שתיקה, ואז היא סיננה בקול עמום, 'מי סיפר לך?' היא חשדה באבא שלי, שבניגוד אליה הוא קשקשן. ורק אז היא נאלצה לגלות לי מה עברתי".
בואי נחזור ל־1 באוגוסט, ללילה שבו כמעט נפרדת מהעולם.
"אז בואי נתחיל שבועיים לפני כן, כשארזתי את הדירה. בשנה האחרונה אלמה ואני גרנו ביפו, מול תיאטרון גשר, בדירה מדהימה, שתי קומות, קרוב מאוד לעבודה שלי, אבל רחוק נורא מבית הספר של אלמה בצפון תל־אביב, שם גרנו פעם. כל יום נסענו באוטובוס, הלוך וחזור, כל צד שעה. אז החלטתי לחזור לצפון תל־אביב.
"מצאתי דירה נחמדה, ובשבועיים האחרונים של חודש יולי אבא שלי הוריד רהיטים מיותרים וערימות של ספרים ואמא עזרה לי לארוז, היא גאונה בזה. התכנון היה שב־10 באוגוסט ניכנס לדירה החדשה, ודיירים חדשים ייכנסו לדירה ביפו. ב־1 באוגוסט נשארה לי נגלה אחרונה, שידות עם בגדי קיץ ושולחן עבודה בסלון, בצבע ירוק בהיר, שעליו זרקנו כל השנה ניירות ומכתבים. הוא היה מלא במה שלא צריך".
באותו היום, לדבריה, היא חזרה הביתה בצהריים כדי להמשיך באריזה. "הדירה ממוזגת, אבל אני לא אוהבת להיות כל הזמן עם מזגן. זה לא בריא. לקראת הערב פתחתי את כל החלונות הענקיים בדירה כי יש שם בריזה בת זונה. אלמה הייתה אצל ג'וני, אבא שלה. בחופש הגדול היא חודש אצלי וחודש אצלו. בשנת הלימודים הוא לוקח אותה לשישי־שבת פעם בשבועיים־שלושה בגלל שהוא גר רחוק, בצפון".
אז עמדת מול שולחן העבודה הירוק כדי למיין...
"לא עמדתי. ישבתי על השולחן, ומאחוריי היה החלון הענקי, פתוח. השעה הייתה שבע־שמונה בערב".
איזו מוזיקה התנגנה ברקע?
"שום מוזיקה. בבית אני אוהבת שקט".
מזגת לך כוסית או שתיים?
"ממש לא. אני אוהבת לשתות פה ושם, אבל אני לא בקטע של לשתות לבד. רק באירועים, יום הולדת, חתונה, כשיש חברים ואווירה".
הדלקת ג'וינט?
"מה? אני לא מעשנת כבר שנים רבות. פעם נהגתי לעשן, רק לפני השינה, עד שזה נמאס עליי ונגמלתי".
סדרת ניתוחים
השיחה נעצרת. היא חייבת הפסקת סיגריה, וזה אומר לדחוף את המיטה שלה למעלית ומשם לרחבת הכניסה, לפינת העישון. כצפוי, נוכחותה מעוררת תשומת לב רבה, היא מחליקה כיפים עם בני משפחות המאושפזים ובאזור העישון היא מתקבלת בתרועות שמחה. "לוסי היא משלנו", מעיד גבר שדוחף עמוד של אינפוזיה ומציע לה מצית.
אז ישבת על שולחן העבודה הירוק, ומאחורי גבך היה החלון הפתוח וקמת לראות משהו?
"זזתי על השולחן, זה בטוח, כי הייתי צריכה למיין. היו בגדים שהעפתי לשקית זבל, אחרים ששמתי במזוודה, והייתה ניירת שקראתי וחלק גם קרעתי, אבל אני לא זוכרת שהייתה לי סיבה מיוחדת להיעמד. אני לא זוכרת כלום ממה שהיה. ישבתי, מיינתי בגדים וניירות, ואחרי ארבעה ימים התעוררתי בטיפול נמרץ".
מה ראית כשהתעוררת?
