yed300250
הכי מטוקבקות
    יונתן בלום
    7 ימים • 12.09.2017
    סינדראלה
    עם תפקיד נוגע ללב בסרט המדובר "געגוע", אלה ארמוני פורצת לקדמת הבמה. עכשיו השחקנית הצעירה והמבטיחה מדברת בראיון גלוי על ההתבגרות בצל הקשיים הכלכליים של אמה החד–הורית, הזמרת דפנה ארמוני, מסבירה למה, למרות זאת, בחרה בשואוביזנס ומתי החליטה לכבוש את העולם, לא פחות. "אמא שלי היא אישה מאוד חזקה. אבל כשראיתי שמתעלמים ממנה ומעליבים אותה, אמרתי לעצמי: אני מאמינה ויודעת שאהיה משהו גדול"
    יואב בירנברג / צילומים: יונתן בלום

    אחד המשפטים הראשונים שמילמלה אלה ארמוני, עדיין מעורפלת מתרופות הרגעה, כשהתעוררה בבית החולים איכילוב כשיד ימין שלה מגובסת לכל אורכה, היה: "אל תתקשרו לאמא שלי, היא עסוקה". גם כשהיא מתאוששת מנפילה קשה במהלך חזרה להצגת הסיום שלה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שגרמה לה לרסק את היד ‑ השחקנית הצעירה מספרת שנשארה בתפקיד המבוגר האחראי.

     

    "כשפקחתי את העיניים רק זכרתי שהייתי בחזרה מדהימה ושפתאום מצאתי את עצמי באיכילוב", היא מספרת. "הייתי שם על תרופות משככות כאבים ‑ מורפיום, אני לא יודעת מה שמו לי — ומאוד מטושטשת. בהתחלה חשבתי שזה רק שבר ביד, לא ביג דיל. הרי כל ילד בכיתה ב' שובר את היד. לא הבנתי שאני עוד לפני ניתוחים, ברגים ופלטינות, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. הנה, תראה את הצלקת", היא מציגה פלסטר שפרוש לאורכה של היד. "היא תישאר איתי לכל החיים, אבל זה הדבר האחרון שחשבתי עליו. רק רציתי לחזור לבמה כמה שיותר מהר ולשחק את אדלה ב'בית ברנרדה אלבה', כי הבכורה הייתה אמורה להיערך בעוד חמישה ימים".

     

    לא הרחק משם, במחלקה אחרת בבית החולים, שכבה אמא של אלה, הזמרת והשחקנית דפנה ארמוני, שנפצעה זמן קצר קודם. "אמא שלי החליטה שבא לה לנסוע למידברן, לקחה תרמיל, תפסה אוטובוס ונסעה", מספרת אלה. "פתאום היא נפלה, היו לה המון שטפי דם ממש רציניים, והיא לא יכלה להזיז חצי גוף. לא רציתי להדאיג אותה, אז ביקשתי שלא יספרו לה בהתחלה. אני בטוחה שלה היה עוד יותר קשה ממני. היא הייתה מאושפזת ולא יכלה לקום מהמיטה, כשהבת שלה שוכבת בבניין ממול".

     

    בהמשך, אחרי שהתעדכנה במצבה של בתה, למדו השתיים גם לנצל את הזמן שנאלצו לבלות יחד בבית החולים לטובתן. "היה לנו כיף", מפתיעה אלה. "היינו עושות קבלות שבת יחד. הרגשנו כמו בקלאב הוטל אילת. אמנם היה אסור לה לרדת מהמיטה, אבל היא הייתה מתגנבת אליי בכל זאת, בשלוש בלילה, כשהאחות במחלקה הייתה שקועה באייפון, והיינו צוחקות יחד על החיים. אם ישנתי היא הייתה נותנת לי נשיקה ומשאירה פתק. בכל פעם שהאחיות היו תופסות אותנו, הרגשנו כמו שתי תלמידות שובבות שבורחות מהכיתה. מצחיק איך כל אחת, בתוך מגבלות הגוף שלה, נורא ניסתה לעזור לשנייה.

