חבורת ילדים צווחנית מתאספת בכיכר הבימה. סוג של פעולת צופים או סיור בית ספר שיצא משליטה. כמו בכל התגודדות חברתית טיפוסית, אפשר לזהות בקלות את כל הסטריאוטיפים. מלכת הכיתה המאנפפת, המשרתות הנגררות הסרות למרותה, המצחיק הכפייתי והמשקפופרית שהייתה מעדיפה להיות עכשיו בבית. לא רחוק מהם, על ספסל עץ, גפן ברקאי מעביר את עצמו למצב טיסה. פעיל, אבל לא שמיש. רואה ואינו נראה. הראש מוטה בהדרגתיות כלפי מטה, השיער סתור בעדינות על עיניו. הוא יודע בדיוק מה יקרה אם מישהו מהחבורה המשולהבת יזהה אותו - קרחנה המונית של סלפיז - ובדרכו האלגנטית והזהירה הוא מצליח לחסוך לנו את הפסטיבל הזה.

הכישרון שבו מצליח ברקאי להיעלם בעודו מוקף בחבורת ילדים אנרגטית הוא מיומנות שאין לזלזל בה, והיא מלמדת לא מעט על מעמדו בשנים האחרונות כהיט בוי התורן. דוגמן, שחקן, כוכב ילדים. מישהו שהילדים שלכם מכירים היטב, והגיע הזמן שגם אתם.

לפני שלושה שבועות חזר מפסטיבל ונציה, שם צעד על השטיח האדום לצד ליאור אשכנזי ושמוליק מעוז, כוכב ובמאי "פוקסטרוט". הסרט, שבאדיבות מחלקת יחסי הציבור של שרת התרבות מירי רגב, הפך לאחד הסרטים המסקרנים והמדוברים טרם יציאתו לאקרנים, זכה בפרס חבר המבקרים של הפסטיבל ובשבוע שעבר גם בשמונה פרסי אופיר, כולל הסרט, הבמאי והשחקן הראשי לאשכנזי. הוא מגולל את סיפורה של משפחה ישראלית והתמודדותה עם מות בנה החייל. ברקאי מגלם בסרט מפקד צוות משועמם ומהורהר, ובאופן מתבקש, זה לא דומה לשום דבר שעשה עד היום. עם כל הכבוד לקטלוג האחרון של רנואר, שברקאי משמש פרזנטור שלה זו העונה השביעית, או לתפקיד החמוד שלו בסדרת הנוער "או־בוי".

ברקאי הוא הראשון שמבין את ההבדל. הוא מתאר את ונציה במונחים של חוויה חוץ־גופית. "הכל נורא־נורא מרגש. אבל הרגע הכי עוצמתי שהיה לי בחיים קרה בסוף ההקרנה, כשהכתוביות עלו והאורות באולם נדלקו; אולם קולנוע עצום של 2,000 איש נעמד על הרגליים. במשך עשר דקות מחאו כפיים בלי הפסקה. עשר דקות! זה המון זמן".

להיות לא רק פנים יפות. ברקאי ומדר בקמפיין לרנואר

מה עושים בזמן הזה?

"בהתחלה קמנו והודינו. ואז מחאנו כפיים. ואז הפסקנו. ואז עוד פעם מחאנו כפיים".

אוקי. ספרתי 20 שניות במצטבר.

"באיזשהו שלב התחלנו להתחבק בינינו, ואז עוד פעם מחאנו כפיים. זה לא הפסיק. ברגע שזה אמור להיחלש, זה התגבר. הקהל רצה להוכיח שהוא התרגש. אף פעם לא הייתי בכזה מעמד. כל הווליומים היו עד הסוף, נורא התרגשתי. ראיתי את ליאור נורא מתרגש. לחשתי לו, מה זה? הוא אמר, אני לא יודע. הייתי במלא פסטיבלים, בהרבה מעמדים כמו זה. ככה זה אף פעם לא היה".

מה עובר לך בראש באותו זמן?

"הייתי קצת בהלם. נורא שמחתי בשביל שמוליק. באמת הגיע לו אחרי כל השנים והתהליך הארוך של ההפקה. תראה, גם בתור ילד צעיר, כשהייתי בן 17, הבנתי לאן אני רוצה להגיע, לאן אני מכוון. הבנתי שאני רוצה לעשות קולנוע, הבנתי שאני רוצה לעשות תפקידים טובים והבנתי שאני רוצה להגיע למקומות כאלה כמו לפסטיבל ונציה. כיוונתי לשם והתמזל מזלי. לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר בקריירה שלי. חשבתי, כנראה עשיתי משהו בסדר אם זה קרה ככה. כשהתחלתי להיכנס לעניינים, הבנתי מהר מאוד לאן מכוונים אותי בתור שחקן צעיר וגוד לוקינג. הבנתי מאוד מהר מה רוצים ממני, מה חושבים שהפונקציה שלי".

