ביום ראשון ילכו הגרמנים לקלפיות, בבחירות שבהן התוצאה לכאורה ידועה מראש: אנגלה מרקל, שוב. עם מינויו של מרטין שולץ כמועמד הסוציאל־דמוקרטים התגברה התחושה בגרמניה שייתכן שינוי אמיתי – וחלק מהסקרים המחישו קרב יותר ויותר צמוד. אך שולץ כשל בשורה של מבחנים ציבוריים, ובעיקר נתקל במכונת ההיגיון הטהורה של מרקל, שאט־אט פיצחה את המכשולים הפוליטיים שעמדו בפניה.
המרכזי שבהם היה הנושא שמסעיר את גרמניה יותר משנתיים – נהירת הפליטים מאסיה והמזרח התיכון לתחומה, וקבלתם בזרועות מושטות במסגרת מדיניות "הדלת הפתוחה". לרגע היה רושם שהקליטה הבעייתית של הפליטים בגרמניה יכולה לשמש את יריביה של מרקל, אבל הקנצלרית תיכננה כמה צעדים קדימה. היא הבינה שמצד אחד גרמניה החדשה אינה יכולה להעמיד גדרות ושומרים חמושים ולהפנות את גבה להמוני הפליטים שבורחים ממלחמה ומפשעים נגד האנושות, ומאידך קבלה מסיבית של מיליונים תעמיד בסכנה את היציבות של ארצה.
מרקל פתרה את הבעיה באמצעות ה”שיבר” – הברז הראשי. והברז הוא טורקיה, שאיתה הגיעה ברלין לסיכומים נרחבים המונעים באופן מעשי את כניסתם של מיליוני פליטים נוספים ליבשת. הגעת הפליטים לגרמניה פחתה משמעותית, הטיפול בהם התייעל, התקריות עימם הצטמצמו, והפופולריות של מרקל חזרה למצבה הטבעי: גבוהה.
צריך לציין כי ממילא האופוזיציה המרכזית למרקל אינה מימין אלא משמאל; גם אם הייתה ממשיכה ונכשלת במדיניות ההגירה, האלטרנטיבה המעשית הגדולה הייתה הסוציאל־דמוקרטים של שולץ, עם תפיסת הגירה אפילו יותר ליברלית משלה. מימין, המפלגה היחידה שמאיימת על הגוש של מרקל, הכולל את המפלגה השמרנית של בוואריה (CSU), היא “אלטרנטיבה לגרמניה” (AFD), ואולי כאן נעוצה הכותרת המשמעותית של הבחירות.
לפי הסקרים כרגע, מפלגת הימין הקיצוני הזאת, שחלק ממנהיגיה הסתבכו באמירות גזעניות, ואפילו אנטישמיות ממש, תזכה לכ־11% מקולות המצביעים (לעומת כ־40% לגוש השמרני) ותהפוך למפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג. זו תופעה יוצאת דופן, אולי המטרידה ביותר מאז איחוד גרמניה, של עליית הימין הקיצוני.
בניגוד למפלגה הנאצית במסווה – "המפלגה הלאומית־דמוקרטית" (NPD) – “אלטרנטיבה” מציגה עצמה כמפלגה לאומית ולא גזענית, שפשוט רוצה פחות הגירה. זו כמובן דרישה לגיטימית כשלעצמה, אך במקרה של "אלטרנטיבה" היא לוותה בגל שערוריות ובניחוח של הקיצוניות הימנית הגרמנית המוכרת והישנה.
אם מרקל אכן תנצח, המשימות הניצבות בפניה אדירות. אירופה מונהגת מברלין, ומתחילה להראות סימני צמיחה טובים, אך בחשיכה אורב הברקזיט והצרות המבניות בדרום ובמזרח היבשת. בנוסף, פוטין חש את חולשתה של ארה"ב הנוכחית ומכין את השרירים הרוסיים להתמודדות צבאית נוספת. מבט חטוף בהיסטוריה של רוסיה תחת פוטין מוכיח שכל כמה שנים יוצאת מוסקבה למלחמה, כנראה מצרכים פנימיים. בתחום הזה גרמניה חייבת להסתמך על בריתות, ובעיקר ברית נאט"ו, כמו גם שותפותיה האירופיות, כי צבאה איננו בעל משמעות אסטרטגית מספקת.
זו הסיבה שמרקל דוחפת את חברות ברית נאט"ו האירופיות להגביר את ההוצאה הביטחונית שלהן, ונתקלת בביקורת משמאל שהיא מחרחרת מלחמה – עניין מגוחך ממש. "מנהיגת העולם החופשי", התיאור שהוצמד למרקל בעיתונים אמריקאיים, אולי מופרז, אך הוא מבטא את היותה של הקנצלרית המנהיגה המערבית החזקה והנחושה ביותר לממש ערכים ליברליים.
חשיבותה של מרקל נובעת לא רק מהתעקשותה על הערכים האלה, אלא מכך שהיא עצמה פוליטיקאית ימנית ושמרנית לכל דבר ועניין, וכזו שהראתה תוצאות מרשימות בכלכלה הגרמנית – מופת של יציבות יחסית ביבשת סוערת ורוויה דרמות פיננסיות. בעולם עמוס טראמפים, מרקל, ידידת ישראל מובהקת, היא נס קטן של רציונליות קרירה. נראה שהגרמנים מזהים את זה.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 10