     

    אלה, בגיל 15 , ודפנה ארמוני. "היא כמו חברה"
    אלה, בגיל 15 , ודפנה ארמוני. "היא כמו חברה"

     

     

    "תראה איזה אמא מדהימה היא", היא מדפדפת בסלולרי ומראה לי תמונות מהרגעים הגנובים שחלקו יחד באיכילוב. "האורתופדית זאת מחלקה מושלמת. יש שם מלא חתיכים. האחים שם נראים כאילו הוציאו אותם מקטלוג של פוקס".

     

    איך אמא שלך הגיבה כששמעה על הפציעה שלך?

     

    "היא ציטטה לי משפט משיר של שלום: 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. זהו, היא לא הייתה צריכה להגיד יותר מזה".

     

    ואיך הרגשת כשהבנת שלא תגלמי את התפקיד שכל כך חיכית לו?

     

    "באותו רגע הפציעה בכלל לא עניינה אותי. היד כואבת — נכון. ישימו לי ברגים — סבבה, הכל בסדר, אני חזקה. זה לא שבר אותי. הלב נשבר לי כשהבנתי שלא אשחק את אדלה. זו הייתה שנה שבה נשבר לי הלב מבחור, אמא שלי התאשפזה בבית חולים ואז גם אני נפלתי ונפצעתי, הרגשתי שמנסים לסמן לי משהו. כשנכנסתי לניתוח, הרגשתי כמו ילדה בת עשר. כמה שאני חזקה ובוגרת, לא היה לי פשוט להתמודד עם הכל לבד. זה לא היה שבר פשוט, ממש ריסקתי את היד, והרופאים לא ניסו להקל עליי ואמרו לי שאצטרך ניתוח מסובך".

     

    פחדת שלא תוכלי לשחק יותר?

     

    "בחיים לא. גם אם היו כורתים לי את היד הייתי משחקת. אין אופציה כזאת מבחינתי. נהפוך הוא. אמרתי לעצמי: עכשיו אני יכולה לשחק הרבה יותר טוב תפקידים של בחורה שנפצעה. התחושה שמישהי הייתה צריכה לקלח אותי, כי אני לא מסוגלת לעשות את זה ‑ הייתה יותר קשה מהכאב. לא משנה באיזה גיל, כשאת מאבדת את העצמאות שלך זה קשה. לשמחתי, עוד כשהייתי בבית החולים, לילך סגל, המנהלת האמנותית של בית הספר למשחק התקשרה אליי ואמרה: 'מצאנו לך מחליפה, אבל יורם לוינשטיין ואני החלטנו שנחזיר את ההפקה כשתבריאי במיוחד בשבילך'. והם קיימו את ההבטחה ועכשיו חזרתי לתפקיד".

     

    מותק, את גדולה

     

    "אני לא עושה סמים, לא שותה אלכוהול ולא אוהבת שנוגעים בי. אני גם ככה לא בחורה זורמת. זה לא שמישהו יתחיל איתי ואני אלך איתו. אני ביישנית, אני סגורה, אני נלחצת, אז אני נהנית מתה עם נענע בבית הקפה השכונתי שלי"
    "אני לא עושה סמים, לא שותה אלכוהול ולא אוהבת שנוגעים בי. אני גם ככה לא בחורה זורמת. זה לא שמישהו יתחיל איתי ואני אלך איתו. אני ביישנית, אני סגורה, אני נלחצת, אז אני נהנית מתה עם נענע בבית הקפה השכונתי שלי"

     

     

    אלה ארמוני, 24, ספק ילדה־ספק אישה, 152 סנטימטרים של אנרגיה בלתי נדלית, שמופיעה עכשיו בסרט "געגוע" ‑ ידעה תמיד שתהיה שחקנית. היא ואחיה התאום עדן נולדו כשדפנה, שגידלה אותם לבדה ושמרה בסוד על זהות אביהם, הייתה בת 37, אבל הוא בחר להתרחק מהתחום ולעבוד כאיש אבטחה. כבר כילדה הופיעה בתיאטרון בשלל תפקידים, עבדה כמדבבת וכנערה הופיעה בסדרות "2.3 בשבוע" ובסדרות ילדים ונוער. "אני חושבת שנולדתי בידיעה שזה מה שאני", היא אומרת. "כמו שאני נמוכה, אני גם שחקנית. זו הדרך שלי להגיד מה שיש לי ואני לא מצליחה להגיד בחיים האמיתיים".

