בלילה ההוא החיים שלה נקטעו. שעה וארבעים דקות היא הייתה ולא הייתה שם. נוכחת בגוף, משותקת מרוב אימה. "זה היה חוסר אונים מטורף. הרגשתי באירוע חטיפה. את ההרגשה שהייתה לי שם אין שום דרך להסביר. הייתי בטוחה שהוא ירצח אותי. הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות. הייתי מנותקת. לא יכולתי לתפקד. עד אותו לילה לא ידעתי מה זה רוע אבל בליל האונס ראיתי את הרוע בהתגלמותו. הייתה שם שליטה. שנאה. רצון להפעיל כוח. השפלה. הוא יכול היה פשוט לאנוס אותי וללכת, למה הוא היה צריך את כל השעתיים האלה?"
זה היה אחד ממקרי האונס המזעזעים והמחרידים שהתפרסמו. ב־12 במאי 2012, מעיין, נערה בכיתה י"ב, טיילה עם מי שהיה אז בן זוגה, באחד הרחובות המרכזיים והמוארים ביותר בתל־אביב – אבן גבירול. היא הרגישה בטוחה ולא הייתה לה שום סיבה לחשוש. באותו הזמן, מבלי שמעיין והחבר ידעו על כך – אחמד בני ג'אבר, ששהה בישראל שלא כחוק, הבחין בזוג המטייל והחל לעקוב אחריהם. כמה דקות לאחר מכן, סמוך לשעה חצות וחצי, נכנסו מעיין ובן זוגה לחניון גן העיר דרך הכניסה המיועדת לכלי רכב. כשבן זוגה של מעיין ליווה אותה לשירותי הנשים, נכנס ג'אבר אחריהם. השניים לא הבחינו בו עד שתקף את החבר ובאיומי סכין כלא את בני הזוג בשירותים.
בגזר הדין לא הסתירו שופטי בית המשפט המחוזי בתל־אביב את זעזועם ממה שביצע ג'אבר באותו לילה בזוג הצעירים המבועתים. "מדובר במעשים מתועבים ובזויים מאין כמותם שחברה אנושית לא תכירם. מעשים השקולים כדי רצח נפש קורבנותיו... לא מצאנו מבין פסקי הדין הרבים שהוצגו בפנינו מעשים הדומים במכלול נסיבותיהם, אכזריותם ושפלותם, למקרה שבפנינו. מסכת המעשים המפלצתיים שביצע הנאשם במתלוננים הינה חריגה בכל ממד ועל פי כל קנה מידה.
"לא נרחיק לכת אם נאמר שמדובר באירוע המעורר בעתה ופלצות. מדובר במסכת מתמשכת ובלתי פוסקת של עבירות מין קשות וחמורות תוך התעללות, ביזוי והשפלה. מעשי עבירה קשים ומתמשכים שבוצעו באטימות וברוטאליות חסרות תקדים בשני המתלוננים. במהלך ההתעללות הילך הנאשם אימים על המתלוננים והפעיל אמצעי הפחדה ואיומים ואלימות פיזית שהתבטאה באגרופים, סטירות ואיומי סכין. כל אותה עת לא גילה הנאשם ולו קורטוב חמלה או זיק של צלם אנוש. הוא לא שעה לתחינתם של המתלוננים ולא לתחנוניהם כי יחדל ממעשיו, אלא המשיך להתעלל בהם".
"זה היה מעבר לאונס", כתבה מעיין לשופטים בהצהרה שמסרה לפני מתן גזר הדין. "הדרישות, המכות, הצעקות, תמיד יישארו בליבי... אני כבר לא יכולה להכיל את הסבל הזה. הוא השפיל אותי בתור אישה ובתור יהודייה וזה לא היה רק סיפוק מיני..."
