לפני קצת יותר מ־22 שנה, בשיאם של ימי אוסלו, השתתפתי כנער בן 14 בהפגנה סטנדרטית בירושלים נגד ההסכמים. הימים היו סוערים, העצבים היו מעט רופפים, ולכן כשהשוטרים הגיעו למקום הם עברו מיד לשימוש באמצעים הקיצוניים ביותר — זרנוקי מים ואלות. עבדכם הנאמן, שהיה ונותר בחור רך לב, הבין מיד לאן הרוח נושבת והחליט לעזוב את המקום בריצה.

אלא שלאחד השוטרים זה כנראה לא הספיק. הוא רדף אחריי, הניף את האלה ונתן לי מכה חזקה בגב שכמעט הפילה אותי לארץ. ברגע האחרון תפסתי את עצמי ואיכשהו הצלחתי להתרחק מהמקום. את פניו של השוטר ואת התג שאולי ענד לא הצלחתי לראות, כך שתלונה במח"ש לא באה בחשבון. עם גב דואב דידיתי לישיבה ולאחר כמה שעות שבתי לשגרה. נזק קבוע למרבה השמחה לא היה.

זאת הייתה הפעם הראשונה, וממש לא האחרונה, שבה חוויתי מקרוב אלימות של שוטרים. למרות זאת אני לא יפה נפש בעניין הזה. אי־אפשר לבצע אכיפת חוק כך שתמיד תיראה עדינה וסטרילית. שוטרים, למרבה הצער, נאלצים להתמודד עם סיטואציות מורכבות, והצורה שבה הדברים נראים לא יכולה להיות אסתטית.

אבל גם להבנה למציאות המורכבת שבה נתונים השוטרים יש גבולות. לא יכול להיות שההבנה הזו תתורגם על ידי השוטרים לתחושה שיש להם רישיון קבוע להכות. יותר מדי פעמים עולה הרושם ששוטרים לא מפנימים את הקו הדק אך האדום מאוד המבדיל בין אכיפת חוק נחושה להתפרצות אלימה. למרבה הצער, לא תמיד האירועים הללו מתועדים, ומה שקורה בסוף הוא שהקורבן מואשם על ידי השוטרים התוקפים ומוצא את עצמו מתמודד מול חקירות ואישומים.

רק לפני כמה חודשים זוכה מפגין חרדי שהואשם בתקיפת שוטר. המפגין זוכה למרות עדויותיהם המפלילות של השוטרים, בזכות העובדה שהצליח לאתר תיעוד של האירוע. השופט צפה בסרטון והבין שבסיפור הזה המפגין היה הקורבן ולא התוקף. ביושרו ציין השופט כי לולי ההקלטה המפגין כנראה היה מורשע, למרות טענותיו שלא עשה דבר.

הבעיה היא שנפגעי אלימות המשטרה מגיעים מרבדים שונים ומקבוצות חברתיות נפרדות. החרדים לא משתפים פעולה עם האתיופים, והמתנחלים לא משתפים פעולה עם הנכים, ובסוף כולם נפגעים. המאבק באלימות המשטרתית יצליח רק אם כל הקבוצות הנפגעות יתאחדו סביבו. אחרת הוא ייכשל כפי שלמרבה הצער הוא נכשל עד היום.