מתן קולרמן, סטודנט בן 27, לא חלם שימצא את עצמו במרכזה של מלחמת דת. אלא שזה בדיוק מה שקרה לאחר שחיפש מקום ללגום בו בירה. הכל החל לפני כשלוש שנים, אז הגיעו תושבים בשכונת קריית היובל בירושלים למסקנה שמשעמם להם בערבים. מכיוון שבאזור מגוריהם לא פועלים פאבים או בתי קפה אחרי השעה 21:00 הם הקימו אגודה שיתופית שמטרתה פתיחת פאב קהילתי. קולרמן נרתם בשמחה ליוזמה ומונה למנכ"ל האגודה.

"באמת שלא הייתה לי שום כוונה להתריס נגד החרדים". מתן קולרמן בפאב "המפלצת"

צילום: אלכס קולומויסקי

אחרי שנה של חיפושים החליטו באגודה למקם את הפאב בחצר המינהל הקהילתי, ששייכת לעירייה והייתה נטושה שנים. אנשי המינהל התלהבו מהיוזמה, עשרות תושבים הצטרפו לאגודה, ולפני שנה בדיוק, לאחר הליך ארוך של הסדרה, החל הפאב לפעול בשני אוהלים גדולים. השמחה הייתה רבה, והמקום, שזכה לשם "המפלצת" על שם הגן המפורסם שבכניסה לשכונה, היה להצלחה.

אלא שהייתה בעיה אחת באידיליה הזו: "המפלצת" פעל אך ורק בסופי שבוע, ובתוך כך גם בשבת. "אלה פשוט הימים שבהם יש הכי הרבה ביקוש, במיוחד לאור העובדה שבימי שישי אין תחבורה ציבורית למרכז העיר", טוען קולרמן. "באמת שלא היה כאן ניסיון להתריס".

קולרמן אולי לא ביקש להתריס, אבל מתברר שפתיחת פאב בשבת בירושלים היא סדין אדום בפניהם של כמה אנשים. אחד מהם הוא אריה קינג, חבר מועצת עיריית ירושלים ואופוזיציה רעשנית לראש העיר ניר ברקת. אחד הדגלים אותם נושא קינג הוא דגל השבת, ועל אף שהוא חובש כיפה סרוגה, בתחום זה הוא מקפיד לאגף את הפוליטיקאים החרדים פעם אחר פעם. "המדיניות שלי תמיד הייתה שעיריית ירושלים לא צריכה לאפשר חילולי שבת במבנים שלה", הוא אומר נחרצות.

לאחר שקינג גילה שהפאב פועל בשבתות במתחם השייך לעירייה, הוא הרים קול זעקה. נציגי החרדים בעירייה לא נותרו מאחור, ואיתם גם כלי התקשורת החרדיים שהעניקו ל"מפלצת" את הכינוי "בית המרזח שמחלל את השבת" ודרשו לסגור אותו.

בעירייה נכנעו ללחץ, הורו על סגירת המקום ושלחו את קולרמן לנהל מאבק מתיש שהגיע עד לבית המשפט המחוזי. לפני חודש, אחרי שנה של התרוצצות ולאחר שבית המשפט ביטל את צו הסגירה שהוציאה העירייה, חגג קולרמן עם חבריו על כוס בירה את פתיחתו המחודשת של "המפלצת". "הפכתי בעל־כורחי לנושא הדגל של המאבק החילוני בירושלים", אומר קולרמן בייאוש. "אבל הייתי מבקש שהמסר שייצא מפה הוא לא של ניצחון לדתיים או הפסד לחרדים, אלא אמירה שכולנו יכולים לחיות ביחד בשלום".

פוליטיקה של החלונות הגבוהים

עם כל הכבוד לבקשה של קולרמן, נראה שמה שהסטודנט למד על בשרו מפרשת "המפלצת" הוא שהפוליטיקה של השבת מתנהלת בחלונות הגבוהים. על אף שלדבריו תושבי השכונה החרדים לא התנגדו להפעלת הפאב בשבת, "ברגע שהדבר הזה הפך לנושא פוליטי הוא גם הפך למאבק בין חילונים לחרדים".

"להפוך את השבת מיום של צריכה ליום של בילוי". תני פרנק מנאמני תורה ועבודה

לדברים מצטרף א', חרדי שמתגורר בשכונה עם משפחתו. "הציבור החרדי לא ממש ידע איפה הפאב, כי זה לא קרוב לאזורים המתחרדים. ביומיום אין מתח בתוך קריית היובל בין חילונים לחרדים, אבל המתח גואה כשנכנסים הפוליטיקאים".

