yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 05.09.2017
    גירושים פלוס
    1. עדיף לחיות לבד מאשר להישאר בזוגיות גרועה. 2. הסכם גירושים יותר חשוב מהסכם נישואים. 3. גרושה מאושרת פירושה גרוש מאושר, ולהפך. 4. גברים, שלמו על הנשים בדייטים הראשונים. 5. נשים, אל תצאו עם גבר שהתגרש לפני פחות משנה וחצי. 6. ואל תתעצלו לעלות על עקבים וליפסטיק. 7. גברים ונשים, להיכנס למיטה בפעם הראשונה עם מישהו זו הזדמנות להגשים חלומות. אלה הן רק חלק מהמסקנות שכוהנת הגירושים גאיה קורן למדה על בשרה. בספר הבכורה שלה היא מדגימה איך לא לפחד להמציא את עצמך מחדש
    סמדר שיר | צילום: תום מרשק

    "כשהייתי נשואה הייתי נכנסת למיטה בתשע ונרדמת בתשע ודקה. כשהתגרשתי מצאתי את עצמי ערה בשעות שלא ידעתי איך הן נראות. לפעמים התחשק לי לצאת מהבית כמו שאני מרגישה – מוזנחת ונטולת אנרגיות, אלא שהכרחתי את עצמי למרוח ליפסטיק ועליתי על עקבים. את לעולם לא יכולה לדעת אם היום הוא היום שבו נגזר גורלך להכיר את אהבת חייך או סתם למצוא אהבה ללילה, אז אל תתפתי לסיסמאות תלושות מהמציאות, כמו 'את נראית הכי טוב כשנוח לך'. לי הכי טוב כשאני נטולת איפור, חזייה ועקבים. לסובבים אותי הרבה יותר נוח לראות אותי אחרי מייק־אפ שמכסה על פיגמנטציה לקויה, ועם חזה שעומד מתחת לגרון ולא נשען על הפופיק. ברור שאני מגזימה. אין לי פופיק בולט עד כדי כך".

      

    קורן. "לפעמים אני מצילה נפשות"
    קורן. "לפעמים אני מצילה נפשות"

    אחרי שהמציאה את עצמה מחדש כגורו של גרושות, העיתונאית גאיה קורן משחררת מהפגייה את ספר ביכוריה, "אני מלכה – גרושה באושר!" – שילוב שנון, עצוב ומצחיק בין יומן אישי מציצני לבין מדריך מפורט – שאותו הוציאה לאור בכוחות עצמה ושמתאים לגרושים אבל גם לנשואים.

     

    "בפעם הראשונה שמטופלת קראה לי 'גורו' זה נשמע לי מוזר ומביך", היא מספרת. "מה, אני בודהה? אני דומה לו בקפלים שבבטן? היא רצתה להעליב? אבל נרגעתי כשהיא הסבירה שגורו הוא מורה שמראה לך את הדרך כשאתה הולך לאיבוד. מצד שני, נרתעתי כשבחוג בית מישהי אמרה לי, 'בזכותך התגרשתי'. עניתי, 'סליחה, אני לא רוצה שתתחתני או תתגרשי בזכותי או באשמתי'. היא סיפרה שאחרי הרבה שנים בנישואים מזעזעים היא קראה באחד הטורים שלי משפט שהפיל לה את כל האסימונים".

     

    המון אחריות.

     

     

    "אני לא מחליטה שום דבר בשביל אף אחת, אלא מחזקת נשים כדי שיוכלו לקבל החלטה בעצמן. זו זכות גדולה וגם אחריות ענקית. לא פעם אני אומרת לאישה שהיא צריכה לעבוד על עצמה לפני שהיא עושה צעד דרסטי כמו גירושים, אבל על זה לא כותבים טוקבקים מרושעים. כל החיים שלי התנהלתי על פי מה חושבים עליי ומה יגידו עליי, וגיליתי שאין דבר כזה שכולם יאהבו אותי ויסכימו איתי. בעיני עצמי אני רק הטריגר, הסמן הימני, הכוח הסודי של האישה. לפעמים אני מצילה נפשות".