"את אמא ואבא והאחים שלי – נתן, נועם ושני, את שי, המנהל האישי שלי, ואולי עוד שני חברים. האחים שלי מספרים שבמהלך הימים שבהם הייתי מחוסרת הכרה פקחתי מדי פעם את העיניים בגלל הצפצופים של המכונות וכמו אריה שאגתי על אמא, 'תעני כבר לטלפון! למה את לא עונה?' ושוב נרדמתי. אבא שלי הגיע לדירה באותו לילה, אחרי שצילצלו להוריי מאיכילוב ואמרו שמצאו אותי על המדרכה, וראה את השולחן ושקית הזבל והמזוודה וגם את החלונות הפתוחים. הוא הבין מה היה הסצנריו. הוא הגיע לדירה כמה פעמים ודפק את הנשמה כדי להספיק את כל מה שלא סיימתי, ומאז הוא חופר בורות מתחת לבניין, ומחפש את הכנפיים".
לא הבנתי
"אוף, זה לא כיף לפרש בדיחה. אבא מחפש את הכנפיים הסודיות שלי בגלל שזה לא הגיוני שנפלתי ולא קרה לי כלום".
איך הבנת שאת בטיפול נמרץ?
"הרופאים אמרו לי. שאלתי מה קרה והם אמרו, 'נפלת'. התעוררתי במצב רוח עליצותי במיוחד, התחלתי להתלוצץ ומאז אני לא מפסיקה".
איך? זה לא מדכא לשמוע שהשיקום יארך שנה?
"אני לא זוכרת שדיברו איתי על שנה. ברגע שהתעוררתי אמרו לי שאין חשש לנכות, שאעבור כך וכך ניתוחים, שאצטרך לשהות כך וכך חודשים בשיקום. לדעתי דיברו על חצי שנה, ואמרתי לעצמי שזה לא סיפור גדול. העיקר שלא אשאר נכה".
כשהתעוררת כבר היית אחרי שני ניתוחים.
"באמת? מה שידוע לי זה שפתחו את הבטן שלי כדי לבדוק את הטחול והכבד וכל מה שיש שם. בנפילה מגובה כזה איברים מתפוצצים, ולפעמים הבן אדם מת כתוצאה מדימום פנימי. ברנטגן ראו שהכל בסדר, ולמרות זאת החליטו לפתוח כדי לוודא שאין משהו מדמם. פוצצתי את האדמה בראבק".
וכששמעת שצפויה לך סדרת ניתוחים ארוכה אמרת לעצמך משהו כמו, "אני אוכיח לרופאים שהגוף שלי מסוגל להתאחות ללא עזרה"?
"לא. הורידו אותי לאורתופדית ואז התחילו ההתמודדויות של היומיום. סי־טי, רנטגן. זה קשה נורא להיות תלויה באחרים, אבל אני רוצה לצאת מפה כמה שיותר בריאה ועם כמה שפחות עזרים. אם אצטרך קביים אז סבבה, אבל בלי תרופות".
מתי הבנת שכל המדינה מדברת על הנפילה שלך?
"המשפחה שלי סיפרה לי שזה לא יורד מהתקשורת, והאמת? זה הפתיע אותי".
אולי זה מפני שיש לנו ארץ קטנה שבה כולם מחוברים לכולם?
"אני מרגישה המון אהבה, וזו ההזדמנות שלי להודות לכל האנשים שדאגו, התפללו והרעיפו עליי אהבה. במצבים כאלה את גם מגלה את החברים הטובים שלך. לא היה לי שמץ של מושג כמה אוהבים אותי. כל האקסים שלי הגיעו, כולם. ג'ניה (השחקנית יבגניה דודינה) ממשיכה לבוא עם סירים ממסעדה מיוחדת שבה מבשלים משהו שבונה את העצמות. יצחק נתן, שהיה המנהל שלי בתלמה ילין, הגיע. 17 שנה לא ראיתי אותו. כל המחזור שלי מניסן נתיב הגיע, לא התראינו 14 שנה, מאז סיום הלימודים, והיו לנו שלוש שעות של צחוקים מטורפים. אמרתי להם שחייבים לקיים את המפגש הזה פעם בשנה והזהרתי אותם, 'אני אזרוק מהחלון את מי שלא יבוא'. כאן, במחלקה, כל הקצוות של החיים שלי התאחדו. אני כבר יודעת מי הציל אותי, קיבלתי את שמו מהמשטרה, אבל עדיין לא פניתי אליו".
מרגע שפורסם שמך כ"שחקנית שנפלה" פרץ סביבך פסטיבל של שמועות.
"עוד לא ישבתי לקרוא את כל מה שכתבו ודיברו עליי עכשיו".
התעורר חשד שאולי לא היית לבד בדירה.
