כשבנה הצעיר אלקנה, נער עם צרכים מיוחדים, חגג סוף־סוף בר מצווה רק בגיל 15, תמר צוברי הבינה לפתע שהייעוד שלה בחיים נמצא ממש מתחת לאף: את מה שלמדה בדרך הקשה עד לרגע הזה היא יכולה להעביר הלאה, להורים ולאנשי מקצוע. "היום אני סך כל מה שעשיתי", היא אומרת. "כל התחומים שלמדתי, האינטליגנציה הרגשית שרכשתי בעיקר בגלל ליקוי השמיעה שלי, ויכולת ההכלה וחוסר השיפוטיות. אני מאמינה שהאדם צומח מתוך מה שהוא קיבל ואין צורך שהוא יחפש רחוק את הייעוד. הכל נמצא במה שיש לך - האושר, הכישורים".
כיום היא מרצה בקרב הורים, מורים ואנשי חינוך, ברווחה, בעמותות, במסגרות של החינוך המיוחד ובמסגרות ממשלתיות שונות. "אני מלמדת את המערכת מה ההורים עוברים ולמה הם זקוקים, כדי לייעל את המשאבים והמאמצים לשיתוף פעולה פורה יותר. אני גם מעבירה ערבי הפרשת חלה מאוד מיוחדים בזווית שונה ממה שמוכר בציבור הדתי הרחב. אני מרגישה שליחה".
לצוברי (45) ולבעלה הכלכלן אבשלום (49) יש ארבעה ילדים: אריאל (21, חייל), שירה (20), אליה (17) ואלקנה (15). הגורל בחר לאתגר אותם לסירוגין - ילד כן, ילד לא: שירה ואלקנה הם ילדים עם צרכים מיוחדים. ועוד לא דיברנו על האתגר האישי והפרטי שלה - ליקוי השמיעה. "גדלתי בנתניה, במשפחה חמה ושמחה, בכורה מבין שישה אחים. בכיתה ו' הרגשתי שרק כשמדברים איתי באופן פרטני אני קולטת את החומר.
בבדיקת שמיעה שעשו לי דובר על עניין של דלקות חוזרות, ואז החלטתי לא לתת לזה מקום בחיי. חידדתי בתוכי יכולות אחרות והצלחתי לסיים בגרויות ולמצוא את מקומי בחברה. אחרי שנישאתי וכבר ילדתי ילדים, למדתי באוניברסיטה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותעודת הוראה - המרצה שלי, שהייתה עם מכשיר שמיעה, עלתה על זה. היא לחצה עליי לבדוק שוב את העניין, ומאז אני עם מכשירי שמיעה והכל נראה ונשמע אחרת".
הבומבה של החיים
תמר ואבשלום הכירו כשהייתה בת 21, והיא הציעה לו נישואין כבר בדייט הרביעי. "מהר מאוד אבשלום תפס אצלי את המקום של החבר, האהוב, וכמובן האבא והשותף הכי מכיל ומפרגן שיכולתי לאחל לעצמי לחיים בכלל ולמסע החיים שלנו בפרט".
המסע נפתח, כנהוג, בהקמת משפחה. "אחרי הלידה הראשונה של הבן הבכור, אריאל, הפסקתי לעבוד בבנק והחלטתי שאני רוצה עוד ילד כדי להמשיך את האידיליה. מה שהיה לי חשוב זה שרק תהיה לי בת. במקביל התחלתי לימודים אקדמיים. היה לי היריון קשה. הרופא אמר לי 'תתנהגי רגיל ומה שצריך לקרות יקרה'".
שבועיים אחרי שעברה את תאריך הלידה המיועד, המוניטור שלה הראה על מצוקה עוברית, ותמר איבדה את ההכרה במהלך לידה רגילה. "למחרת, כשהתעוררתי, ביקשתי לראות את התינוקת שעליה חלמתי. ברגע שראיתי אותה הזדעזעתי. היה לה מעין מראה עכברי של פגה שלא בשלה, ואני, שמחכה לנסיכה, רואה את ההפך. הילד הראשון היה מושלם וחיכיתי לראות בת מושלמת. לא הייתי יכולה לדמיין שייצא ממני משהו כזה. השתחררנו הביתה כשאף אחד לא אומר לנו כלום על עתידה של הילדה, כאילו נולדה תינוקת רגילה".
בביקורת הראשונה בטיפת חלב האחות חשבה שמשהו "לא בסדר" עם התינוקת. "אבל לעומתה, רופא הילדים אמר שדברים מסתדרים, שמוקדם עוד לדעת. רק שלי היה מאוד קשה איתה. לא התאהבתי בה. לא האכלתי אותה. לא התחברתי אליה. יצאתי איתה רק לטיפת חלב. לא היו לי אנרגיות לראות אנשים וגם לא איפשרתי להגיע אליי. התנתקתי מהעולם".