מה?

"להיות כוכב ילדים, צעיר, יפיוף. כל הנגזרות של זה. אני יכול להגיד שבתור נער מתבגר ודי צעיר החלטתי לעשות מה שאני רוצה ולא בהכרח מה שאני צריך. לא לקחת תפקיד אם אני לא מרוויח ממנו משהו. באופן כללי זו תעשייה מאוד קשה. יש הרבה מאוד שחקנים ולא מספיק פרויקטים. אני גם אומר 'לא'. ואני מאוד סבלני".

הבעיה שטכנית יש יותר רנואר וסדרות ילדים ופחות סרטי קולנוע ופסטיבלי ונציה.

"גם אם הייתי אדריכל, לא כל יום הייתי בונה את פרויקט חלומותיי. אבל אני מכוון לפרויקט חלומותיי. המטרה היא לבנות כמה שיותר בתים שארצה לגור בהם. גם סדרות הנוער שעשיתי לימדו אותי המון. זה חדר כושר מדהים. אתה יכול לנסות דברים. אתה עובד הרבה. אתה מתאמן. אתה לומד סט".

מירי רגב טענה, על אף שלא ראתה את הסרט, ש"פוקסטרוט" מוציא את דיבתו של צה"ל רעה. שהוא עושה לישראל יחסי ציבור רעים בעולם.

"אני חושב שעשר דקות שבהן אולם קולנוע שלם עומד על הרגליים ומוחא כפיים ליצירה קולנועית ישראלית מביאות המון־המון כבוד לישראל. אני חושב שמי שיצפה בסרט יבין את זה".

ייתכן ששרת התרבות רואה בכל אלה שמחאו לו כפיים בונציה עוכרי ישראל.

"לא לזה מחאו כפיים. אני לא חושב שהיצירה הזו מתבטאת נגד ישראל. יותר מזה, הקהל בעולם לא רואה את 'פוקסטרוט' כמו שאתה ואני רואים את זה. לא על זה הם מוחאים כפיים. בזה אתה יכול להיות בטוח. לצורך העניין המחסום בסרט הוא דימוי. זאת הקבלה שאפשר לעשות להרבה דברים בחיים עצמם".

אחד משלנו

הוא בקושי בן 22, אבל עם קילומטרז' מרשים בביזנס. הוא נולד בהוד־השרון. אמו קוסמטיקאית, אביו בעל עסק לקמינים. יש לו אחות קטנה וכלב פוטוגני. הוא שירת בתיאטרון צה"ל, אבל את הצ'אנס הראשון קיבל הרבה לפני. בגיל 17 לוהק לתפקיד ראשי ב"יומני החופש הגדול" בערוץ דיסני, משם המשיך "לשובר גלים" של ערוץ הילדים, ואז לתפקיד משנה גונב הצגה בסרטה של דורית חכים "ירח בבית 12". בשנה האחרונה כיכב ב"או־בוי", סדרת הנוער של אורי גרוס על להקת בנים, שצפויה לשוב לשידור בקרוב, אבל את עיקר החשיפה שלו קיבל בשנים האחרונות בזכות הקמפיין ל"רנואר". כן, הוא הבחור הצעיר החתיך בין ניבר מדר ליהודה לוי.

בעבר סיפר בפתיחות על הקשיים החברתיים שחווה בילדותו. על החרם הענקי שעשו עליו בכיתה ו', על הילדים שירדו לחייו כששרפו את הכיסא שלו בערב ל"ג בעומר, ועל הקושי לסמוך על מישהו בסביבתו. "נו, לא הייתי הכי מקובל", הוא מושך בכתפיים.

אתה כזה "טו קול פור סקול". קשה לי לדמיין אותך ילד דחוי.

"אם כבר, 'טו ווירד פור סקול'. היה לי פה חבר ושם חבר, אבל לא הרגשתי אף פעם שייך לאיזושהי קליקה. זה לא אומר שהרגשתי שאני מפספס משהו או אומלל. הייתה לי אחלה ילדות. מצאתי את האושר שלי בדברים אחרים".