"קצת אחרי שהתעוררתי מצאתי מעליי שני שוטרים. הם שאלו אותי על השותף שהכנסתי לדירה: 'הוא אשם? מה הוא עשה?' לפני שלושה חודשים הכנסתי אותו כדי לחסוך בהוצאות. זו דירה של שתי קומות. למטה היו ארבעה חדרים, לי ולאלמה, ולמעלה עוד חדר עם שירותים ומקלחת. אז הכנסתי קרוב משפחה בן 19, עולה חדש. אמרתי להם, 'תעזבו אותו, הוא בחור טוב וחבר טוב'. בכלל לא ידעתי שבזמן הנפילה הוא היה בחדר שלו" (המשטרה הודיעה כי שללה כל היבט פלילי של המקרה, ס"ש) .
קרה לך פעם שרצית לשים קץ לחייך?
"חס וחלילה. אני ידועה באופטימיות יתר, זה הטמטום שלי. תמיד נראה לי שהכל בסדר. לא משנה מה המצב ועד כמה הוא קיצוני, אני אומרת, 'בחיים שלי תמיד קורים ניסים ונפלאות'. אני אף פעם לא דואגת. ככה אני בנויה. בגיל 23, כשפתאום מצאתי את עצמי בהיריון, ידעתי מה יהיה? לא, אבל ידעתי שאני שומרת את ההיריון ושיהיה טוב. וזה מה שיצא. יש לי ילדה מדהימה שהיא החיים שלי, ובחיים שלי לא הייתי עושה לה דבר כזה. מהפרט הזה אנשים מתעלמים, על זה אנשים לא חושבים ולא מדברים".
כאבים נוראים
צלצול הסלולרי מזעיק את דובינצ'יק לחדרה. הרופאה ממתינה לה. שמעתי שאת רוצה להפחית במשככי הכאבים", היא אומרת לה. "לפעמים יש לי כאבים נוראים ואז אין ברירה, אבל בימים טובים אני מעדיפה להיגמל מהמורפיום, להסתפק באקמול וכאלה", משיבה דובינצ'יק. הרופאה מסבירה לה שזה חייב להתבצע בהדרגה, ובצאתה מהחדר נכנס גבר. "הנה הפסיכולוג שלי!" היא מתמוגגת. "הוא נהדר. הוא בא אליי פעמיים בשבוע, וקבענו שאחרי שאצא הביתה אבוא לאיכילוב פעם בשבוע. הדירה החדשה שלי קרובה לפה".
פעם ראשונה שלך עם פסיכולוג?
"לא, היו לי שלושה־ארבעה, אבל לא התחברתי. הפסיכולוג כאן מוציא ממני דברים, וגם אני במצב אחר, יותר פתוחה לקבל עזרה. עכשיו הוא אמר לי שאני יותר מדי חזקה ושלפעמים זה בעוכריי. הוא אמר, 'לפי קצב ההתקדמות שלך יש מצב שבעוד יומיים אני אבוא ויגידו לי שאת כבר בטוסקנה, בטיול אופניים'. זה נושא למחשבה".
יש מצב שנוצר סביבך באזז כל כך גדול מפני שאת, ביוזמתך, שיתפת את כל העולם ואשתו בעובדה שפשטת רגל ועברת עם אלמה לאמירים?
"מה הקשר? עברנו לגליל בקטע הכי טוב, זה כיף לגור במושב, אבל הנסיעות לעבודה בתל־אביב התישו אותי. ופשיטת הרגל שלי הייתה מגוחכת. מדובר בחוב מצחיק לבנק, פחות ממאה אלף שקל. התראיינתי כי חשבתי שעדיף שאני אדבר על מצבי הכלכלי במקום שאחרים ידברו עליו. ברור שהוציאו את זה הרבה יותר דרמטי כי ככה זה".
ומה הגרסה שלך?
"לקחתי הלוואה והשקעתי את הכסף באפליקציה נהדרת שעד עצם היום הזה לא עלתה, אז פניתי לעורך דין וביקשנו פשיטת רגל כדי שהחובות לא יתפחו ולא יעקלו לי משכורות. כי למרות שלאלמה יש אבא מהמם ומקסים, אני חד־הורית. אני לא יכולה להרשות לעצמי שהמדינה תעקל את המשכורת שלי. החלק הטוב בפשיטת רגל הוא שההוצאה לפועל לא יכולה להגיע אליך הביתה ולעשות עיקולים. בינתיים הגענו לפשרה עם הבנק, סיכמנו מה אני צריכה לשלם כדי לסגור את החוב, והכסף הזה כבר נמצא ברשותי, אבל באמצע קרתה התאונה. ברגע שאצא מבית החולים אני אשלם את מה שנקבע וזהו, הסיפור נגמר".
