yed300250
הכי מטוקבקות
    ל
    חדשות • 16.09.2017
    אש במדבר
    (או: מלחמה על רחוב ילדותי)
    ליהיא לפיד
    זה הכה בי כשהבנתי שצמיג בוער נזרק לתוך חצר בית ברחוב הגלעד בערד.

    × × ×

    בכל פעם שאנשים רואים אותי מורחת ריבה על הקוטג' הם מסתכלים עליי בהפתעה מהולה בזעזוע. זה טעים, תנסו, מבטיחה לכם שתופתעו. זה המעדן שאזכור תמיד מהתקופה שהיינו אוכלים אצל ריקי, וזהו טעם שמחזיר אותי מיד אל ילדותי.

    גדלתי בערד והייתי ילדת מדבר. חיינו שם באווירה שהזכירה קיבוץ גדול, רק בלי חדר אוכל.

    בבוקר כל האבאים וחלק מהאימהות (אימא שלי ביניהן) יצאו בהסעות לעבודה במפעלי ים המלח. זה היה כמו בסרטים שראיתי אחר כך על עיירות אמריקאיות שצמודות למפעלים. עיירות כאלה שאם המפעל נסגר, הלך על העיר. גם ערד תלויה בעסקים שמגיעים אליה. לא מזמן אלביט הודיעו שיפתחו כאן מפעל. עוד 200 מקומות עבודה.

    × × ×

    חדר אוכל לא היה, אבל כל הזמן אכלנו אחד בבית של השני. בצהריים היינו חוזרים לבית שהייתה בו אימא. בכל פעם כשאחת האימהות הייתה בחופשת לידה היינו אוכלים אצלה. פעם זו הייתה אימא שלי, כי היא הייתה בחופשת לידה אחרי אחותי, וזה היה הכי כיף, והייתה התקופה הזאת אצל ריקי, אחרי שהיא ילדה את גליה. ואז התאהבתי במאכל האגדי של פרוסה עם קוטג' וריבה.

    × × ×

    לפני כמה זמן יצרה איתי קשר מירב שדה, שתכננה מפגש של מי שגדלו בערד. המפגש התקיים, אבל פספסתי אותו ואני עדיין מצטערת על כך. במקום זה הצטרפתי לקבוצת הווטסאפ שמירב פתחה ונקראת "איזה ישן זה בערד". בקבוצה העלו אנשים תמונות מילדותנו. מבית הספר. מהחגים. תמונות משנות ה־70, עם המכנסיים המתרחבים ופיאות הלחיים. פה ושם מצאתי פרצוף מוכר שהזכיר לי נשכחות. לא מזמן חיים סיידון העלה תמונה מצהיבה של שני ילדים קטנים מחופשים בפורים, האחד לשוטר, האחר לאינדיאני, וכתב: "איזה ישן ועצוב זה בערד. אני והחבר הכי טוב שהיה לי אליהו מרכוס ז"ל. זו תמונה מיומו האחרון, אלי נשרף מקפצון שהצית את בגד האינדיאני שהתחפש בפורים. יהיה זכרו ברוך". וכולם נזכרו בזוועה.

    גם בתמונה הזאת, כמו כמעט בכל התמונות שמעלים שם, כמו בתמונות ילדותי, יש גדר מאבן צור כהה או קיר אבני צור. האבנים החדות האלה, הכהות, הקשות של המקום הזה. של המדבר. אבנים שהיו חלק מנוף ילדותנו צרובת השמש, שנשבה בה רוח יבשה, אך הילדות הזאת הייתה תמימה ויפה וזכורה לי במתיקות רבה. כמו ריבה על קוטג'.

