על הבמה היא כדור אש, אבל ביומיום, מתברר, נסרין קדרי מתנהגת כמו עכבר של מחשב. "אם עוברת דקה בלי שנוגעים בה היא נכבית ואין עם מי לדבר", מגלה אביעזר בן מוחא, אהובה זה 11 שנה, שנאלץ לטלטל אותה היטב כדי שתואיל להתעורר, להתלבש ולרדת ללובי של בית המלון בבורגס — שם המתין לה השלט "נסרין, התינשאי לי?"
צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: אסף אושי
זה קרה באמצע יולי, ושניהם שמחים לשחזר את האירוע בפרטי פרטים. אחרי הכל, זה היה רגע השיא בסיפור האהבה שלהם, שבמשך שנים התנהל תחת עננה של סודיות עקב העובדה שהיא מוסלמית והוא יהודי שמקפיד על הנחת תפילין ותפילת שחרית. נכון לעכשיו, עוד אין תאריך לחתונה.
"בחיי שאני לא יודעת מתי זה יקרה", אומרת קדרי (31). "היומן שלי מלא, מפוצץ. באשמתו", היא מצביעה על חגי אוזן, המנהל האישי שלה, שחתום על להיטיה הגדולים "חייאתי" ו"בנאדיק".
תתחתנו בנישואים אזרחיים?
"זה עדיין לא ידוע", משיב בן מוחא (29), שהפך בן לילה לכוכב של קבוצות ווטסאפ שקוראות לו שלא לתת את זרעו לערבייה. בן מוחא, כצפוי, לא אוהב את זה. “באיזו זכות הם מתערבים בחיים שלי ובזרע שלי? יש אלוהים למעלה ורק הוא מחליט”, הוא אומר. “אם לאהוב זה פשע אז אני, מה לעשות, פושע גדול".
אז איזו חתונה תהיה לכם?
"שמחה!" מכריזים שניהם, וקדרי ממהרת להוסיף: "מה זאת אומרת איזו שמלה אני אלבש? שמלה לבנה, בעזרת השם".
ואתה תתפור חליפה?
"נראה לך שאני אבוא לחתונה שלי בג'ינס וכפכפים?"
תערכו הסכם ממון?
"על מה, נשמה?" הוא מגחך, "על עשר הדירות שלי ו־20 הדירות שלה?"
העיקר, ההורים שלכם יהיו בחתונה?
"בטח!" הוא מריע, בעוד פניה של קדרי מתקדרות ושפתיה ממלמלות, "אמן. שנהיה בריאים".
מה קרה?
"אמא שלי, חולת סוכרת, מאושפזת כבר שלושה חודשים בבית החולים שבו אבא של אביעזר עובד בתור מפעיל מערכות חמצן".
"אמא שלה היא אחת הנשים המדהימות שהכרתי בחיי", אומר הבעל לעתיד. "לפחות פעמיים בשבוע אנחנו נוסעים לבקר אותה. רק האבות שלנו עוד לא נפגשו באופן רשמי, אבל אני לא דואג. אבא של נסרין על הכיפאק ואבא שלי הוא קוּל כזה. אין מצב שהם לא יצליחו להסתדר".
היא קוראת לו נוגי והוא קורא לה ניסו. חלומם הגדול הוא "להזדקן ביחד, לחיות באושר בחברה שלא יודעת מה זה גזענות ושנאה".
איפה תהיו בעוד עשר שנים?
"עם ילדים. אולי שלושה", אומרת קדרי.
"מה שלושה?" הוא מוחה. "כמה שיותר! חצי קבוצת כדורגל כדי שנוכל לעשות בבית קונצרט ולנגן על העצבים של השכנים".
איזה חינוך יקבלו הילדים?
"חאלס, נמאס לי מהשאלות האלה", היא רוטנת. "מאז שהודענו על האירוסים התחיל בלגן לא נורמלי. מה קרה? אפשר לחשוב שיצאתי מהארון".
"את הילדים שלנו נחנך להיות בני אדם טובים", אומר בן מוחא. "אנחנו לא הזוג המעורב הראשון וגם לא נהיה הזוג האחרון. באמריקה לא חסרים זוגות שמדליקים נרות חנוכה כשבצד עומד עץ כריסמס. ככה זה כשיש אהבה".