אני מניח שמשהו באישיות שלך בכל זאת התעצב על הרקע הזה.

"חד־משמעית. היום אני מבין שקצת לא ידעו איך לאכול אותי. יש קטע כזה כשאתה ילד בבית ספר, אז אתה מאוד רוצה להיות כמו כולם. אם כולם נועלים נעליים מסוימות, אז בא לך נעליים כאלה. בין אם זה בגלל איך שחינכו אותי בבית או איך שגדלתי להיות, הייתי עושה מה שנראה לי. שואב את ההשראה שלי מכל מיני דברים. לא בהכרח מהחברים שלי בכיתה. פשוט עושה מה שאני רוצה".

וזה נראה לאנשים כמו איזה התרסה.

"זה להיות תמיד נגד הזרם. וכשאתה נגד, אז אתה מעורר התנגדות. מה שכן, זה גרם לי להעריך מה זה להיות חבר. רק שכשפגשתי חבר אמיתי, בכיתה ט', הבנתי מה זה אומר. היכולות החברתיות שלי מאוד השתפרו ומאוד־מאוד התחדדו בעקבות כל מה שעברתי בתור ילד ובזה שיצאתי לשוק העבודה הזה בגיל יחסית צעיר. בעשר שניות מהרגע שהבנאדם נכנס לחדר אני יודע פחות או יותר אם הוא 'משלנו' או לא".

מה זה "משלנו"?

"אם אני אוכל להיות חבר שלו, אם אני אוהב אותו. אני יודע כשמישהו 'בולשיט מי'. לא בא לי לסבול את השקר. כל האנשים שמקיפים אותי הם אנשים של אמת".

שעברו סינון קפדני?

"הם לא עוברים מבחנים. אבל אני יודע שאחד הדברים המרכזיים שמובילים אותם זו אמת".

מה אומרים עליך מאחורי הגב?

"אני יכול להגיד לך מה אנשים חושבים עליי כשהם לגמרי לא מכירים אותי. נגיד, שאני אדיש או מתנשא. חושבים שאני אדיש אולי כי העולם הפנימי שלי הוא הרבה יותר גדול מהעולם החיצוני שלי. אתה יכול להגיד לי משהו והוא יעשה לי המון בפנים ומעט בחוץ. אני לא אדיש לדבר. אני שם לב לכל. אני מרגיש את החיים בצורה מאוד עוצמתית. את עניין ההתנשאות, אולי זה אני פחות יכול להסביר, אבל זה נגיד משהו שאני שומע לפעמים".

לא נשמע שזה מבאס אותך מאוד.

"תשמע, אני לא יכול לחשוב בשביל כולם. אני יכול לשלוט רק על הכוונה שלי. אנשים אוהבים לדבר. אני פוגש הרבה אנשים שלא מייחסים מספיק משמעות לטוהר המילה. אתה יודע, לפעמים זה הרבה יותר גרוע מלקבל אגרוף בפרצוף".

לחיות בהפקת אופנה

ברקאי יודע שבחיים לא מקבלים הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני, ולכן חשוב לו להרשים. להפגין בקיאות. להעמיק. להיות הכל חוץ מפנים יפות. להתעקש על קטנות, זניחות. בניגוד להרבה אנשים מצודדים, שנושאים אוטומטית את נאום "אני צריך להוכיח את עצמי יותר כשחקן בגלל איך שאני נראה", ברקאי הוא הראשון לגלגל עיניים. "זוהי מין סטיגמה כזאת שאני לא בהכרח מאמין בה".

הרבה שחקנים יפים מרגישים צורך להתאמץ יותר כי הם חושבים שמצמצמים אותם ללוק שלהם.

"אני לא מרגיש שזה בעוכריי. יכול להיות שלדברים מסוימים אני פחות אתאים, אבל אני לא חושב שהדבר ראשון שיהיה לאנשים שצפו ב'פוקסטרוט' להגיד עליי זה 'איזה יפה הוא'. בסך הכל זה עוד כלי בארגז כלים, שצריך לדעת איך לפעול איתו. זה כל מה שזה".

עובדתית, לאנשים יפים קל יותר בעולם. כמה אתה משתמש במראה שלך כדי להשיג דברים?

"עצם זה שהרבה שנים התעסקו באיך שאני נראה, הפך את זה אצלי למשהו שהוא, אוקיי, נקסט. אז אני לא שופט אנשים בצורה הזו. אני רואה את כל האדם, ובאופן מתבקש לא מתעסק בזה יותר מדי".