הטוקבקיסטים הציעו לארגן לך ערב הוקרה.
"אה, ערב התרמה? לא נראה לי שאני צריכה. אבל אם מישהו מתעקש לתת לי סכום שיספיק לקניית דירה, אז וואלה, מגניב".
בשגרת החיים את מצליחה לגמור את החודש?
"כן, אבל לא רק מגשר. זו לא משכורת עתק. היא הבסיס הקבוע, ואני תמיד עושה עוד המון דברים".
גם את גובה תשלום על נוכחות בהשקות?
"זה פחות הקטע שלי, אבל התחלתי לתת שיעורים פרטיים לאנשים שניגשים לאודישנים. אני רוצה לפתוח בית ספר למשחק לילדים. המשחק נותן כלים לביטחון עצמי, יכולת לעמוד מול קבוצה, לשתף פעולה, להיפתח. זה מרפא. רון חולדאי בא לבקר אותי. סיפרתי לו והוא אמר, 'תחלימי, תצאי, ניפגש'".
איך הסברת לאלמה מה קרה לך?
"אלמה הייתה אצל אבא שלה והוא זה שהסביר לה: 'אמא נפלה מהבית, קומה רביעית, ועכשיו היא בבית חולים'. ואלמה אמרה, 'בסדר'. נקרעתי מצחוק, מה בסדר? שאלתי אותה והיא אמרה, 'יאללה, יאללה, כולה קיבלת כמה מכות ברגליים, מה את עושה מזה עניין?' אמרתי לה, 'אלמה, אבא לא ידע שאני אהיה בסדר, אפילו הרופאים לא ידעו שאני אהיה בסדר', והיא ענתה, 'למה? אני לא מכירה אותך? תפסיקי לחפור'. יש לה אינטואיציות חייתיות".
התגובה הזו העליבה אותך?
"מה פתאום. אלמה לא דאגה מפני שהיא הרגישה שלא קרה לי כלום. בתיאטרון תמיד נותנים לי את הדברים הכי קשים מבחינה לוליינית, כמו ללכת על קורות, כי יודעים שאני חזקה, שיש לי שיווי משקל ושאני לא פוחדת. יש לי רעיון לסטארט־אפ! אני אפתח קורס לנפילות מוצלחות".
באותו ביקור העלית לאינסטגרם צילום עם אלמה – ומיד מחקת אותו.
"נכון. לא התכוונתי להעלות אותו. ערכתי את התמונה ולא שמתי לב שבטעות לחצתי על שליחה. אחרי דקה אבא של אלמה ביקש שאוריד אותה, אבל כבר היה מאוחר. בחמש דקות היא הופצה בכל האתרים".
כוח עליון
צפצוף הסלולרי גורם לה לזנק מהמיטה. אביה של אלמה, שנופש איתה ועם אשתו וילדיהם ביוון, שלח לה סרטון שבו בתה קופצת מראש צוק לים. "יו!" היא מתלהבת, "גם אני עשיתי את זה בגיל עשר. הייתי עם ההורים בטיול, ראיתי אנשים קופצים מצוק, נדחפתי וקפצתי למים. ההורים שלי יחטפו הלם. לשלוח את הסרטון לאמא שלי או לחסוך ממנה את ההתפלצות?"
היא מתלבטת – ושולחת. ושוב דורשת לרדת לרחבה, לנשום אוויר ועשן. הגבר עם האינפוזיה כבר לא שם, אבל גבר בכיפה שחורה מציע לה ספר קודש.
"בבני־ברק ובשכונות החרדיות של ירושלים אני כמו ביונסה. כולם מזהים אותי מ'החצר' או מ'מרחק נגיעה'. גם עשיתי סרט דוסי, שהוקרן לנשים בלבד, 'מי את?' עם אחותי שני, על יהודייה בשואה שהתחזתה לנאצית, ורק אחרי 12 שנה באה לקחת את בתה. הוא עובר עריכה מחודשת, ובעוד חודשיים הוא ייצא לכולם".
יש כאן הווי?
"הווי ובידור, רק חבל שזה לא באילת. התיידדתי עם כולם. במחלקה יש רק שני סוגים של אנשים, מטופלים ומטפלים, וזו סיטואציה שמאוד מקרבת".