המפסידה שרה
האהבה הראשונה של כל אחד מהם הייתה למוזיקה. קדרי גדלה בחיפה, ברחוב אלנבי המעורב, השנייה מבין שלושת ילדיהם של נוהד, אחות מוסמכת, ועלי, נהג מונית. כבר בגן חובה הגננת הזעיקה את אמא שלה וביקשה ממנה: "טפלי בבת שלך, היא שרה ללא הפסקה ומפריעה לכולם". "בהפסקות שיחקתי עם הילדים בהתערבויות", היא נזכרת, "וקבענו מראש מה יהיה הקנס של המפסיד. אחד הבטיח לשלם בבמבה, מישהו אחר בסוכריות, ולי אמרו, 'אם תפסידי — תשירי'. בגלל זה שמחתי להפסיד".
שנה אחריה נולד בעכו אביעזר, בנם של פרוספר, עובד בבית חולים, וולרי, עקרת בית. "אני, בניגוד לנסרין, לא הייתי צריך להתאמץ כל כך על החלום שלי בגלל שאבא שלי, בצעירותו, היה זמר מרוקאי", הוא מספר. "מגיל אפס הוא לקח אותי איתו לאירועים ולחתונות. עמדתי מאחורי הלהקה, פספוס קטן עם תוף מרים. כשאבא רצה להעניש אותי הוא השאיר אותי בבית ובכיתי לו, 'קח אותי לעבודה'. בגיל 11, בפעם הראשונה שעליתי לבמה עם דרבוקה, אבא בכה".
קדרי החלה להופיע בגיל 17, בסיום לימודיה בתיכון בחיפה. במקביל עבדה בניקוי בתים ("באותה תקופה אמא שלי חלתה, הפסיקה לעבוד ולא היה אוכל בבית"). ואז היא פגשה נגן שחיפש זמרת שתשיר אום כולתום ועבד אל־ווהאב במועדונים. "השכנות הלכו לסבתא שלי ואמרו לה, 'הנכדה שלך חוזרת הביתה בארבע לפנות בוקר'. היא באה לאמא שלי ואמרה, 'הבת שלך צריכה להתחתן, המועדונים זה ג’ונגל'. למזלי לא גילו לה שפעם בשבוע נסעתי עם הקלידן שלי, תושב השטחים, להופיע ברמאללה. כשהגענו למחסום נתתי לחיילים הופעה פרטית כדי להוכיח שאני זמרת מקצועית".
הקלידן שהבריח אותה לשטחים סייע לה גם לחפש נגן דרבוקה. "הוא סיפר לי על דרבוקיסט בן 16 מעכו שהוא מלך, וזה לא התחבר לי בראש כי רוב הדרבוקיסטים הם בני 60 פלוס. ואז דודה של אביעזר הזמינה אותי לשיר בחינה של הבת שלה, והוא היה על הבמה. ילד־ילד. מרוקאי שנראה כמו רוסי, יפה ובהיר".
תפסת קטין?
"נכון, הוא היה בן 16 ולכן לא הסתכלתי עליו, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שהילד לא מוריד ממני את העיניים. האישונים שלו ממש בלעו אותי וזה לא בגלל שהייתי יפה. הייתי שמנה".
"מודה באשמה", אומר בן מוחא, שבאותם ימים למד בתיכון מקצועי. "כששמעתי אותה שרה פשוט התפחלצתי. אין מילה אחרת. אני מחובר בווריד למוזיקה של אום כולתום, ונסרין עשתה לי פעימות בלב".
"גם אני התפלאתי מהנגינה שלו", היא מעירה, "אבל האירוע נגמר בשלום־שלום. למחרת דודה שלו שוב הזמינה אותי אליה, לחפלה קטנה, ואביעזר שוב היה שם. התחלנו לדבר וישר התחילו בינינו צחוקים, הרגשנו שאנחנו מבינים אחד את השני גם בלי מילים. אחר כך ירדנו לטייל, הוא קנה לי שוקולד, התיישבנו בתחנת דלק ופיטפטנו שעות, בלי לשים לב לשעון. החיבור שלנו היה מיידי".
לא נרתעת מהעובדה שהוא יהודי?
"זה היה הדבר האחרון שעבר לי בראש. הייתי ילדה שצריכה חום ואהבה, ואביעזר היה חתיך ומצחיק. ראיתי מולי בן אדם שמאתגר אותי, ואני אוהבת אתגרים. נסענו ברכבת להופעות, העברנו מלא זמן בצחוקים על החיים והסתלבטנו על כל מיני דברים".
"הרגשנו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים", הוא מעיד, "והמוזיקה הוסיפה למערכת היחסים שלנו עוד תבלינים. היא השמיעה לי שיר חדש, אמרתי לה מה דעתי, כאלה".
מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלכם?