    עם האח התאום עדן ואמא דפנה. "אצלנו בבית לא היו חוקים"
    עם האח התאום עדן ואמא דפנה. "אצלנו בבית לא היו חוקים"

     

    זה כנראה בגנים.

     

    "היו לי גם את כל הסיבות שלא לבחור במשחק, כי ראיתי את הצד קשה והמכוער של העולם הזה. הרבה פעמים שמעתי איך מעליבים את אמא שלי וזה הרס אותי. גם הפן הכלכלי מבאס. אישה בת 60 פלוס, אחת הזמרות הגדולות בארץ — ואת זה אני אומרת לא כי אני הבת שלה — שמחפשת כל הזמן עבודה. אני רואה אותה נאבקת כל החיים. היום היא עובדת כשמרטפית. בכל חודש ממציאה מחדש איך להשיג כסף".

     

    בקרוב, היא מספרת, תחזור לגור איתה, אבל הפעם כשותפה לדירה. "אני גרה היום ביד־אליהו, ליד הסטודיו של יורם, אבל כששמעתי שהיא מחפשת להכניס שותף לדירה השכורה שלה ‑ פתאום אמרתי לה: 'אולי נהיה שותפות?' אז עוד מעט מסתיים לי החוזה ואני הולכת לגור בדירה השכורה של אמא שלי. אגור בדירת שותפים, כשלשותפה קוראים דפנה והיא במקרה גם אמא שלי. אני לא יכולה לחשוב על זה שהיא תגור עם אדם זר. אני רוצה שתזדקן בכבוד".

     

    את ואמא שלך משוחחות על המצב שלה?

     

    "אמא היא כמו חברה. היא לא יודעת איך לשמור בפנים. היא מספרת לי הכל. אין אצלה סלקציה בראש על מה להגיד לי ומה לא. היא אומרת מה שהיא מרגישה".

     

    מה הוביל למצב הכלכלי הקשה שלה?

     

    "אמא שלי היא מהדור הישן. מה שהיא יודעת זה לשיר, אבל אין לה מי שידאג לה. בעבר דווקא הציעו לה כל מיני טלנובלות, אבל היא אמרה לא, כי היא האמינה שזו לא אמנות, והיום אני יודעת שהיא תשמח לתפקידים כאלה. היא משחקת ב'בוסתן ספרדי' ויש לה אמנם הופעות פה ושם, אבל היא צריכה לשלם לנגנים. היא מופיעה גם בחדרי אוכל בקיבוצים ובמלונות ובכל מיני מקומות".

     

     

    אבל היא הייתה זמרת פופולרית ועסוקה.

     

    "אני כבר נולדתי למציאות אחרת. נכון, כל הזמן עוצרים אותה ברחוב ואומרים לה, 'מתגעגעים אלייך', אבל בין זה לבין זה שהיא תצליח לסיים את החודש בצורה הכי בסיסית שיש — שיהיו מצרכים בבית במקרר — המרחק גדול. בוא נגיד ככה: גדלתי בבית מאוד עשיר מבחינת החום, האהבה והכיף, ואמא נתנה לנו את הלב שלה, אבל לא היה לה כסף לשלם ללוקר שלי ביסודי או לטיולים שנתיים. תמיד השאלה הייתה איך משיגים כסף.

     

    "כשהיינו צריכים להביא משלוח מנות לבית הספר בפורים, אמא הייתה מאלתרת משהו מהשאריות בבית, שמה בצלחת חד־פעמית, מוצאת צלופן או איזה סרט לשיער, תוקעת סיכה ויוצרת משהו הכי מפואר מכלום. תחפושות בפורים? מאה שקל לתחפושות בטויז־אר־אס לא היו אופציה ‑ אבל אמא הייתה יצירתית. פעם היא חיפשה אותנו למגדלי עזריאלי למשל. בסוף הייתה לנו התחפושת הכי יפה וזכינו בתחרות".