הפתרון למצוקתה נמצא במקום הנכון. "באחד הימים האפורים הללו פתחתי גיליון 'זמנים מודרניים' והייתה שם כתבה שעסקה בזיהוי סימני דיכאון שאחרי לידה. עברתי על הסימנים והכל, אחד לאחד, מתאר את המצב שלי. קלטתי שאו שאני מצילה את עצמי או שאני מאבדת את עצמי והחלטתי שמרגע זה ואילך אני לוקחת את עצמי בידיים ועושה הפוך ממה שכתוב בסימנים: כתוב 'מגיפה תריסים'? הרמתי תריסים; כתוב 'חוסר תיאבון'? התחלתי לאכול; כתוב 'לא רוצה לפגוש אנשים'? התחלתי לקבוע פגישות עם חברות; כתוב 'לא מרימה את הילד'? התחלתי להרים את שירה על הידיים והתעקשתי להיות זו שמאכילה אותה. זה הוציא אותי מהבית והתחלתי לטפל בילדה - ריפוי בעיסוק, קלינאית - וזאת כשאף אחד לא קרא לזה בשם".
כששירה התקרבה לגיל שלוש הסייעת בגן זיהתה אצלה סימנים למצב חמור יותר מעיכוב התפתחותי. "הלכתי להתפתחות הילד ודרשתי אבחון מדויק. לפחות כדי לסמן וי, כי לא באמת תפסתי מה הולך לקרות בחיים שלי. כידוע, הורים תמיד זוכרים את הבשורה: אז גם לנו אמרו שהיא לא הצליחה במשחק ושאין דרך אחרת להגיד לנו שלשירה יש פיגור קשה. זו הייתה הבומבה של החיים. הציפה אותנו התחושה של הכעס והתדהמה, והכל התערבב. מיד פנינו לעשייה הטכנית, לחיפוש גן מיוחד, אבל זה בכלל לא בא לי טבעי, הרי מה לי ולזה".
לגן החינוך המיוחד תמר שלחה את בתה בעצבות, מתוך תחושת חוסר בחירה. "היום אני יודעת שהיה שם מדהים, אבל לא ידעתי להעריך. היה לי קשה במסיבות, להכיל את הצער של כל ההורים, להבין שזה הסיפור שלי, כל העניין הזה שכל אחד סוחב מטען ונראה בחוץ כאילו הכל בסדר אצלו. הייתי שולחת את אבשלום לאירועים כאלה. תמיד סלדתי מילדים מיוחדים, והלב שלי לא הצליח לעכל את זה. יום אחד המרפאה בעיסוק של הגן אמרה לי 'תקשיבי, אנחנו גם בני אדם. תגידי מילה טובה ודי להיות מתוסכלת וממורמרת'. היא העירה אותי, פוצצה לי את הבועה, ומאז התחלתי להעריך".
בעקבות ההשלמה עם ההורות המאתגרת הגיעו גם תוכניות חדשות לעתיד. "הייתה תחושה שפתאום הכל בסדר והרשיתי לעצמי להרחיב את המשפחה. כך נולד אליה, שהיה תינוק מדהים. ההיריון היה מושלם, החוויה הייתה מתקנת, וזה החזיר אותנו למקומות השמחים שלנו והיינו שוב מאושרים".
כדי לחזק את כלכלת הבית היא החלה לעבוד בחברת ביטוח. "היה לי טוב באינטראקציה עם האנשים. הבוסים שלי ראו את הפוטנציאל שלי בסמול־טוק, השקיעו בי ואפילו הצמידו לי מאמן אישי. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לטפל בעצמי, והוא אימן אותי כמעט שנתיים, במשך כל התקופה שבה עבדתי שם. הוא שיחרר ממני הרבה כאב, ואני זוכרת שהמשימה הכי גדולה שהוא נתן לי הייתה לפתוח את הידיים לרווחה. הלכנו לים ועמדנו בטיילת בנתניה והוא אמר לי 'תעצמי עיניים ותפרסי ידיים לצדדים', ולא הצלחתי. ככה חודשים. הוא הודיע לי שביום שאצליח, אדע ששיחררתי. ככה עשיתי ונטילציה למקומות האפלים שבי, הוצאתי כעסים והאשמות".