"לפני שהתגייסתי לצבא", הוא נזכר. "לילה אחד, אחרי הופעה, נסענו לראש הנקרה, ישבנו באיזה מקום ושם – הופ. זה לא הפתיע אותי מפני שאהבתי את נסרין מהרגע הראשון. מצד שני, לא העליתי בדעתי שהאהבה שלנו תגיע לממדים כאלה, שנחיה בסתר ושבסופו של דבר אני אצליח לעבוד עליה – אקח אותה לחופשה בבורגס וכבר בלילה הראשון אציע לה נישואים, בהפתעה".
נסרין, זו הייתה גם הנשיקה הראשונה שלך?
"לא. בגיל 16 התאהבתי במישהו בן 28, נוצרי, אבל יצאנו בסתר. רק החברות שלי ידעו מזה. ברור שלא קיימנו יחסי מין".
"דפדפי", קוטע אותה בעלה לעתיד. "מה, אנחנו בשיעור היסטוריה?" לדבריו, הוריו לא התרגשו מהעובדה שהיא מבקרת בביתם על בסיס קבוע. מצד שני, הם התרגשו מכך שדווקא היא מעודדת אותו ללבוש מדים.
"הוא לא רצה להתגייס", היא משחזרת, "ואני אמרתי לו, 'אתה חייב לשרת את המדינה, תהיה חייל אמיתי'. אירגנתי לו חאפלה בבית הוריו ואמרתי, 'אתה הולך לצבא בשביל שנינו, כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר'. למחרת ליוויתי אותו לבקו"ם ובכיתי כמו כל הבחורות היהודיות שנפרדות מהחבר שלהן. אף אחד לא העלה בדעתו שאני ערבייה ששולחת את החבר שלה לצבא. בערב הוא צילצל, 'מאמי, קר לי, קשה לי', וניסיתי לשכנע אותו לא להישבר".
"זה לא היה ככה", הוא מתערב. "את מגזימה. לא בכיתי כמו ילדה. הייתי עובד כללי, חילקתי מפיות בחדר האוכל".
בסוף בן מוחא לא סיים שירות צבאי מלא, גם בגלל שהיה צריך לסייע בפרנסת המשפחה. החזרה שלו לעכו לא גרמה להם להתאחד מחדש, להפך. "התאכזבתי ממנו", היא אומרת, "וגם התחלתי להרגיש לא נעים מזה שאני משקרת להוריו. עד אז נכנסתי לבית שלהם כחברת המשפחה, אבל גיליתי ש'מים גנובים' זה מסובך. ההורים שלו תמיד היו טובים אליי, אז למה אני מוכרת להם שקרים? פעם אחת תפסתי אומץ, צילצלתי לאביעזר והתחננתי להזדמנות שנייה. הוא אמר, 'אל תצלצלי אליי יותר'. התרסקתי. זה היה נורא. בכיתי ימים ולילות. ראיתי שחור מרוב שאהבתי אותו. הייתי גמורה. את כל הדמעות שלי הוצאתי כששרתי. הבמה הייתה רטובה".
יוצאים לאור
מהמקום הנמוך ההוא היא ניגשה לאודישן של "אייל גולן קורא לך". "האמת, אביעזר המליץ לי על התוכנית הזו”, היא מדגישה. “הוא אמר לי ש’כוכב נולד’ זה לא בשבילי ושרק אצל אייל אני אוכל לשיר מהנשמה”. בבוקר שאחרי הופעת הבכורה שלה בטלוויזיה, בן מוחא צילצל אליה. "צעקתי עליו, 'מה, לא אמרת שאתה הולך להתחתן עם יהודייה?' אחרי שזכיתי הוא צילצל אליי ממספר חסוי ושאל בטון אדיש, 'מה העניינים?' הסתכלתי בראי ועניתי לו, 'אני לא רוצה לשמוע ממך בכלל', וניתקתי".
כדי להעניש אותו?
"עשיתי את זה ספונטני, כדי להחזיר לו, אבל אחר כך הבנתי שמשהו השתנה בי בעקבות התוכנית. עד אז אביעזר היה הכל בשבילי, כמו אלוהים, ופתאום גיליתי שיש עוד דברים בעולם. אביעזר המשיך לצלצל, כשהוא רוצה משהו הוא לא מוותר, והוא התחיל להגיד לי, 'בואי נגור ביחד, תתגיירי ואז נתחתן'. בלב שלי שאלתי את עצמי, 'למה נזכרת בי רק אחרי הזכייה?' אבל נפלתי חזק. הייתי עיוורת, שבויה באהבה".