"זה היה עינוי, שבי, התעללות", אומרת מעיין. היא זוקפת את סנטרה, מביטה בעיניי בנחישות. למזלה, נחסך ממנה מעמד מתן העדות והחקירה הנגדית בבית המשפט. ג'אבר הודה בעסקת טיעון במרבית סעיפי כתב האישום ונדון ל־30 שנות מאסר, שקוצרו ל־25 שנה לאחר ערעור. מאז הספיקה מעיין להיאבק ולקבל הכרה כנפגעת פעולות איבה, ועכשיו – יחד עם עו"ד רוני אלוני־סדובניק, שמייצגת ומלווה אותה לאורך השנים – היא תובעת בתביעה נזיקית את חברת לב גן העיר, את חברת האבטחה במקום, את הנהלת בתי המשפט ואת התוקף עצמו בסכום שעולה על 2.5 מיליון שקל בגין נזקי גוף ופגיעה בפרטיות.
"אני לא עושה את זה בשביל הכסף אלא בשביל הצדק", היא אומרת. "אני רוצה שסוף־סוף מישהו ייקח אחריות. אני לא מבקשת משהו שלא מגיע לי. זה נכון שאני זקוקה לכספי הפיצויים כדי לטפל בעצמי. אני מגיעה ממשפחה שלא יכולה לאפשר לי טיפול. להורים שלי אין כסף, הם עובדים מהבוקר עד הלילה בעבודות פשוטות, אני בעצמי צריכה לעזור להם עם תשלומי חשמל, ארנונה ומים. באמת אין לי כסף לטפל בעצמי. אלה החיים שלי מיום שנולדתי. זה כמו חייל שמגיע ממשפחה ענייה ונפצע במלחמה. עכשיו הוא צריך להתמודד גם עם הטראומה והנכות, וגם עם המצב הכלכלי הראשוני שהיה לו. אבל עכשיו המכשול שבפניו הרבה יותר גדול. מאז ומתמיד היו לי בעיות כלכליות בבית, אבל מאז הפגיעה הרבה יותר קשה לי להתמודד עם החיים. קרה לי משהו מזעזע. לא רציתי שיקרה, אבל קרה – אז לא מגיע לי פיצויים ממי שאחראי?"
פלאשבקים במקלחת
עד ליל האונס ניהלה מעיין חיים שגרה של נערה טיפוסית. "הייתי בת 18, תלמידה סבבה שאחרי הלימודים מתנדבת בעבודה עם ניצולי שואה, היו לי הרבה חברות. הכל היה רגיל. עבדתי מגיל צעיר, כי הייתי צריכה לעזור כלכלית בבית. אני הייתי קונה לעצמי הכל, כי ההורים לא תמיד יכלו. קניתי לעצמי בגדים לבית הספר, בימי ההולדת לחברות, כשכל אחת הייתה צריכה לשים 150 שקל עבור מתנה – אני הייתי צריכה לעבוד בשביל זה. הייתה לי סוג של עצמאות וגאווה מגיל מאוד צעיר".
ליל האימה שעברה קרע את חייה לגזרים. מי שהכיר אותה לפני האירוע וידע מה שעברה - התרחק ממנה. ומי שהכיר אותה אחרי - לא יודע. מי שהיא ניסתה להגיד לו - נעלם. "אחרי האונס עשיתי הכל כדי שלא יידעו שזו אני. הדבר שהיה לי הכי־הכי חשוב, אז וגם היום, זה שלא יידעו שזאת אני. הייתי צריכה להילחם בכל החזיתות ולהגיד לאנשים 'אני נראית לכם אחת שאנסו אותה?'
"כל הסיפור קרה בין שישי לשבת. ביום ראשון התקיימה מתכונת באנגלית. הייתי חייבת ללכת לבית הספר כדי להראות לכולם שזאת לא אני. שיגידו 'הנה, מעיין באה לעשות מתכונת, כנראה שזאת לא היא, היא נראית בסדר'. הרי יש סטיגמות על בנות שעוברות אונס, שהן מסכנות, שלא יכולות לצאת מהמיטה, הן נעולות בבית.
