מרכז העיר העתיקה ברמלה שופץ וסודר, אבל יש דברים שלא משתנים. רחוב הרצל, הרחוב הראשי של רמלה, נראה כמעט לחלוטין כמו שאני זוכר אותו מילדותי. חנויות עמוסות וצפופות בלי הרבה סדר, כנסיות יפות לצד שלטי ניאון מכוערים, אנשים ממהרים אך נחמדים ונהגי מוניות שירות שמנסים לדבר עם כל מי שרק אפשר.
גדלתי בראשון־לציון, אבל מרכז החיים המשפחתי היה ברמלה: מרופא השיניים ועד החנות שבה קונים מוצרי ניקיון הביתה, מהעבודה של אבא ועד הבית של סבא וסבתא. בשבילם, להיות רמלאי היה כמו להיות רומאי. תיוג לכל החיים.
עכשיו רמלה מנסה להמציא את עצמה מחדש כעיר תיירות תוססת, ורק 20 דקות מתל־אביב. בחול המועד סוכות ייערך בה פסטיבל "עיר עולם", שיארח הופעות של זמרים כמו עדן בן־זקן ושלומי סרנגה ועוד שלל פעילויות.
כבר עכשיו, במרכז העיר העתיקה, עומד מדריך עם קבוצת מטיילים ישראלים ומנסה להוכיח להם שלכל אבן בבניין שמולם יש משמעות היסטורית. רובם בוהים בו בעיניים עייפות, רק מחכים לרגע שהוא יפסיק לדבר על אבנים ויאשר להם להיכנס לאכול בתוך הבניין, ב”חומוס חליל” האהוב, אולי אתר העלייה לרגל הכי גדול של רמלה.
חסמב"ה זה כאן
מול חליל יוצא רחוב המסדר הפרנציסקני, שיושב על חומות הכנסייה. מסביב, ברחוב הרצל, תוכלו להיכנס ולהסתכל מקרוב יותר על המבנה המרשים של הכנסייה ועל מגדל השעון שמתנוסס מעל העיר העתיקה והפיצפונת. בימי הפסטיבל, מלבד שבת וראשון, המנזר יהיה פתוח לקהל מהשעה שמונה ועד אחת עשרה וחצי בבוקר. לא פשוט להגיע בדיוק בזמן, אבל שווה את המאמץ. מדובר באחת מהכנסיות היפות והמיוחדות בארץ, שנעשה מאמץ עילאי לא להפוך אותה לאתר תיירות המוני.
הכנסייה נבנתה במאה ה־16 ובמרכזה ציור בן 500 שנה של הצייר האיטלקי טיציאן. האגדה מספרת שנפוליאון הגיע לרמלה ב־1799 והחליט ללון באכסנייה של הכנסייה. כשהגיע הבוקר, המואזין במסגד שמול הכנסייה החל לקרוא למתפללים, ונפוליאון כה כעס שהעירו אותו משנתו שהוא יצא החוצה וירה במואזין למוות. רמלה נשארה עם הסטיגמה.
אנחנו קופצים ברכב מרחק של כמה דקות נסיעה משם, אל בריכת הקשתות בת ה־1,200 שנה. קבוצות מאורגנות מגיעות לכאן לשוט בסירות סטייל גונדולות לדמיין קצת ונציה. מפלס המים הוא כזה שתוכלו לעמוד בבריכה בקלות אם אתם פוחדים מטביעה, והגודל שלה הוא לא מה שאתם זוכרים מהימים שזאב רווח חתר פה בסרט חסמב"ה ונערי ההפקר. את הקבוצה שאיתנו לא מעניינות הכתובות העתיקות שהתגלו על קירות הבריכה. הם עמוק במשחק "סירות מתנגשות" אחד עם השני.
לא רחוק משם נמצא המגדל הלבן העתיק. הרחבה שלו שופצה, כך שעכשיו יש איפה לשבת בשמש הקופחת. המגדל עצמו יפהפה מבחוץ, אבל בתום טיפוס של 111 מדרגות (כך על פי השלט בכניסה למקום) יתגלה לכם הנוף של רמלה מלמעלה, והוא בדיוק מה שאתם חושבים לעצמכם. המדריך אמנם יוכל להסביר לכם מה אתם רואים, אבל בלעדיו רוב הסיכויים שתבהו במפעל הגדול של נשר שבולט בשטח.
רודף העפיפונים
אנחנו חוזרים לעיר העתיקה דרך רחוב הרצל הראשי ונדהמים לגלות איך הרחוב הזה מנסה להסתיר עד כמה רמלה יפה, ללא הצלחה. מאחורי הכנסייה הפרנציסקנית שבה ביקרנו עומד בית קשתות גדול ומרשים בו מתגורר האמן ניהאד דביט. הוא מברך אותנו בכניסה לסטודיו שלו ומתנצל על הלכלוך ברחוב.