הם התחילו לצאת בסתר, עד שהחליטו לספר למשפחה. "אחרי חמש שנים ביחד הגענו לשלב שבו לא יכולנו להתקדם", אומרת קדרי. "אני מתה להתגאות בו והוא מת להתגאות בי, ובמקום זה אנחנו תקועים בסוד. חוץ מזה, אחרי הזכייה שלי אנשים התחילו לרכל. שמעתי שאומרים, 'זאתי מאייל גולן, שקרעה את המדינה, היא החברה של אביעזר', ובכל הראיונות אמרתי שאין לי אף אחד, שאני נשואה למוזיקה, שאני מחפשת אהבה וכל הקשקשת. הבנו שאם נמשיך להסתיר זה סימן שאנחנו מתביישים בעצמנו, או שאנחנו יודעים שעשינו משהו לא בסדר".
"למה להתחבא?" הוא מקשה, "למי חטאנו ולמי פשענו?"
"וחוץ מזה, אנחנו שקרנים גרועים", היא מוסיפה. "יום אחד אמרתי לאמא שלי, 'אביעזר הוא הגבר שלי, אני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי, אנחנו ביחד כבר חמש שנים', והיא בכתה. מאז, בכל פעם שיש לי יום רע, בגלל אביעזר או בגלל משהו בעבודה, אמא אומרת לי, 'בואי הביתה'. כאילו אם אחזור הביתה הכל יהיה נפלא".
"גם הוריי הגיבו די קשה", הוא מודה, "אבל הם לא יכלו להגיד אף מילה רעה על נסרין, שכבר שנים מסתובבת אצלנו כמו בת בית. הם אהבו אותה. נראה לי שהם יותר חששו מה יגידו השכנים. גם אצל המרוקאים זה עובד ככה, לא רק אצל הפולנים".
הם שכרו דירה בקריית־ביאליק ואחרי שנה היא עקרה לאשדוד. "אמרנו לכולם שאני חוזרת למרכז בגלל העבודה, אבל האמת שזה היה בגלל שבחיפה לא הסכימו לפתוח לי תיק גיור. מצאתי מקום ללימודי יהדות בבאר־שבע ושנה שלמה נסעתי כל שבוע לשיעור. למדתי ברצינות, לבשתי חצאית, הפסקתי להופיע בשבת, צמתי ביום כיפור, הפרדתי בין בשר לחלב, הכל".
היא לא שיתפה את הוריה בתהליך הגיור שהחלה. "פעם כתבו על זה באחד העיתונים, ואמא שלי לא עברה על זה בשתיקה", היא מספרת, "אז טסתי הביתה והסברתי לה שהעיתונאים אוהבים להמציא. בינתיים הרב אמר שאסור לי להופיע לפני קהל מעורב, יענו לפני גברים, וזה עשה לי בעיה כי קהל נפרד זה אומר לא להופיע בכלל, ומה בסך הכל אני רוצה? לשיר. זה החיים שלי, זה החמצן. משבוע לשבוע הרגשתי שאני מתחילה לאבד את הזהות שלי ואת עצמי. כשאמרתי לאביעזר שאין לנו עתיד, הוא חטף הלם ואמר, 'אני אוהב אותך, את האישה שלי, ברגע שתתגיירי נתחתן'. אז עניתי לו, 'אם אתה אוהב אותי אז תקבל אותי כמו שאני, בתור ערבייה מוסלמית ישראלית'. באחת הבחינות פתאום ראיתי את אמא שלי מול העיניים והרגשתי שאני לא יכולה לעשות לה את זה. עזבתי את הלימודים והיו לנו המון ויכוחים. כבר נהיה לא נעים ביחד. די, כמה אפשר לדפוק את הראש בקיר?"
"עברנו טלטלה שלא קשורה לדת", הוא מוסיף. "נסרין יודעת לכבד את כל הדתות והיא מסתכלת על כל אדם כאדם, לא מזיז לה אם הוא לובש כאפייה או שטריימל. אבל כל מריבה הייתה מלחמת עולם ואחריה ברחתי הביתה, להורים. נקרעתי בינם לבינה".
"מרוב מריבות היינו שלושה חודשים ביחד וחודשיים לחוד", היא מאשרת. "כבר לא הייתה בינינו הבנה. הוא אמר x ואני אמרתי y. ככה. חברים היו מצלצלים אלינו ושואלים, 'נו, היום כבר רבתם?' לפני שלוש שנים הגענו להסכמה שעדיף שכל אחד ילך לדרכו. זו הייתה הסכמה עצובה. רצינו, ניסינו, עשינו, אבל כשזה לא הולך אז חאלס".
"זה לא היה ככה", הוא מזכיר לה. "נפרדנו במריבה גדולה".