     

    הקשיים הכלכליים הם גם המנוע שדוחף את אלה קדימה, בהתמדה ובעקשנות. "אני לא רוצה להיות סתם שחקנית, אני רוצה רחוב על שמי — רחוב ארמוני. אני לא אסתפק בלעשות תפקידים פה ושם, יש לי שאיפות לכבוש את העולם. הבטחתי את זה לעצמי אחרי איזשהו אירוע השקה. היינו אז ילדים, ואמא דיברה על האירוע הזה כמה ימים. היא אמרה לנו, 'נבוא ויהיה כיף, אוהבים אותי שם, זה מישהו שעבדתי איתו. הוא מחכה לנו'. התכוננו לזה כאילו אנחנו הולכים לחתונה. הייתי אז בת 10־11, וכבר רציתי להכיר את האדם שאמא מדברת עליו כל הזמן. הגענו לשם — עדן, אמא ואני — והוא פשוט אמר לה: 'דפנה, אין לי זמן', והלך. פשוט ניפנף אותה בחיוך צבוע כזה".

     

    איך הגבת?

     

    "אני זוכרת את עצמי בת עשר, לא פראיירית, רואה את הסיטואציה, מעכלת ואומרת לאמא, 'אמא, בואי נלך למקדונלד'ס, נעשה כיף'. אמא כמובן אישה מאוד חזקה. לא ראיתי עליה כלום, אבל זו הנקודה שאמרתי לעצמי: אני מאמינה ויודעת שאהיה משהו גדול".

     

    אלה, כאמור, משמשת מילדות בתפקיד המבוגר האחראי. "קרה גם שבאחת ההופעות שלה העמדתי אנשים על מקומם. היא הופיעה באיזשהו קיבוץ. אנשים ישבו שם ואכלו בזמן שהיא שרה, כאילו אין זמר על הבמה, כאילו הם שומעים עכשיו שיר ברקע. היא בדיוק שרה את 'ספק ילדה ספק אישה', וראיתי כמה חבר'ה מסתלבטים עליה ועושים עם הידיים 'מותק, את גדולה', כי אמא שלי אישה לא קטנה. ישבתי בשולחן ליד, ניגשתי ואמרתי להם, 'ההתנהגות שלכם מכוערת, אני הבת של דפנה ואני רוצה לראות איך הילדים שלכם היו מרגישים אם הם היו בסיטואציה דומה'. הם כמובן מיד אמרו לי: 'אנחנו מתנצלים', אבל אני את שלי אמרתי. כשמשהו בוער בי אני לא יכולה לשתוק".

     

    היא עובדת מאז גיל 15 — מלצרית, ליצנית בימי הולדת, שוטפת כלים. "בכל עבודה מצאתי את הכיף", היא אומרת. "אף פעם לא באתי ממורמרת. מילצרתי הרבה בקפה ביאליק והייתי אוספת משם השראה לדמויות. גם כשהייתי שוטפת כלים במסעדה ידעתי שבעוד כמה שנים אעמוד על הבמה הכי גדולה ואזכור את הרגעים האלה".

     

    לא הרגשת ממורמרת אף פעם שאת נאלצת להתמודד עם קשיים שלא מתאימים לילדות בגילך?

     

    "אם היית שואל אותי לפני שלוש שנים, 'איך הייתה הילדות שלך?' הייתי עונה: מהממת. הכל בזכות אמא שלי שתמיד יצרה עבורנו את התחושה שיש לנו הכל, למרות שלא היה לנו כלום.

     

    "רק לפני שנתיים כשהתחלתי לעבוד עם בני גיל הזהב בשכונת התקווה במסגרת פעילות קהילתית בסטודיו של יורם, התחלתי לחשוב אחרת. פתאום, בשיחות עם הקשישות, פגשתי את עצמי ואת הילדות שלי. מצד אחד זה הפחיד אותי. מצד שני, זה הזכיר לי כמה אושר לא קשור בעושר. ובסופו של יום אני בחורה מאושרת.