הפוליטיקאי קינג, מצידו, טוען בתוקף שמי שהפך את הפאב לדגל במאבק על השבת הם דווקא החילונים. "רק מעטים מהתושבים החילונים של קריית היובל מגיעים לפאב. כדי להצדיק את קיומם אנשי 'המפלצת' מזמינים למקום חילונים מכל רחבי ירושלים. לכן זה לא צורך אמיתי של הקהילה, אלא של אנשים שכל עניינם לנגח את הציבור הדתי והחרדי בקריית היובל. וזה לא מקרי שזה קורה דווקא בשכונה הזו".

אם יש משהו שכולם כן מסכימים עליו — חרדים וחילונים כאחד — הוא שפרשת "המפלצת" התרחשה דווקא בקריית היובל, ולא במקרה. השכונה נחשבה עד לא מכבר לכזו שבה מתגוררים בעיקר חילונים ומסורתיים. אלא שבשנים האחרונות החלו תושבים חרדים, בעיקר משכונת בית וגן הסמוכה, לעבור לכמה אזורים בקריית היובל. כמה מהתושבים החילונים ראו במהלך זה "פלישה" והגיבו בעוצמה. בין היתר חתכו חוטי עירוב שנתלו מסביבה והדביקו במקומות מסוימים יצירות אמנות עם ציורי נשים עירומות, כדי להילחם במה שהגדירו "ההשתלטות החרדית העוינת" על השכונה. כשבר "המפלצת" נפתח בשבת, היו שראו בכך מהלך נוסף במאבק על דמותה של השכונה.

סטטיסטים בעל־כורחם

תחום הבילוי והפנאי היה ונותר אחת מנקודות החיכוך במלחמות השבת בישראל. כמו במקרה של "המפלצת", גם במקרים אחרים הדיון סביב פתיחת מקום בילוי בשבת הופך במהירות למאבק פוליטי, שבו תושבי האזור הם רק סטטיסטים בהצגה גדולה הרבה יותר שבה מככבים פוליטיקאים, רבנים וארגונים אזרחיים.

לדברי אייל אקרמן, סמנכ"ל "ישראל חופשית", תנועה חילונית המלווה מחאות אזרחיות כנגד מה שהיא מגדירה ככפייה דתית, הסיבה לכך היא שהמאבק סביב פתיחת מקומות בילוי בשבת הוא רק ביטוי למלחמה עמוקה יותר בין חילונים לחרדים בישראל — המלחמה על השטח. לדבריו, כאשר אוכלוסיות חילוניות וחרדיות נפגשות באותו המקום "הדבר הראשון שצץ זה הסיפור של המרחב הציבורי בשבת, כי זה המקום העיקרי שבו יש הבדל בין אורחות החיים של הקבוצות — החילונים יוצאים לבלות בשבת והחרדים הולכים לבית הכנסת".

אקרמן מסביר כי החרדים, המחפשים כקהילה מקומות להתרחב אליהם, צריכים לכופף את המרחב הציבורי בשכונות החדשות כדי שזה יתאים להם. "יש להם אינטרס גדול לייצר תדמית של עיר שהולכת להיות חרדית כדי למשוך אליה תושבים. יש פה עניין של לנעוץ את הדגל באדמה".

אחד המקרים שאקרמן ליווה מקרוב התרחש בנתניה. לפני שנה חנכה העירייה את ה"פלנתניה", פלנטריום ומרכז למדע, חלל ותרבות. בראשית דרכו המקום היה אמור לפעול בשבת, אלא שבמהרה הורתה העירייה לסגור אותו ביום המנוחה. לדברי ויקטור בר, חילוני תושב העיר, ההחלטה הייתה פוליטית. "זה נעשה בלחץ הגורמים הדתיים בעירייה ומשיקולים קואליציוניים", הוא אומר.

אלכס קולומויסקי

בר ותושבים אחרים אירגנו מחאות כנגד סגירת ה"פלנתניה", וקיימו במקום פעילות מדעית עצמאית בשבת. "מבחינתי, הפלנטריום זה סוג של סמל", הוא אומר, "סמל לחינוך מדעי וגם מקום לבלות עם הבנות שלי בשבת, כי באמצע השבוע אני עובד עד מאוחר".

אל מול מחאת החילונים התייצבו גורמים דתיים. אחד מהם, עו"ד ד"ר ניסן שריפי, פנה במכתב בשם "חברי ועדת השבת" לאנשי מועצת העירייה ולמנכ"ל העירייה בדרישה שלא יאפשרו את הפעלת הפלנטריום בשבת. בעוד שבר החילוני טוען שנתניה מתחרדת לאחרונה, שריפי משוכנע שמי שביקש לפתוח את הפלנטריום בשבת הוא דווקא "קומץ מתלהם, שהגיע ברובו מפרברי תל־אביב וחפץ לכפות את דעותיו הקיצוניות על רוב תושבי נתניה".