     

    עם זאת, היא מדגישה, הקריירה הנוכחית, שאותה היא מנהלת לצד 25 שנות עבודתה ב"ידיעות אחרונות", לא הייתה מתוכננת, אלא נולדה ממציאות החיים שכבר קודם לכן דאגה להוכיח לה שהיא רחוקה מלהיות גן עדן. קורן (48, "הרווחתי כל בוטוקס ביושר") הייתה בת 23, סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב, כשקברה את אהוב נעוריה, רס"ן ערן אלכאוי, קצין צנחנים שנהרג בהיתקלות עם חיזבאללה בלבנון.

     

    "ערן היה החבר הראשון שלי, מגיל 16", היא מספרת. "אחרי שבע שנים ביחד שכרנו דירה. באותו וויקנד היינו אמורים לצאת לבית מלון בירושלים לנופש מטעם הצבא, אבל הוא השאיר לי הודעה במזכירה האוטומטית – כן, פעם היה דבר כזה – ש'יש כמה קטיושות, ואם תשמעי משהו בחדשות תתגאי בי'. למחרת, בחמש אחר הצהריים, כשחזרתי מהאוניברסיטה, צילצל האינטרקום. הייתי בטוחה שזה ערן, אבל זה היה אבא שלי, שנשלח מטעם הוריו. הם ביקשו להשהות את הפרסום במהדורת החדשות עד שתגיע אליי הידיעה".

     

    שאלת את עצמך מה היה קורה אילו נשארת גאיה־של־ערן?

     

    "אני מניחה שהיינו מתחתנים, קרוב לוודאי שהייתי נשארת בראשון־לציון, שבה חיינו, עם חד־גבה ותלתלים. לא הייתי לובשת בגדים צמודים ולא הייתי עולה על עקבים. יכול להיות שהיינו מאושרים לנצח ויכול להיות שהיינו מתגרשים".

     

    בעלה־לעתיד־לשעבר

     

    שלוש שנים עברו עליה בבדידות לא מזהרת עד שהכירה בבליינד דייט את מי שהפך לבעלה־לעתיד־לשעבר. "אני מאמינה שבלב יש מספיק חדרים להרבה אהבות", היא אומרת. "נפגשנו במועדון קמלוט, אחרי 'החמישייה הקאמרית', שני דברים שכבר לא קיימים, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון ומריבה ממבט שני. לא נישואים על מי מנוחות".

     

    לפני שמונה שנים, אחרי 15 שנות עוקץ ודבש, כשהיא אמא לשניים (מיקה, 20, חובשת בצנחנים, ויואב, 16, תיכוניסט) היא החליטה לפרק את החבילה. "אף פעם אין זמן מתאים להתגרש – לא לפני כיתה א', ולא כשנולד עוד ילד ולא ולא. ככה חולפות השנים ומה שמנהל אותך הוא ההרגלים ואת נתקעת. כשהחלטתי להיפרד עוד לא ידעתי שלרוב האישה היא זו שעושה את הצעד הראשון. אנחנו, הנשים, רוצות מאוד שהגברים ייזמו, אבל כשזה מגיע למאני־טיים, הנשים הן ביצועיסטיות מעולות. אישה יכולה להתבחבש עם רעיון הגירושים המון שנים, אבל מהרגע שהגיעה להחלטה זה קורה במיידי".

     

    איך את מסבירה את זה?

     

    "לגבר הממוצע – גם כשלא טוב לו עם אשתו וגם כשיש לו רומן – אין שום אינטרס להתגרש מפני שעבורו זו הרעת תנאים. הוא יודע שחלק יפה מהמשכורת שלו ילך לדמי מזונות, הוא יודע שלא יוכל להתעורר מדי בוקר עם הילדים וגם לא להשכיב אותם לישון. יש גברים שלוקחים ללב את הריחוק מהילדים, כמו בעלי לשעבר שהוא אבא מדהים. הגבר הממוצע יודע שהוא יצטרך להתחלק חצי־חצי ברכוש, לגור בשכירות, ומהכסף שיישאר לו הוא גם ירצה לצאת לדייט ולקנות לבחורה דרינק. ובמשפט הזה", היא משחררת אנחה, "אני מקימה עליי את כל הפמיניסטיות וכל הגברים שבטוחים שהגבר לא חייב לשלם על הארוחה".

     

    בעינייך הגבר צריך לשלם על הדייט?