"אחרי האונס ולפעמים גם עכשיו, אני הולכת ברחוב ומרגישה שכתוב לי על המצח שנאנסתי. לפעמים גרוע מזה, אני מרגישה שכתוב שאני 'הנאנסת מגן העיר'. זו הרגשה נורא קשה. במיוחד בתקופת בית הספר הרגשתי כך. החברות התייחסו אליי שונה. הכל היה שונה. אנשים עד היום זוכרים את המקרה שקרה לפני חמש שנים. היום אני מדברת על זה עם אנשים שלא יודעים שזו אני. אני יושבת עם חברים ומישהו פתאום מזכיר את 'האונס בגן העיר' ואני קופאת במקום.
"אני באמת חושבת בכל ליבי שאין מה להתבייש בזה. זה כמו שגונבים לך טלפון. אף אחד לא צריך להתבייש אם גונבים לו טלפון, זה אותו עיקרון, רק שפה זה משהו מיני. אבל ראיתי איך אנשים מגיבים לזה. אם אנשים היו מגיבים לזה יפה, אני לא הייתי מתביישת בזה. למען האמת, זה שובר בטירוף. למה אני צריכה לחיות עם הסוד הזה? כנראה שכל החיים אני אחיה איתו".
מה קרה כשסיפרת למישהו על מה שעברת?
"יש לי טראומה מכמה תגובות שליליות שנתקלתי בהן, בעיקר חוויתי את זה מנשים משום מה, והאמת שבזמן האחרון זה קורה פחות. בתיכון, כשסיפרתי לחברות טובות שלי, הן התרחקו ממני. מי שהייתה החברה הכי טובה שלי לא הייתה מסוגלת לדבר איתי על זה. הייתה פעם אחת שנפתחתי וסיפרתי לה הכל בדמעות, אמרתי לה שאני לא מאמינה שזה קרה לי. יותר היא לא דיברה איתי על זה. אחרי חצי שנה שאלתי אותה למה והיא אמרה לי 'אני פשוט לא רואה בך מעיין שנאנסה'. שאלתי, מה הקשר? את פשוט צריכה להיות חברה טובה שלי, להיות שם בשבילי. וזהו. מאז לא דיברנו".
הוריה מנסים לתמוך בה כפי יכולתם. בבוקר שלמחרת האונס אביה היה שותף מלא, לבקשת החוקרים, לתפיסתו של האנס. במשך שעות הוא שימש פיתיון והתקשר שוב ושוב לטלפון של בתו, שנגנב על ידי התוקף, עד שנלכד. מאז, ההורים מתקשים להתאושש. "ההורים שלי מרוסקים", מעידה מעיין. "אבא שלי מסתובב בעולם באבל. מאז שאני ילדה לא ראיתי את אבא שלי בוכה מעולם. רק כשזה קרה לי הוא בכה. מאז רק על זה הוא בוכה".
למרות שכלפי חוץ היא מנהלת חיים רגילים של צעירה אחרי צבא, עם עבודה זמנית ומעגל חברתי תוסס, בתוך תוכה היא נושאת מטען כבד של בדידות ופחד. "אחרי שזה קרה היו לי המון פלאשבקים. בתקופה הראשונה ממש אחרי האונס היו לי פלאשבקים במקלחת. המון. עד היום יש לי תרחישי אימה בדמיון שזה יקרה עוד פעם. הפחד הזה מלווה אותי תמיד - ברחוב, בבית, ביום, בלילה. כשאני נכנסת הביתה בערב אני מסתכלת על הדלת ומיד עולה בי פחד שמישהו ייכנס מחדר המדרגות ויחטוף אותי. אין יום שזה לא קורה לי. הביטחון העצמי שלי התרסק. אם יקרה לי דבר כזה עוד פעם אני מתה. אני לא אוכל לחיות. באמת. כל כך מפחידה אותי המחשבה הזאת.