    מימין, בהצגה "בית ברנרדה אלבה". "אני רוצה רחוב על שמי"
    מימין, בהצגה "בית ברנרדה אלבה". "אני רוצה רחוב על שמי"

     

    "בכלל, אני מרגישה מבורכת שאני הבת של אמא שלי, שהיא אישה עם נשמה ענקית. גדלתי עם המלבישות, בחדר ההלבשה בהבימה, לא כי אמא רצתה לקחת אותנו לתיאטרון. היא פשוט לא יכלה לממן בייביסיטר. אז היינו איתה. לא היו לה בני זוג, אז באיזשהו מקום היינו גם החברים הכי טובים שלה. מסיימים הצגה, הולכים לשבת באפרופו ליד הבימה, אוכלים שלושתנו סופלה ביחד ונהנים. גם היום, בגיל 24, אני חיה חיים עשירים. יש מינוס או אין מינוס, אני אשתה לי קפה בטייק־אוויי או כוס יין בבראסרי ואקנה לי בייגל. זה האושר. בשבילי לשבת בבית קפה זה לא עניין שגרתי, אני מרגישה שאני המלכה של בית הקפה".

     

    אולי היית צריכה בכל זאת לבחור במקצוע אחר.

     

    "לפעמים אני חושבת כמה פשוט היה ללמוד משפטים, לשבת במשרד ולהרוויח משכורת קבועה, אבל אני לא יכולה. צילמתי עכשיו את הסרט של שבי גביזון, ובמקביל לא הפסקתי לעבוד כמארחת וסלקטורית בלילות. יצא כמה פעמים שסיימתי לעבוד בשלוש או ארבע בבוקר, הייתי ממשיכה לקפה התחתית, שפתוח 24 שעות ביממה, שותה קפה, ובשש בבוקר נהג המונית היה מגיע לאסוף אותי ליום צילום".

     

    פיצה, קולה וצחוקים

     

    לתא המשפחתי הקטן של ארמוני ושני ילדיה היו חוקים משלו, או יותר נכון, לא היו חוקים. "זה היה בית שעושים בו מה שבא לנו", אומרת אלה. "אם אמא העבירה שיעור פיתוח קול והיה קצת כסף בארנק ‑ היינו מזמינים פיצה וקולה וצוחקים כמו ילדים. היה לי בן זוג שהייתי הולכת אליו לארוחות שישי ונורא־נורא התרגשתי. הייתי לובשת שמלה לבנה, מסתרקת שעה ומרגישה שאני באה לאירוע. אצלנו אין את הטקסים האלה. אמא שלי לא הייתה מציבה חוקים וגבולות ואומרת לנו: אל תראו 'רמת אביב ג'' למשל. להפך, תראו, תכירו, תדעו. אלה לא היו יחסים של הורה וילדים אלא שיתוף פעולה. חברות".

     

    לא חלמת לפעמים לגדול בבית עם אבא ואמא?

     

    "בהחלט. ביום שאושפזתי בבית החולים, שאלו אותי: 'איפה אמא שלך?' אמרתי, 'אמא שלי אושפזה לפני שבוע'. 'אז איפה אבא שלך?' 'אין לי אבא'. 'ומה עם אחים?' 'אחי התאום בחו"ל'. 'בן זוג?' 'נפרד ממני לא מזמן'. אבל כששאלו אותי: 'אז את לבד?' אמרתי, 'הכל בסדר, אני כבר בת 24'. לא עשיתי מזה ביג דיל. ובכל זאת, שכבתי במיטה עם השמלה־חלוק של בית החולים, עם כל הגב פתוח, ונראיתי בת 14, וכל הזמן הרופאים ניגשו ושאלו מה שלומי. קראו לי 'הילדה שלבד'".

     

    ואיפה באמת אבא שלך היה בכל הסיפור הזה?