     

    "אני באה ממשפחה של 'העבודה היא חיינו'. מגיל 16 עבדתי בשלוש עבודות במקביל, וכשהתגרשתי אמרתי, 'למה שגבר ישלם עליי? הרי אני משתכרת ועומדת ברשות עצמי'. בהתחלה הגברים לא נתנו לי לשלם עליהם בדייטים, ויותר מאחד אמר לי שהוא נעלב כי אני נוטלת ממנו את האופציה להיות ג'נטלמן. גיליתי גם משהו שאף אחת לא מודה בו בפומבי, וזה שכשאת מתחשבנת חצי־חצי עם הדייט שלך, אוטומטית יורד לך ממנו. כשאני בזוגיות זה אחרת, אבל בדייטים אני לא משחקת את משחק הארנק - אני לא קמה לשירותים דקה לפני שמגיע החשבון וגם לא מפשפשת ממושכות אחר כמה שקלים. כשהגבר שולף את כרטיס האשראי אני אומרת, 'תודה' ומחייכת".

     

    קורן תוהה אם החלטתה לקום וללכת נבעה גם ממשבר גיל ה־40. "בגיל הזה משהו משתנה בחיווט של המוח שלנו", היא טוענת. "שנים אמרתי, 'לא טוב לי', עד שההחלטה נפלה. הלכנו לטיפול זוגי, עשינו אמבטיות קצף, דיברנו על 'יחסינו לאן', באמת ניסינו, לא רק לטובת הילדים, אלא לטובתנו. מה, לא מגיע לנו להיות מאושרים? עשינו כל מה שאפשר, הרי לא התחתנתי כדי להתגרש. אגב, יש נשים שהמילה הזו, 'גרושה', יושבת עליהן כמו אבן רחיים. 'גרוש', לעומת זאת, נשמע אטרקטיבי".

     

    ראית בגירושים כישלון?

     

    "כישלון זה להישאר בתוך מערכת יחסים עכורה שלא צלחה. לצאת ממקום שבו לא טוב לך ולעשות משהו למען עצמך זו הצלחה. לכן אני מעודדת נשים להחליף את 'אני גרושה' ב'אני לוקחת אחריות על החיים שלי'. אני לא גאה בזה שאני גרושה, כמו שלא הייתי גאה בזה שאני נשואה או רווקה או בלונדינית. אני גם לא מתביישת. זה חלק ממי שאני. השיטה שפיתחתי נקראת 'אני מלכה', מפני שזו ההגדרה למי שלוקחת שליטה על חייה במקום להיות שפחה שנכנעת לנסיבות החיים".

     

    כשהתגרשת קיווית למצוא בעל שני?

     

    "טעות עושים רק פעם אחת. גם כיום אני לא רוצה להתחתן. אני מאמינה בזוגיות טובה ובריאה, אבל לא בנישואים, מפני שזה קשר שכבר לא מוכיח את עצמו. הרי זה לא הגיוני שרבים מהנשואות והנשואים בוגדים ושאחד מתוך שלושה זוגות רוצה להתגרש. הפחד הכי גדול של הנשים שמגיעות אליי הוא להישאר לבד, להזדקן לבד, ואילו אני מעדיפה להיות עם עצמי מאשר בזוגיות גרועה".

     

    "אני" ולא "אנחנו"

     

    כגרושה טרייה היה עליה ללמוד שפה חדשה. "כשאת מתגרשת, ומתחילה לדבר ב'אני' במקום ב'אנחנו', פתאום את מתחילה לחפש את עצמך, מה את אוהבת ומה באמת עושה לך נחמד. בהתחלה טרפתי את העולם. מה ידעתי על החשקים שלי? כלום. אני מייעצת לנשים לא לצאת עם גבר שעוד לא עברו שנה וחצי מאז גירושיו מפני שהוא זקוק לזמן פציעות. הוא פגוע, במיוחד אם אשתו היא זו שיזמה את הגט. הוא חייב לשקם את האגו שלו, וזה, פחות או יותר, פרק הזמן שעובר עד שהוא מתייצב. לי זה לקח יותר, ארבע שנים, עד שלמדתי לחזור הביתה לבד, להתיישב על הספה וליהנות מהשקט שלי".

     

    איך הגיבו ילדייך לאמא שמגלה חיים חדשים?

     

    "אין ילד שרוצה שההורים שלו יתגרשו, אלא אם כן הייתה בבית אלימות. הילדים לומדים להיות דיפלומטים, לא מספרים לאבא שלהם מה קורה אצלי – ולהפך. נכון שמבחינה פרקטית קשה להסתדר כשיש שני בתים, אבל מתרגלים. טובת הילד היא להעניק להם את האפשרות לראות אמא ואבא רגועים ולקבל אהבה ותשומת לב משניהם, במקום הורים שמוציאים עליהם את העצבים".

