ראש השנה העברי הוא קודם כל ולפני הכל יום הדין. היום שבו יהודים ממליכים את האלוהים למלך ועומדים לפניו למשפט, שבו ייקבע מה יהא גורלנו בשנה הקרובה. מי לחסד ומי לשבט. יום של תפילות ארוכות ושל חשבון נפש.
למעשה, החודש הראשון בלוח השנה העברי הוא בכלל ניסן. א' תשרי נקרא במקורות "יום תרועה", וסמלו – תקיעת שופר. לאורך הדורות יהודים הצליחו לצקת לאימת הדין מנהגים ומסורות שריככו אותה, ומציינים דווקא את הראשית, את ההזדמנות החדשה ואת האפשרות להתחיל מחדש. חלק מזה הוא הארוחה המסורתית עם שלל המאכלים הסמליים.
ובכל זאת – הפער הזה בין החגיגיות לבין אימת הדין נשמר. בעוד פסח מוגדר כחג משפחתי, שבו כולם מתכנסים יחד סביב השולחן ועוסקים במצוות "והגדת לבנך" – העברת סיפור יציאת מצרים מהורה לילדו, מדור לדור - ראש השנה נחשב לחג של בית הכנסת. של שופר. של וידוי. של הכאה על חטא. חג של כובד ראש.
בישיבות זה בולט במיוחד – נערים צעירים מפסיקים להגיע לחג לבית הוריהם ונשארים בישיבה בגלל התפילות ובגלל הקרבה אל הרב. האם זו המתכונת הנכונה והבריאה לפתוח איתה את השנה? להגיע איתה אל יום הדין?
בשונה מעדות אשכנז, המברכים בשולחן החג על ראש של דג "שנהיה לראש ולא לזנב", יוצאי צפון־אפריקה מברכים דווקא על ראש של כבש, ומוסיפים עוד איחול: "וזכור לנו את עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו". מאכל שנועד לסמל את הרגע הכי בלתי נתפס שבין האדם לאלוהיו – העקידה.
זהו הניסיון שבו הונפה המאכלת מעל אחד הערכים הכי ראשוניים באנושות – אחריות ההורה לחיי ילדו. הבקשה לזכור את האיל בסבך מאותתת לנו עד כמה עוצמתיים הסמלים של העוקד והנעקד. מיהו האב המרחם על הבנים? מיהו הקורבן? מהי הטוטאליות הבלתי נתפסת של הצו האלוקי?
כשאנחנו מבקשים להיות לראש, אנחנו חייבים לזכור שאנו שואפים להיות ראש שהוא חלק משרשרת הדורות. חוליה אחת שהתחילה אי־אז אצל אברהם אבינו. הפילוסוף הזקן, העייף, העקר, שברגע האחרון ממש לא שלח ידו אל הנער. הברכה הזו מדגישה את הניסיון הדתי שהפך למיתוס מכונן של התרבות האנושית כולה מול הקשר הבין־דורי. היא מבהירה מהי תורת ישראל: צו אלוהי קשה מנשוא שיכול לצמוח באופן בריא רק בתוך המקום העוטף והמוגן של בית, מסורת ומשפחה. חוליה בשרשרת הדורות אבל גם שאיפה לראש ולראשוניות, לחידוש וליצירה. אבינו מלכנו - אלוהות של יראה ושל אהבה בקשר אבסורדי והכרחי כמעט.
השנה החג ארוך במיוחד בגלל הסמיכות לסוף השבוע. ארבעה ימים אינטנסיביים של מתנות לדודה, ארוחת חג עם סבתא וילדים עמוסי אנרגיה מעודף דבש. אבל ככה בדיוק אנחנו רוצים להתחיל את השנה ולהגיע ליום הדין – עטופים באהובים עלינו מכל, מרגישים לרגע את כל כובדו של אילן היוחסין.
רק באופן הזה יכולה להישמר מסורת חיה, רלוונטית, אבל גם עתיקה ושורשית באופן בריא. ואימת הדין מתמתקת בתוך המקום הכי טבעי וראשוני – המשפחה. כשאנו יחד עם האהובים עלינו מכל, קל לנו יותר לבוא זקופי קומה ולומר: "חטאנו לפניך, רחם עלינו".