     

    "יש לי אבא, אבל אנחנו לא בקשר איתו, אז אין לי אבא. ברור שראיתי אותו, אבל זה נושא שאני לא כל כך מדברת עליו. אלו עניינים של אמא שלי. עד האשפוז לא באמת הפריע לי שאנחנו משפחה קטנה, אבל כשעברתי את הניתוחים ביד, פתאום רציתי להיות ילדה של אמא ואבא. מצד שני, שם גם הבנתי שלבד זה אולי המצב שלי, אבל בדידות זו בחירה ואני לא בן אדם בודד. יכולתי להגיד, 'אני לבד, אין לי זוגיות, אין לי אבא ואמא שלי מאושפזת', אבל פתאום הסתכלתי על החלון וראיתי את העץ היפה ממול. פתאום הכרתי את ציפורה, השכנה לידי, וניהלנו שיחה. קיבלתי איזה ביטחון שאני לא צריכה אנשים סביבי בשביל להרגיש מוגנת. וזו אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי מכל המצב המורכב הזה".

     

    "געגוע", סרטו היפהפה של שבי גביזון, ממצב אותה כהבטחה גדולה. היא משחקת בו נערה בת 15, בת להורים שעלו מרוסיה, שנכנסה להיריון לא רצוי. את האודישן הראשון לתפקיד בכלל לא עברה. "הגעתי על עקבים, בגדי יד שנייה — אני חולה על וינטג', המותג האהוב עליי זה ויצו ‑ ולא עברתי", היא צוחקת. "שבי אמר לי שאני יפה, אבל לא מתאימה לתפקיד. למזלי רינת איתן, הסוכנת שלי, אמרה לי, 'אלה, התפקיד הזה צריך להיות שלך. אני משיגה לך עוד אודישן והפעם תבואי בלי איפור, בלי עקבים. נקי'. באתי עם טרנינג ונעלי ספורט ושבי ממש לא זיהה אותי. ופתאום, כשהייתי אני עצמי, עם הביישנות שלי, קיבלתי את התפקיד. זה היה מצחיק, כי אני מגלמת שם רוסייה בת 15 למרות שאני תימנייה בת 24. כשהתקבלתי, שבי עשה הרבה חיפושים כדי למצוא שחקנית שתגלם את אמא שלי".

    עם שי אביבי בסרט "געגוע". "הדבר האמיתי"
    עם שי אביבי בסרט "געגוע". "הדבר האמיתי"

     

    את העבודה על הסרט היא מתארת כהתגשמות חלום. "אלה החומרים שמעניינים אותי. סדרה בערוץ הילדים זה נחמד, אני יכולה לקנות מזה אוטו, אבל זה לא הדבר האמיתי. אני אוהבת את הסרט ואת השחקנים — שי אביבי, אסי לוי, נטע ריסקין, את כולם. שי פשוט בחור מקסים. אין לו שום מניירות של שחקן ראשי. הוא פשוט אנושי ושקט. שלא לדבר על הבמאי שבי גביזון, שמדהים לעבוד איתו, כי הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואי־אפשר לחרטט עליו. הוא היה יכול לעצור טייק שלם כי איזו שערה שלי לא במקום".

     

    אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות, אלה כרגע ללא בן זוג וכהרגלה, מוצאת את השמחה גם בעולם הרווקות. זה אגב ממש לא אומר שתמצאו אותה רוקדת על השולחנות באחד הברים. "אני לא עושה סמים, לא שותה אלכוהול ולא אוהבת שנוגעים בי", היא אומרת. "כשאני עובדת בחיי הלילה אני מרגישה כאילו אני יוצאת. אני גם ככה לא בחורה זורמת. זה לא שמישהו יתחיל איתי ואני אלך איתו. אני ביישנית, אני סגורה, אני נלחצת, אז אני נהנית מתה עם נענע בבית הקפה השכונתי שלי".

     

    ומה התוכניות המקצועיות לעתיד?

     

    "אני לא רוצה לשחק בהצגות ילדים או בסתם תפקידים. אין מה לעשות, אני לא יכולה לעשות תפקיד אם הוא לא מחרמן אותי".

     

    yoav-b@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 12.09.17 , 23:03
    yed660100