ניהאד גדל ברמלה והיה הערבי הראשון שהתקבל לתלמה ילין. אחר כך למד באקדמיה לאמנות בסופיה ומשם המשיך להתגלגל באירופה. לארץ הוא חזר אחרי שישב בכלא היווני על הברחת סמים. הוא קנה את בית הקשתות הצמוד לכנסייה, החל לפסל בחוטי ברזל ונחושת ("מצאתי קצה חוט", הוא אומר) והפך את הסטודיו גם לבית וגם למקום שבו ילדי האזור לומדים אמנות. בצהריים ניהאד והילדים מעיפים עפיפונים שהם יוצרים יחד על גג ביתו, והשמים של רמלה יכולים להתמלא לפתע בעפיפונים צבעוניים.
מרחק של שלוש דקות הליכה מביתו של ניהאד ואתם באמצע השוק של רמלה, תחנת חובה לכל חובב אוכל. מצאתי את עצמי לא פעם עושה סיורים לחברים בשוק רמלה, מספר בגאווה שדוכן הלימונדה שבו מוזגים משקה ממתקן משונה של בקבוק עם חור המחובר למקל, מוכר כוס לימונדה בשקל וחצי מאז שהייתי ילד. ככל הנראה המוצר היחיד בישראל שמחירו לא שילש את עצמו. אני תמיד קונה כוס לימונדה, ולו רק בשביל להתנקם בסבא שלי שכשהייתי מבקש ממנו שקל וחצי לכוס הוא תמיד היה עונה: "לימונים יש כבר בבית. רק צריך לסחוט אותם".
כמעט ממול תמצאו את “בורקס בבא”. עוד סיבה לקום מוקדם ולצאת לרמלה כי הבורקס ב”בבא” נגמר מהר מדי, והוא טעים מדי. אני חי באמונה תמידית ש”בבא” הוא הבורקס הטוב בארץ, שני אולי רק ל”בורקס רמלה” שנמצא לא רחוק משם ומציע גם כוס איירן טורקי שלא מתקרב בכלל לחיקוי הזול שמוגש בשוק לוינסקי.
קשה להאמין ששוק רמלה קיים במציאות הישראלית שבה שווקים הופכים לדוכני מסעדות. אם תגיעו לשוק ללא עגלת שוק מתאימה, אתם עלולים להתמרמר כל השבוע. הדוכנים מלאים בירקות ופירות באיכות שלא רואים כמעט בשום מקום. סחורה מגיעה ישירות מהחקלאים לשוק, והרבה מהדוכנים פה מציעים ירקות באלדיים אמיתיים במחירים מצוינים, ללא דמי התיווך שגובים הרשתות הגדולות והשוק הסיטונאי. אני מתחיל כל סיור בבדיקת מחיר העגבניות כדי לדווח לסבתא, מידע שחשוב לה יותר מתחזית מזג האוויר השבועית.
הטעם של הודו
גם מבחינת מעדניות שוק רמלה יציע לכם כל כך הרבה, שלא תדעו מאיפה להתחיל. ל"חמוצי כרמל" יש שלושה סניפים בשוק. אחד מהם מתמקד בזיתים מדהימים. ב"מוצרלה" עושים סלטים טובים ומביאים גבינות מיוחדות ממחלבה באשקלון. דגים מעושנים מעולים אפשר למצוא כמעט בכל דוכן.
באמצע השוק תמצאו את "פפריקה", או בשמה המדובר "המכולת ההודית". חנות קטנטנה שטומנת בחובה אוצרות הודיים אמיתיים - תבלינים מיוחדים, צ'טני מיובא, אריזות גדולות של תה שחור ולצידם תערובת גארם מסאלה לבישול, קינוחים הודיים שמיוצרים בארץ וגם מדף של סרטים ומדף של קטורת. רבים מגיעים לכאן לקנות תרופות הודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. בימי שישי מציעים כאן אוכל כמו בטטה ווארה וסמוסה לקחת הביתה. בלי שום תחרות, זו הסמוסה הטעימה בארץ. מי שלא מסתפק בסמוסה יכול לקפוץ למהרג'ה, ההודית המצוינת שנמצאת מול השוק.
שוק רמלה ידוע גם במלחמה על תואר "הסנדוויץ' התוניסאי הטוב בארץ". גם “התוניסאי של אלי” וגם “אחלה סנדוויץ'” מתהדרים בביקור של ישראל אהרוני וגיל חובב אצלם. אבל בדוכן קטן מול “אחלה סנדוויץ'” תמצאו את “מרכז הסנדוויץ'” של חיים בוקובזה עם כריך מחוזק באנשובי וביצה חצי רכה.
ממבט ראשון, רמלה נראת כמו עיר ישראלית ממוצעת - מתוכננת רע, מתחוזקת בחצי כוח, משופצת לפרקים, מלוכלכת, עמוסה ומבלבלת. מצד שני, ביקור אחד לעולם לא יספיק לכם לגלות את כל מה שיש לרמלה להציע, ואת השפע הזה לא תמצאו בשום מקום אחר במרכז הארץ. אם אתם רוצים להפוך את הסיור שלכם לבאמת מושלם, תדאגו לסיים אותו אצל איזו סבתא שתחכה לכם שתחזרו מהשוק. אתם תספרו לה מה מחיר העגבניות, והיא תנסה לשכנע אתכם לאכול משהו אחרי שכבר אכלתם חצי שוק.