פגשת את שלומית מלכה?
"לא, היא הייתה בטיפול נמרץ, אבל פגשתי את יהודה לוי. הסדרה הראשונה שהוא צילם בחייו הייתה איתי, קראו לה 'דואר נע גליל מערבי'. שיחקנו שם נאהבים. אני כבר הייתי די מפורסמת, והוא ממש לא. כשנפגשנו במעלית אמרתי לו, 'אתה יכול להירגע', ונראה לי שהוא שמח לשמוע את זה ממישהי שלפני שבוע נפלה מקומה רביעית. הוא בטח אמר לעצמו, 'אשתי כולה נפלה מקורקינט'".
אמיר פרישר־גוטמן ז"ל רצה לכתוב מחזמר על תקופת האשפוז באיכילוב.
"מחזמר אני לא אכתוב, איטס נוט מיי סטייל, אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא אוספת חומרים. קורים פה דברים מעניינים. אולי אכתוב על זה פעם. קיימתי כאן פגישת עבודה עם מו"ל שרוצה להוציא לאור ספר שירים וסיפורים קצרים, שכתבתי בגיל 16־13, ועכשיו יש לי צורך לחלוק אותם עם העולם. כתבתי מחזה יחיד שאני מתכננת להעלות בקרוב. אני מקווה לחזור ל'אנדי וורהול' בהצגה שתתקיים ב־19 בספטמבר. ויש לי חוזה לסדרה. הקמפיין נדחה, למרות שגם עכשיו אני יכולה לשכב נורא יפה על מצעי מיטה".
אפרופו מיטה, ציפור קטנה לחשה לי שבחור שהיה מאושפז איתך במחלקה מגיע לביקורים תכופים כמחזר.
"וואלה?" היא נבוכה. "אני לא יודעת מה להגיד. כבר חצי שנה שאין לי זוגיות, מאז שביטלתי את האירוסים. אני מאמינה בזוגיות רק אם היא טובה. אם היא לא טובה – עדיף בלי. אני לא בודדה, אבל כן, אשמח אם תבוא לי אהבה. אני רוצה עוד ילדים".
לא ענית לי בעניין המחזר.
"בואי נגיד שהחיים מלאים בהפתעות ושגם האהבה מרפאת".
מה זה גם?
"אני יודעת? אומרים שיש לי כוחות סוס, שאני סוס מנצח, אשת ברזל".
למה את מתגעגעת?
"לאלמה. וגם לאמבטיה עם מלחים, כמו שאני אוהבת לעשות בסוף היום, לא תמיד לבד".
לעבודה את לא מתגעגעת?
"לא. זו אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי. יש לי זמן לנוח ולחשוב, וזה עושה לי רק טוב. המון שנים לא עצרתי. מגיל 20 אני עובדת בקרחנה, וכבר עשר שנים אני אמא, אז מתי היה לי רגע לעצמי? הייתי צריכה לעבור איזשהו שיעור ואני עוברת אותו בהצלחה".
שיעור בהישרדות?
"לא, מאז ומתמיד אני שורדת. הנפילה היא סוג של כאפה שקיבלתי, אבל למזלי קיבלתי רק כאפונת. יכולתי לצאת מזה שבורה, נכה, עם פלטינות, ובכל זאת יצאתי בחתיכה אחת. זה כאילו מישהו אמר לי, 'הלו, תתעוררי, את לא לוקחת את החיים מספיק ברצינות'. למדתי שיעור ואני עדיין לומדת. לא תמיד זה כיף, זה כואב, אבל אני מתמודדת. אני לא מאמינה שיהיה צורך להפיל אותי עוד פעם כדי שאלמד".
כשאת אומרת "להפיל אותי" זה נשמע כאילו מישהו הפיל אותך.
"ברור שמישהו הפיל אותי. הרי לא הפלתי את עצמי. אני מאמינה בכוח עליון. לא שאני באה להאשים את זה שלמעלה. עברתי מספיק שיעורים בחיים, לא יקרה כלום אם אתחיל קצת להירגע סוף־סוף".
בדירה החדשה שלך יש מעקה?
"אוף, איך אני מחכה לרגע שבו אכנס אליה. הדירה החדשה לא כל כך גבוהה, היא בקומה הראשונה וחצי ויש בה מעקה, ולא תאמיני – אפילו יש בה סורגים". •