מדברים בעיניים
הם הפרידו כוחות לחלוטין, גם מבחינה מקצועית. "פיתחתי לי קריירה משלי", מספר בן מוחא. "התחלתי להופיע עם מייק קרוצ'י, הזמר המוביל בארץ בתחום החינות המרוקאיות. אבל פעם בכמה חודשים יצא לנו להיפגש באיזה פסטיבל גדול, בים המלח או באילת, ודיברנו בעיניים".
איך הגיבו ההורים לפרידה שלכם?
קדרי: "הוריי בכלל לא שמו לב".
בבית שלו זה היה אחרת. "אמא שלי שאלה אותי מדי פעם מה קורה, אבל לא התערבה יותר מדי. היא תמיד אומרת, 'מה שטוב לך – טוב לי'. אני מאמין שבלב שלה, אמא ידעה שזו רק פרידה זמנית".
במהלך הפרידה יצאתם עם אחרים?
"לא משהו רציני", היא אומרת.
"כנ"ל ודל", הוא מצחקק. "את יודעת מה זה 'ודל'? זה ראשי תיבות של 'ודי לחכימא ברמיזא'".
לפני כחמישה חודשים הם חזרו זה לזה בתיווכו של חבר משותף. "במקרה", היא מדגישה. "סיפרתי לו כמה שאני מתגעגעת לאביעזר. לא ידעתי שכמה ימים לפני זה אביעזר סיפר לו כמה שהוא מתגעגע אליי. וזהו. נפגשנו, הבנו שנועדנו אחד לשני, החלטנו לשים את משחקי האגו מאחורי הגב וללכת קדימה. בינתיים עזבתי את ראשון־לציון, זו הייתה דירה פצפונת שמתאימה לאדם אחד. שכרתי דירה באשדוד, מול הים, קומה 13, אני לא פוחדת מהמספר הזה. ואביעזר בא. הפרידה הארוכה לימדה אותנו ששום דבר לא יכול לעמוד מול עוצמת האהבה".
והמריבות?
"אין. ואם יש, אז רק בקטנה. למדתי לוותר וגם הוא למד. אני לא נוגעת במקומות שמרגיזים אותו".
בן מוחא: "כנ"ל ודל. הדבר היחיד שמעצבן אותי אצל נסרין זה שהיא חולת ניקיון. שותה אקונומיקה. היא לא מסוגלת להשאיר בדל סיגריה במאפרה. ישר קופצת, שוטפת ומחזירה".
"נכון, ניקיון וסדר זו מחלה", היא מהנהנת. "לא משנה כמה שעות הייתי על הבמה וכמה אני עייפה, אני בחיים לא אלך לישון כשהכיור עוד מלוכלך".
בשנה האחרונה קדרי מצליחה גם מחוץ לישראל. היא הופיעה בפסטיבל בצרפת עם התזמורת האנדלוסית של ירושלים, והמשיכה לפסטיבל זיגט בהונגריה, עם דודו טסה והכוויתים. בהרכב הזה הם חיממו את רדיוהד בפארק הירקון וגם ב־11 הופעות בארצות־הברית. אחרי הופעה בקזחסטן היא קפצה לירדן, ולאחרונה חזרה מקונצרט בלונדון בניצוחו של גיל שוחט. בין לבין היא השתתפה בריאליטי "גולסטאר בנות", שעדיין לא עלה, לצד עינת שרוף, טיטי איינאו והמעצבת טובה'לה, וקטפה את פרס השחקנית הטובה ביותר בחג המחזמר בבת־ים, על תפקידה במחזמר "סוליקא" שיחזור בקרוב לתיאטרון באר־שבע.
"אני לא מודאג מזה שבמשך שלושה חודשים היא תיסע כל יום לבאר־שבע, כמו שאני לא מודאג מהטיסות התכופות שלה לחו"ל", בן מוחא אומר. "אני לא דואג בגלל שנסרין היא סופר־גבר, אף אחד לא יוכל להתעסק איתה בניגוד לרצונה. היא תדע איך להגיב".
אף פעם לא קינאת לה?
"רק בתקופה הראשונה, כשהיא התחילה להתפרסם. זה לא פשוט לחיות עם אישה שהיא דיווה. אין מקום בארץ ובעולם שבו לא מכירים ומזהים אותה. לפני כמה חודשים טסתי למרוקו, להופעה, ישבתי עם הנגנים והם דיברו בהערצה על זמרת ישראלית ששרה אום כולתום מהנשמה. אחד מהם שאל אותי, 'אתה מכיר את נסרין? החלום שלי זה להיתקל בה'. צחקתי בלב שלי, בשקט. ידעתי שאף אחד מהם לא יאמין לי אם אשוויץ שנסרין היא בת הזוג שלי ושבקרוב תהיה אשתי". •