     

    לפני כשלוש שנים, כשרצתה ללמוד משהו כדי להעשיר את עולמה, היא שמעה על שיטת NLP לטיפול בתת־מודע באמצעות דמיון מודרך – ופסלה אותה על הסף. "אני בן אדם ציני ומעשי, והרגליים קופצות לי כשאני עושה מדיטציה. אבל יום אחד קפצה לי לפייסבוק מודעה על קורס, וכיוון שאני מאמינה בחוק חמש השניות, שלפיו מה שאת לא עושה בחמש שניות לא יקרה לעולם, נתתי מיד את כרטיס האשראי שלי. כל כך נפעמתי מהלימודים עד שנרשמתי לקורס המשך, של מאסטר. התמחיתי בטיפול בפוביות וחרדות, ולאחר מכן עברתי התמחות נוספת באבל, אובדן ושכול. הרי גם גירושים הם סוג של מוות. חברות שלי טוענות שבאשמת הלימודים הפכתי לפחות צינית ויותר רכה".

     

    איך אפשר להשוות את הידע שרכשת בשמונה חודשי לימוד לזה של פסיכולוג קליני שלומד שש שנים לפחות פלוס התמחות של כמה שנים?

     

    "אי־אפשר ולא צריך, אלה שני דברים שונים. אמא שלי סבלה מכאבים במפרקי הידיים, טופלה על ידי מיטב הרופאים וכלום לא עזר, עד שהיא מצאה מטפל בדבורים שהציל אותה – אז מה, זה הופך את הטיפול לפחות יעיל? בדיוק להפך. אני משלבת את הניסיון שרכשתי בעולם העיתונות – של הקשבה, האזנה לפרטים וזיהוי מצבים, את ניסיוני כגרושה והמון טכניקות מעשיות שרכשתי בלימודים. יש לי קבוצה בפייסבוק של אלפי נשים שנותנות חיזוקים ומשתפות".

     

    לצאת מאזור הנוחות

     

    בחלומותיה הפרועים היא לא חלמה שתהפוך למטפלת ומנחת סדנאות, בטח לא שתעמוד על במות כמרצה מבוקשת או תכתוב על זה ספר. "יום אחד צילצלה מישהי מחברת היי־טק ושאלה אם אני יכולה לתת הרצאה ליום האישה. למרות שמעולם לא דיברתי בפני קהל אמרתי, 'כן'", היא נזכרת. "אחרי יומיים, כשקלטתי למה התחייבתי, התעוררתי באמצע הלילה שטופת זיעה קרה. הלכתי להרצאה של צופית גרנט, הלכתי להרצאה של אריק זאבי ובמשך שלושה שבועות נדבקתי למסך וצפיתי בכל ההרצאות של 'טד'.

     

    "כתיבת ההרצאה הייתה עבורי תרפיה מדהימה. התחברתי לילדה מכיתה ו' שהייתי, הבנתי את הפער בין הדמות החיצונית שלי, שנתפסת יפה וזוהרת, לבין חוסר הביטחון של ילדה שעומדת מול שתי כיתות שעושות עליה חרם. בסופו של דבר ההרצאה ההיא בוטלה, אז העברתי אותה למסעדה, וכשנשאלתי אם אני יכולה להעביר סדנה, שוב עניתי בחיוב למרות שלא היה לי ניסיון. התחלתי ללכת לכל סדנה אפשרית כדי לדעת איך לעשות את זה הכי טוב. אני כל הזמן יוצאת מאזור הנוחות שלי, מאתגרת את עצמי ומתה מפחד. לפני כל הרצאה אני מתייבשת מנוזלים מרוב חרדה. אני מורחת על השפתיים אודם שאמור להחזיק 48 שעות ואצלי הוא נמחה אחרי 48 שניות. אבל אני מסופקת. באמת המצאתי נישה".

     

    וכך הפכת לאימת הגברים.