"אני לא סומכת על אנשים. לא מדברת על זה עם אף אחד. אין לי בנאדם אחד בחיים שאני מדברת איתו על זה. כשמשרד הביטחון הכיר בי כנפגעת פעולות איבה לא יכולתי לשמוח עם אף אחד, הייתי כל כך בודדה, בכיתי. לא היה לי למי לספר. אני מסיימת את השיחה עם עורכת הדין שלי, יודעת שקרה הרגע משהו מדהים עבורי, המדינה שלי הכירה בי כנפגעת אירוע טרור, זה מפורסם עכשיו בתקשורת ולמי אני מתקשרת כדי לשתף? לא היה לי עם מי לדבר. זה היה ממש עצוב. זה הדבר הכי קשה – להישאר עם זה תמיד בבטן. לבד".
למרות השלכות הטראומה הקשה שמלוות אותה לכל מקום – ולמרות שאין לה אפשרות כלכלית לממן את הטיפול לו היא כל כך זקוקה – היא נאחזת בשפיות עם אותן תעצומות נפש שסייעו לה לשרוד את הזוועה. יש בה גבורה ואצילות, אבל היא לא מרגישה כך. "באירוע עצמו לא עשיתי שום דבר כדי להציל את עצמי", היא אומרת. "הרגשתי שאני קופאת".
עובדה ששרדת, סימן שפעלת נכון. הייתה לו סכין והוא איים לרצוח. זה יכול היה להיגמר אחרת.
"נכון, הרגשתי שאני קרובה למוות. כל מה שרציתי היה לחיות ולשרוד. זו הייתה סכנת חיים ואני התחננתי בפניו שלא יהרוג אותי. היה רגע שאני לא יכולה לשכוח, אני כל הזמן חושבת על זה. הוא קיבל טלפון ממישהו בשם דאוד. תוך כדי הוא ענה 'כן, כן, אני בגן העיר, בחניון. אני עסוק', הם המשיכו לדבר והוא אמר לדאוד 'טוב, תבוא'. דאוד היה אמור לבוא עם עוד שני חברים. ברגע הזה אני בכיתי לו 'לא, בבקשה, אני מתחננת אליך, אל תביא אף אחד'", היא משחזרת ובעיניה עולה מחדש הבעתה, "ואז הוא התקשר לדאוד הזה ואמר להם 'אל תבואו, אני כבר אבוא אליכם'.
"אני לא יודעת מה היה קורה אם החברים שלו היו באים. זה היה רגע נורא. סיפרתי עליו לפסיכולוגית שהייתה לי והיא אמרה: 'את קולטת שהצלת את עצמך?', אני לא חשבתי על זה בכלל, פשוט התחננתי שלא יביא עוד גברים. הצלחתי להשפיע עליו. מעניין מה עבר לו בראש".
מאבק על הצדק
יש הרבה דברים שמעיין לא זוכרת. יש דברים שפתאום היא נזכרת בהם, ושוב הם נשכחים. "כשעשו לי מסדר זיהוי והראו לי תמונות לא זכרתי בכלל איך הוא נראה. מבלי לדעת שאני זוכרת מיד הצבעתי עליו. גם כשהפרקליטה עשתה לי רענון זיכרון לפני המשפט הרבה דברים שזכרתי כשהייתי במשטרה פתאום לא זכרתי. אני יושבת וקוראת את העדות שלי ואני בהלם. עכשיו כשאנחנו מדברות עולים לי המון פלאשבקים של דברים שבדרך כלל אני לא זוכרת".
מה קרה אחרי שהכל נגמר?