ברוחו של ביאליק

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שבה פתיחת מקומות בילוי בשבת הופכת למאבק פוליטי ודתי, שבו שני הצדדים טוענים לכפייה, ובוודאי לא הפעם הראשונה שדבר כזה מתרחש בירושלים. ב־1987 ניהלה עיריית ירושלים קרב משפטי נגד שני בתי קולנוע שפעלו בשבת בעיר. פסק דין תקדימי, שניתן בידי שופטת השלום אילה פרוקצ'יה (היום שופטת בית המשפט העליון), קבע שהעירייה לא יכולה לנצל את חוקי העזר העירוניים כדי "לשוות לשבת צביון ברוח ההלכה" ואיפשרה את פתיחת בתי הקולנוע. בעקבות כך חוקקה הממשלה את חוק ההסמכה, שעקף את הפסיקה והעניק לראשונה לרשויות המקומיות סמכות לסגור מקומות בילוי בשבת מתוך התחשבות "בטעמים שבמסורת דתית". החוק החדש איפשר את הפעלתם של מקומות בילוי באזורים חילוניים, ואת סגירתם במקומות בעלי רוב חרדי.

ההפרדה הזו פעלה בעיקר לטובת החילונים. היום מקומות בילוי פתוחים בשבת כמעט בכל עיר, מסעדות ובתי קפה עובדים במרץ בחגים, והציבור החילוני מנצל זאת בהמוניו. מחקר שפירסם המכון לאסטרטגיה ציונית בינואר 2016 מצא כי בשבת פועלים כל הגנים הלאומיים וגני החיות, 65 אחוז מהמוזיאונים המוכרים, 71 אחוז מהתיאטראות ו־20 אחוז מהקניונים ומרכזי הקניות. גם בתחום בתי הקולנוע הנתונים מובהקים: כל בתי הקולנוע בישראל פותחים את שעריהם בשבת, פרט לסינמה סיטי בירושלים, שגם סביבו התנהל מאבק בין דתיים לחילונים.

אבל ברקע הדברים עומדת סוגיה רחבה יותר, שלא קשורה רק למפגש הפיזי בין אוכלוסיות אלא גם לדמותה של המדינה: כיצד אמורה להיראות השבת בישראל? האם היא זמן לבילויים ולקניות, או יום המנוחה הלאומי שבו מרבית העסקים צריכים להיות סגורים? ממש כמו במקרה של הפלנטריום בנתניה, בצד החילוני של המתרס טוענים כי שבת הוא היום היחיד בו מתאפשר להם לבלות עם המשפחה, וכי לשם כך אין ברירה אלא לאפשר למקומות בילוי לפעול. המתנגדים טוענים שפתיחת עסקים בשבת, גם לצורך בילוי, היא פגיעה בזכויות הסוציאליות של העובדים וכן בדמותה היהודית של המדינה.

מי שמנסה לפתור את המורכבות הזו הם אנשי תנועת "נאמני תורה ועבודה". בהצעת חוק שיזמו הם מבקשים ליצור הפרדה בין בילוי למסחר, וכך לאפשר פתיחה של מקומות בילוי בשבת לטובת סגירתם של מקומות מסחר. "המטרה היא להפוך את השבת מיום של צריכה ליום של בילוי", אומר תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועה.

פרנק מנסה לצמצם בעיקר את פעילות מרכזי הקניות שנפתחו בשנים האחרונות בשולי הערים ומושכים אליהם עשרות אלפים. "חלק מההתפתחות של התעשייה המסחרית בשבת נובע מהצורך של אנשים, אבל גם מזה שלאנשים אין אלטרנטיבות אחרות", הוא אומר. "לאנשים אין מרכזים קהילתיים פתוחים, או פעילויות שנועדו למשפחות צעירות ולילדים בשבת, אז הם אומרים 'בוא נלך לקניון'".

מי שמנסה להציע אלטרנטיבה כזו הוא מיקי גיצין, חבר מועצת עיריית תל־אביב. הוא עושה זאת באמצעות "עונג שבת", אירועים ברוח התרבות העברית שיוזמת העירייה בהשראת פעילות דומה שהנהיג חיים נחמן ביאליק בימיה הראשונים של העיר. "יש כאן ניסיון לייצר תוכן משמעותי וקהילתי של גורמים חילוניים, שנותנים אינטרפרטציה שלהם לשבת. גם לנו, כיהודים חילונים, יש זיקה לשבת. אבל השבת הזו לא דתית ולא הלכתית, אלא מעלה על נס את סוגיית התרבות העברית והשפה העברית".

לדברי גיצין, ככל שהחילונים יקחו אחריות על השבת, כך יקטן החיכוך מול האוכלוסייה החרדית. "אחת הבעיות של החילוניות בישראל, שהיא הגדירה עצמה כאנטיתיזה. האתגר שלה הוא להגיד מה היא כן, ולא מה היא לא. 'עונג שבת', שמבוסס על תרבות עברית, הוא מחשבה חיובית. הוא לוקח את הקבוצה הזו ואומר — זו השבת שלנו". •