     

    "זה מוזר, הרי אני חובבת גברים ידועה. אני ממש בעדם. גרושה מאושרת זה גרוש מאושר, מפני שגרושה לא מאושרת תמרר את חייו של בעלה לשעבר וגם את החיים של כל גבר שהיא תצא איתו – ולהפך. לא כיף להתגרש, אבל בתוך כל הגועל את יכולה למצוא נקודות אור. זה לא 'תעשי רק מה שאת אוהבת', סטייל גלי עטרי, אלא תקיפי את עצמך באנרגיות טובות. כל החברות שכשאת רואה את שמותיהן על הצג לא בא לך לענות — יכולות להימחק. תלמדי משהו בשביל עצמך, תבלי יותר עם הילדים ותעשי את כל מה שלא עשית בנישואים".

     

    איך יגיב הטינאייג'ר שלך כשיגיע לפרק 21, הנקרא "הפעם הראשונה שלי או: איך איבדתי שוב את הבתולים", שבו את מתארת בפירוט מה זה להיכנס למיטה לא עם הגבר שאמר לך "הרי את מקודשת"?

     

    "הוא לא יקרא, זה לא בשבילו. הייתי שמחה אם גם אבא שלי היה מדלג על הפרק הזה, פאדיחה, אבל אלה החיים. לגופו של עניין, את הפעם הראשונה צולחים כמו כל דבר שעושים לראשונה: באומץ ובלי למצמץ. כמו שאמרה בילבי, גיבורת הדור שלי: 'מעולם לא ניסיתי לעשות זאת, אז אני חושבת שללא ספק אצליח'. בפרק הזה שדן בשאלה מה עושים בפעם הראשונה עם גבר זר, אני כותבת לגרושה: הגבר הזה הוא לא בעלך, הוא לא יודע איך את במיטה. זו ההזדמנות לעשות דברים אחרת, כמו שתמיד חלמת".

     

    כיום את מאושרת?

     

    "רוב הזמן. והרוב קובע".

     

    מה עם תוגת החגים?

     

    "רבות מחברותיי בורחות לחו"ל כשהילדים אצל אבא שלהם. אני נהנית מהשקט. גם זה סוד שלא מדברים עליו. בכל סוף שבוע שני, כשהילדים אצל אביהם, את יכולה לעשות מה שבא לך או לא לעשות כלום. אין לי את גן הגעגוע, וברגע שאת לא מפחדת מהלבד נורא נעים לך איתו. גירושים זה סוף העולם, אבל יש חיים אחרי המוות והם אפילו יכולים להיות טובים מאוד".

     

    הייתה לך לפחות זוגיות אחת מתוקשרת, עם גדי סוקניק.

     

    "כפרה עליו, הוא חמוד. אבל זה היה סיפור של חודשיים".

     

    ולמה ברגע זה יש לך ניצוצות בעיניים?

     

    "בגלל שיש לי אהבה אמיתית, טפו־טפו. את בן הזוג שלי הכרתי בתחנת דלק ליד פוריידיס, כשחברות שלי עצרו לקנות סיגריות ואני, שלא מעשנת, נשארתי לשבת ברכב. מכאן נובע שכל אישה יכולה להכיר גבר בכל מקום, בתנאי שהיא חיובית ופתוחה ולא מקוננת ש'קר שם בחוץ', ש'אין גברים שווים' או ש'כולם שרוטים'. ברור שכולם שרוטים, אבל את יכולה למצוא מישהו שמתאים לשריטה שלך".

      

    "הצד שלו, הצד שלה"
    "הצד שלו, הצד שלה"

    את "אני מלכה – גרושה באושר" הייתה ממשיכה לכתוב לנצח, אלא שהיא חתמה על סיבוב הרצאות בקנדה ובארה"ב בפני קהל ישראלי, ונאמר לה שבסוף כל הרצאה תוכל למכור ספרים. בתוך שבועיים הרימה פרויקט של מימון המונים ובסיומו השיגה אפילו יותר ממה שביקשה. הסכום שנותר יושקע בתרגום הספר לאנגלית ובהעלאת מהדורה דיגיטלית, לטובת נשים נשואות ("וגברים") שעדיין לא יכולות להניח אותו על המדף. אגב, אחרי החגים היא תמריא להרצאות ללא ספרים מפני שהם יותר מדי כבדים.

     

    מה תמליצי לבתך אם וכאשר תרצה להתחתן?

     

    "לערוך הסכם גירושים. הוא הרבה יותר חשוב מהסכם ממון. הזוג הצעיר יוכל להיפרד בצורה מסודרת, ואז אני וכל עורכי הדין לענייני משפחה, ניאלץ למצוא לעצמנו עבודה אחרת". •

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 05.09.17 , 21:48
    yed660100