"כשזה קרה, כל האירוע, דמעה לא ירדה. הייתי משותקת. איך שאני יוצאת משם אני מתחילה לבכות, ואני בהלם, ופתאום משטרה, ומקיפים אותי, ואמבולנס בא, ושוטרת ישר מתחילה לדבר איתי. זה היה מאוד קשה. הייתי בהלם. פשוט בהלם. בבית החולים אני צריכה לספר לשוטרת פעמיים מהתחלה עד הסוף מה בדיוק קרה. רגע, שנייה, אני בעצמי עוד לא מבינה מה קרה לי. ואז פתאום בשש בבוקר אני רואה כתבה באינטרנט".
"אונס שני", קוראת מעיין למה שהתרחש בשבועות שלאחר התקיפה. כעיתונאית, זה אחד הדברים המעציבים ביותר לשמיעה. אין אפשרות לטשטש או לייפות את הדברים. "כל כך לא רציתי שיידעו שאני זאת שנאנסה. עוד לא יכולתי להתמודד עם זה בעצמי. אבל כל התקשורת צבאה על הבית שלי. כתבים התקשרו להורים שלי, התקשרו אליי הביתה. עיתונאים התקשרו לתלמידים שלמדו איתי. דיברו עם אנשים שלא ידעו שזאת אני וכך למעשה חשפו אותי. פשוט התקשרו ושאלו 'תגידו, מה אתם יכולים לספר על מעיין שנאנסה בגן העיר?' פורסם שהאנס גנב לי את הטלפון ואנשים קישרו. זו הייתה חוויה נוראית.
"ליד בית הספר המתינה ניידת שידור. היחיד שבאמת עזר לי היה שר החינוך דאז, גדעון סער, שעורכת הדין שלי דיברה איתו באופן אישי וביקשה שיקלו עליי מעט את בחינות הבגרות. בעקבות זאת באמת באו לקראתי והצלחתי לסיים את כל הבחינות, אם כי בציונים נמוכים בהרבה מהיכולות שלי.
"עברה שנה וחצי, התגייסתי, וגם לצבא זה הגיע. בשלב מסוים גם כתב האישום פורסם – בניגוד לחוק! – באינטרנט. גם זה מבחינתי היה 'האונס השני'. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. גם כשהגשתי את התביעה הנזיקית וביקשנו מהשופט שהתיק יתנהל בדלתיים סגורות, וניתן צו, באחד מאתרי החדשות פורסמה כתבה עם כל הפרטים המזהים שלי ופרטים על מצבי הבריאותי. זאת הייתה ממש חוצפה. מיד לאחר הפרסום איזה סוטה מצא את המספר שלי ושלח לי הודעה נוראית", היא מספרת ומציגה הודעת זימה משפילה ומאיימת.
"אם הייתי יודעת מה אעבור מבחינת 'האונס השני', הייתי מתלבשת, הולכת הביתה ולא מתלוננת. זה דבר נורא להגיד, אבל זה באמת מה שאני מרגישה. אני לא רוצה להעביר מסר שנשים לא יתלוננו, זה חשוב שיתלוננו".
מה היה צריך להיות שונה במקרה שלך?
"היו צריכים לשמור על הפרטיות שלי. זה הדבר הכי בסיסי שיש. הייתי צריכה לקבל את כל מה שמגיע לי בלי להיאבק על כל זכות במשך חמש שנים. אני לא מצליחה להבין למה הפרקליטות לא מגישה כתבי אישום נגד עיתונאים ובלוגרים שחושפים פרטים מזהים של נפגעות. המסר שעובר הוא שהמדינה לא באמת מעוניינת שבנות יתלוננו על אונס. הרי נשים לא מתלוננות מחשש שהפרטיות שלהן תיפגע. מהניסיון שלי – הן צודקות".
אצבע מאשימה נוספת היא מפנה כלפי חברת האבטחה של גן העיר והחברה שמנהלת את המקום. "מה שמציק לי כרגע זה שלא נעשה צדק. אני חושבת שלגן העיר יש חלק במה שקרה שם. אנחנו נכנסנו ברגל בלי שאף אחד עצר אותנו לבידוק וכך גם האנס נכנס לשם עם סכין מבלי שמישהו יראה או יבדוק אותו. למה השומר לא עשה סיור בחניון? היו שם מצלמות אבטחה, הכל היה מצולם בלייב, אבל למה לא היה מישהו בחדר בקרה שראה מה קורה?