    כשהקימו את ערד תכננו שזו תהיה עיר פיתוח אחרת. עיר שתפתח את המדבר. זו הייתה ציונות בלי פוליטיקה. לא נגד אף אחד, אלא בעד הפרחת השממה, בעד בניית הארץ. ככה הוריי הגיעו לשם, עם שני תינוקות קטנים, ציונים שעלו מרמת גן. באו לשם גם בשביל לפתח את הארץ, אבל גם כדי להתחיל במקום שבו יש להם סיכוי לקנות דירה. להתחיל חיי משפחה.

    אחת לכמה זמן הייתה כל העיר נסגרת, כי הייתה הופעה. אני זוכרת איך אחי לא הפסיק לדבר על אריאל זילבר. היינו קטנים ונרדמתי בערך בשיר השני וכעסתי על עצמי כל כך כשהתעוררתי.

    × × ×

    והנה מגיעות השבוע התמונות מרחוב הגלעד. רחוב ילדותי. הבית שלנו היה ברחוב הגלעד 43.

    לילה, הפגנת ענק אלימה של תושבים מול תושבים. כל חטאה של שלומית היה שתלתה שלט נגד כפייה דתית. נגד מה שקורה בעיר שלה בתקופה האחרונה.

    בפעם האחרונה שביקרתי שם, לפני כמה חודשים, האדמה כבר בערה. כולם ידעו שזה עניין של זמן.

    העיר הייתה מכוסה שלטים שתלו חסידי גור למען חיזוק האמונה ובגנות החילוניות המופקרת.

    במקום התחושה הזאת שהייתה כאן פעם, של קבוצה מגובשת ומאוחדת, יש עיר שמתחלקת, שנאבקת, שבה יש רוב שמנסה להצעיד את העיר קדימה, ויש מיעוט של תושבים חדשים שבאים לשנות את פניה של פנינת המדבר. מאבק שהגיע לכדי כך שזרקו לשלומית צמיגים בוערים לחצר.

    שנים חיו פה בשלווה חילונים, דתיים וחרדים. הקיצונים חסידי גור, שרבים עכשיו עם שלומית והשכנים, עשו הכול כדי לדחוק החוצה גם את החב"דניקים.

    "הם לא מנסים להיות חלק מאיתנו. הם מפרידים את עצמם", אומרת לי ריטה, שכבר 35 שנים חיה בערד. הם לא מתערים. גם לעסקים של החילונים הם לא נכנסים. "אנחנו מנסים", היא אומרת, "ללכת לקראתם, אבל זה לא מצליח". היא מספרת שנוספו לקראת שנת הלימודים מאות ילדים חדשים שצריכים להיקלט בגנים. "זה המון בשביל מקום קטן כל כך, אבל מגיע להם גנים, וכל העיר עשתה מאמץ והכול היה מוכן לקראתם. הביאו מבנים וערכו ראיונות לסייעות דתיות ופתחו גנים של חינוך ממלכתי דתי שיקלטו את כולם. אבל ברגע האחרון, יום לפני תחילת הלימודים, הם החליטו לא לשלוח את הילדים. הם רוצים גנים רק של חינוך חרדי".

    הקול של ריטה צרוד מההפגנות. "יש לנו מערכת חינוך מדהימה, 81 אחוזי זכאים לבגרות בפריפריה זה המון. בתי ספר מעולים שרק צריכים שיפוץ מבחוץ, אבל הרוח האנושית זה מה שמחזיק אותנו כאן. החברות. חברות של שנים".

    × × ×

    ועדיין אפשר לראות בערד, מדי פעם, איך בין החילונים לחרדים פוסעת בשורה קבוצה של מבקשי מקלט עם צרורות על הראש, אל עבר ההרים שעליהם רועים עדרי עזים עם נער בדואי וצליל של פעמון נישא בשקט.

    × × ×

    אי שם במדבר הקימו אנשים צעירים מקום שלו. מקום בלי פוליטיקה. שבו כולם היו בשביל כולם, ולא נגד אף אחד.

    ועכשיו האנשים האלה נלחמים על הבית שהם בנו.

    והוא בוער.

     


    פרסום ראשון: 16.09.17 , 20:06
    yed660100