החברה הכי טובה
להיריון הרביעי תמר החליטה להיכנס אחרי כל הבדיקות האפשריות. "עשיתי הכל הכי פרטי, הכי בטוח, כדי שהכל יהיה מושלם. בחודש התשיעי הרופאה ראתה שיש פער של חודש בהתפתחות. כשהגעתי לבית החולים החליטו לעשות לי זירוז וילדתי את אלקנה, תינוק קטן ויפה של 1.900 קילו. זו הייתה לידה מהירה והייתי בהלם. הבנו שמשהו שם לא בסדר, כי היינו למודי ניסיון. הצוות והפסיכולוגית לא איחרו לבוא. אמרו שיש אצלו פגיעה רב־מערכתית ורק כשיגדל יידעו מהי. אבל מה שמעניין כאן זה שבאותו יום, דווקא באותם רגעים שכביכול נתפסו כהכי קשים, חזרו אלינו הביטחון והשמחה. סוף־סוף לא היה לנו ספק. ידענו הכל. הכל היה בהיר ומובן. בבת אחת נתנו לנו את המושכות - בשונה מהמקרה של שירה, שבו לא ידענו עם מה אנחנו מתמודדים".
אחרי שאלקנה נולד תמר מצאה לעצמה קריירה חדשה בהוראה. "חינכתי כיתה של בנות שהיו בגיל של שירה שלי. דרך התפקיד הזה והקשר המיוחד עם הבנות מימשתי את החלומות שלא מימשתי עם שירה. דיברתי איתן על בגדים ועל טיפוח והייתי החברה הכי טובה שלהן, וזה היה בשבילי ריפוי של ממש. עברתי עוד שינוי בחיים - מאישה דתייה, שחיה חיי דתייה אבל לא באמת מאמינה, השתניתי והתחלתי להבין את העומק של האמונה. פתאום התפכחתי והבנתי שיש עבודה בעולם הזה ודברים לא קורים סתם. זה גם הקל עליי, כי זה הסיר ממני את האחריות ואת האשמה במה שקרה לי".
לפני חמש שנים הם קיבלו החלטה דרמטית נוספת. "פשוט לא היינו מסוגלים לתת לילדים את מה שהם זקוקים לו והרגשנו שמשהו תקוע, שהבית לא מצליח להתקדם. הייתה תקיעות של כולם. כך הגענו להחלטה להכניס את שירה ל'בית לחיים'. היא שולבה ב'שלוחת כפר לי' (בבעלות 'בית אקשטיין'), במסגרת המגמה החדשה של משרד הרווחה לשלב דיירים בדירות רגילות, בתוך אזורים רגילים. מאז כולנו עברנו תהליכים. שיפצנו, בנינו לילדים האחרים מקום פיזי ונפשי. לקחתי אדריכלית והתייעצנו עם אריאל ואליה באשר לעיצוב החדר שלהם.
שירה זכתה לחיות במקום מופלא, שקידם אותה בדברים שאנחנו לא הצלחנו לקדם אותה, כמו גמילה מחיתולים. לפני שמונה חודשים אלקנה נכנס לאותו מקום, והתרגשות שיא נרשמה כשחגגו לו בר מצווה ברוב פאר והדר במסגרת פרויקט של המקום, עם עוד ילדים, כשהוא כבר בן 15. זה היה גם רגע מכונן מבחינת ההורים שלי והמשפחה שלי, שלא התמודדה בקלות עם מצב הילדים שלי".
תמר מסיימת כעת תואר במנהל מערכות חינוך, ואת סדרת ההרצאות מותאמות הקהל שלה היא מכנה "לשחק בקלפים שחילקו החיים". ברוח הזמן, היא משתפת באופן שוטף בעמוד פייסבוק השוקק שלה את כל מה שעובר עליה, מעניקה השראה להורים עם אתגרים כדי שישפרו את הזוגיות שלהם וישאבו כוח, מעלה תמונות מחיי היומיום, מחזקת אנשים ומלווה באופן אישי הורים שצריכים להעביר את הילדים שלהם למסגרת חוץ־ביתית וזקוקים לתמיכה ולעידוד.
"שנים הייתי במקום הזה של להיות מאחורי הקלעים", היא מסכמת, "לא רציתי שירחמו עליי או לא יתנהגו איתי רגיל, וזה דרש ממני לעמוד על הרגליים. אבל ראיתי שמה שאני לא עושה, זה מחזיר אותי למקום של הבית. כשהחלטתי לשתף את העולם בסיפור שלי, הציף אותי גל של אושר. קיבלתי מתנה ורציתי לתת אותה לעולם. שאנשים לא יוותרו על זוגיות, לא על קריירה, לא על הילדים הרגילים שלהם, לא על הזכויות ולא על הביחד. אני רוצה שגם הם יצליחו לפרוס ידיים לצדדים, כמו שאני למדתי לעשות".