"גן העיר זה מקום שנראה בטוח, לא דמיינתי לרגע שמשהו כזה יכול לקרות לי שם. אני לא אשמה ולא אחראית למה שקרה – הייתי עם החבר, לא הייתי לבד. זה יכול היה לקרות לכל אדם שהולך בחניון, לכל אחת ולכל אחד, אבל הם פשוט מורידים מעצמם את האחריות. הייתי מאוד רוצה להיפגש עם שלמה אליהו, הבעלים של חברת לב גן העיר, ולספר לו פנים אל פנים מה אני עוברת כבר חמש שנים. חמש שנים בהן תהליך השיקום שלי רק מתעכב. למה אני צריכה כבר חמש שנים להיאבק על הצדק? די, אני לא יכולה להמשיך להתעסק בזה. כמה אפשר?"
"אין ספק שהאונס האלים והקשה שאירע בחניון גר העיר זיעזע מדינה שלמה, לא רק בשל נסיבותיו האלימות והאכזריות במיוחד, אלא גם משום שהתרחש בקומת הקרקע של מגדל מגורים, מהיוקרתיים ביותר בתל־אביב, שבו מתגוררים נספחים דיפלומטיים, שופטות, שופטים, ושועי ארץ", אומרת עו"ד אלוני־סדובניק. "ניתן היה להניח שמעונם הפרטי בטוח ומאובטח. מתברר שלא כך מצב הדברים.
"גם אבטחת המידע במערכת המחשוב של הנהלת בתי המשפט כשלה כשלא איבטחה כמצופה ממנה את חסיונם של מסמכי ההליך הפלילי והאזרחי, וכך כפי הנראה דלפו פרטיה המזהים של הנאנסת. דליפתו לרשת של כתב אישום – שהיה חסוי – גרמה לה שיברון לב וצר לי שעד כה המדינה לא מצאה לנכון להתנצל בפניה".
מדוברת מערכת בתי המשפט נמסר: מדובר בתיק תלוי ועומד. בנסיבות אלו לא נוכל להגיב. שלמה אליהו וקניון גן העיר סירבו למסור תגובה. מפרקליטות מחוז תל-אביב מסרו: חקירה מורכבת של משטרת ישראל העלתה חשדות נגד מספר חשודים, שביחס לחלקם יוגש בקרוב כתב אישום בגין פרסופ שמות המתלוננים בפרשת גן העיר.
אנחנו לא אשמות
מעיין זקוקה לטיפול פסיכולוגי "כמו אוויר לנשימה", אבל כבר שמונה חודשים שהיא לא מסוגלת לממן אותו. היא הייתה מטופלת במרכז לטם - היחידה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית בבית החולים איכילוב – אבל המדינה מממנת את הטיפול רק למשך שנה. "השתחררתי לפני שנתיים מהצבא. אין לי יכולת ללכת לטיפול וזה חסר לי בטירוף. אני לא יכולה להסביר כמה זה עשה לי טוב וכמה אני צריכה את זה בחיים.
"בלי טיפול זה לחיות עם פחדים כל רגע. אני מתה מפחד כל הזמן. אני לא מסוגלת להיכנס למונית עם נהג גבר. אני לא אלך בחיים לרופא שיניים גבר. ניסיתי והיה נורא. גם לא לגניקולוג. הלכתי פעם אחת וזה היה מזעזע. זה בדברים הפשוטים של החיים כמו לשבת ליד מישהו זר באוטובוס. אבל יש גם דברים מורכבים יותר. אני מסתובבת בעולם בהרגשה שאין מקום בטוח. בבדידות נורא חזקה. אני מתה ללכת לטיפול. אני גם בורחת מזה, הרבה פעמים. לא מסוגלת להתמודד".
כרגע היא מקיימת שגרת חיים רגילה, אבל שום דבר בחיים שלה לא רגיל: היא מנסה לעבוד, גרה בצפון הארץ, ללמוד היא עדיין לא מסוגלת כי קשה לה להתרכז.
יש לך חלומות לעתיד?
"פעם לא היו לי חלומות. עכשיו יש לי הרבה. בעיקר הייתי רוצה בעתיד, אחרי שאחלים יותר בעצמי, לעזור לבנות אחרות שעוברות את מה שעברתי. אני חושבת שמישהי שלא עברה את זה לא תוכל להבין. אין אפשרות לנהל שיחה, מניסיון. אני יכולה להבין ומאוד הייתי רוצה להיות שם בשביל אחרות ולעזור. וגם להילחם את המלחמה של כל הבנות שפירסמו את הפרטים המזהים שלהן ולגרום לפרקליטות להתחיל להגיש כתבי אישום נגד מי שמפרים את צווי איסור הפרסום".
מה היית אומרת לנערות אחרות שזה קורה להן?
"חשוב לי שיידעו שאנחנו לא אשמות. אף פעם. גם אני קפאתי במקום כשזה קרה לי. אנשים לא מבינים שזו תגובה הכי רגילה שיש ואומרים 'היא לא התנגדה מספיק, היא אשמה'. מעצבן אותי שלא מאמינים לבנות. מי רוצה להיכנס לזה? אני חושבת שאנחנו בחיים לא אשמות. לא משנה איך אנחנו מתלבשות ומה אנחנו משדרות - אף אישה לא רוצה להיאנס. ביום ההוא ספציפית הייתי הכי צנועה. לבשתי טייץ וחולצה מאוד רחבה, הלכתי עם כפכפים, הייתי הכי לא־מינית. ככה התלבשתי. זה הכי שטות להאשים נשים על מה שהן לובשות. אבל גם אותי האשימו במה שקרה.
"גבר צריך להרגיש שהאישה לא רוצה. מה, אתם קופים? אתם לא יכולים לראות איך אישה מולכם מרגישה? גם היום אני חווה הטרדות ברחוב. כל הזמן, זה פשוט דוחה. לפני כמה ימים מישהו עם רגל שבורה מתקרב אליי ושואל 'מה קורה מאמי?' בואי, בואי תביאי חיבוק', ואני ממשיכה ללכת. 'נפל לך משהו מהתיק', הוא אומר ומתקרב אליי. בסוף הוא עצר. מפחיד. זה קורה המון פעמים. פעם הלכתי ברחוב, מתחת לאיזה בית עומדת חבורה של גברים. 'מה קורה, מאמי?, הם שואלים ואני מתעלמת. 'למה את לא עונה? בת זונה'. הם מתנהגים כמו חיות. הם אלה שצריכים לשלוט ביצרים שלהם. למה אני צריכה לפחד ללכת בלילה, בעיר שלי, במדינה שלי? מאשימים אותנו. זה יותר נוח לכולם לחשוב שזאת אשמתנו – אבל אנחנו לא אשמות".
ומה לגבי משפחה? זוגיות?
"בגלל שכתב האישום הודלף ופורסם ברשת היו גברים שיצאתי איתם, שישר גילו מה קרה לי ונבהלו. אני כל הזמן חושבת מה יקרה בעתיד? איך הבחור שאני אחיה איתו כל החיים יתמודד עם זה? אנחנו, הנשים שנפגעו, כל כך בודדות בגלל הפגיעה. אם אני מספרת לאנשים חדשים הם מרחמים עליי, אומרים 'אוי, איזה מסכנה'. זה בלתי נסבל. פתאום רואים אותך אחרת, פתאום את זאת שנאנסה. מצד שני אם אני לא מספרת – זה גם קשה. יש הרגשה של סוד, הרגשה שהקשר לא אמיתי". ¿