את השנה האחרונה, מאז השתחרר מהצבא, הוא מעביר בטיולים מסביב לעולם. כמעט תמיד לבד, מחובר למצלמה שלו. העוקבים המסורים שלו באינסטגרם כבר נחשפו לכישרון הצילום שלו, כמו להקפדה ולסטייל בכל תמונה. דפדוף קצר בעמוד שלו מביא למסקנה החותכת: ברקאי לא חי בסרט. הוא חי בהפקת אופנה של "ווג". "אני מצלם מגיל 12. אבא שלי היה קונה לי מצלמות חד־פעמיות ויש לי מלא תמונות שצילמתי בתור ילד ממש קטן".

על אף גילו הצעיר, לא מעט חברים שלו ‑ בהם חן יאני, יובל שרף ושלומי שבן ‑ כפולים ממנו בגיל. גם שתי האקסיות המפורסמות שלו ‑ הזמרת מאיה הרמן והשחקנית עמית פרקש ‑ מבוגרות ממנו בכמה שנים טובות. מקור המשיכה לאנשים גדולים ממנו, הוא אומר, נעוץ בידע ובניסיון. "אני חושב שידע זה הדבר שאני הכי נמשך אליו. יש גם צעירים ממני שנותנים לי המון השראה, אבל ככה יצא. כבר כילד הרגשתי בין בני גילי לא לגמרי שייך. לא לגמרי מצאתי את המקום שלי. תמיד מצאתי את עצמי בשיחות עם הגדולים ודברים של גדולים. מה שלא הפריע לי, אגב, לעשות דברים של ילד. גם היום אני יכול לשבת באיזו ארוחת ערב נורא רצינית עם אנשים גדולים ממני ב־15 ו־20 שנה. לצורך העניין זה לא אומר שאני לא יכול לצאת עד הבוקר ולשבת לשחק פלייסטיישן כל הלילה".

נכון לימים אלה, יש לו הרבה זמן לפלייסטיישן. אחרי שתי מערכות יחסים מתוקשרות, הוא מתרגל רווקות, אבל מודע היטב למהירות שבה כל פלרטוט תמים יכול להופיע למחרת ברכילות. "אני יודע שבת הזוג שלי צריכה לקבל שזה החיים שלי ועם זאת לא לקנות את ה'שיט' הזה. זה משהו שהרבה יכולות ליפול בו".

אתה מדבר מניסיון? בנות שהסתנוורו?

"כן. יש התלהבות יתר מהדבר הזה. זה פחות מתאים לי, וזו גם הסיבה שהרבה פעמים הזוגיות באה משני אנשים שמתעסקים במקצוע ומבינים אחד את השנייה".

תדע לזהות מתי מישהי מתחילה איתך בגללך או בגלל הפרסום?

"תשמע, אי־אפשר להיות כל כך תמים. זה חלק ממני, החברים שלי, המקומות שאני מבלה בהם, הלייף סטייל שלי והאופי שלי. זה וואן פקג'. יש בזה יתרונות ויש בזה המון חסרונות. לא בחרתי שיכתבו עליי ברכילות. אני לוקח את זה בחשבון, אבל נותן לזה כמה שפחות מקום אצלי בחיים".

איך מכירים בנות בימים אלה? טינדר?

"אני מאוד אולד סקול בקטע הזה. אני יכול להתחיל עם בחורה בבר או לשלוח פתק או להתחיל ברחוב או דברים כאלה".

יותר מסובך לצאת לדייט כשאתה כוכב ילדים?

"אני מאוד אוהב את הפרטיות שלי ואת המקום שלי, אז זה משהו שצריך להתחשב בו. אני לא אקח את הדייט שלי לשבת באיזו מסעדה מרכזית או איזה בר".

אז איפה?

"אני לא אומר לך (צוחק). הבנתי כבר שאם אני לא רוצה שידעו, אז לא יודעים. הנה, בחורות שלא רציתי שיידעו שאני יוצא איתן, לא ידעו עליהן. אני לא מתחבא מאף אחד ואני לא מתבייש בשום דבר שאני עושה, אלא זה מכניס המון מודעות מיותרת לקשר שנמצא בראשיתו. מי יודע אחרי שבוע־שבועיים לאן זה הולך? להכניס לכל הדבר המתהווה הזה תקשורת, יכול רק לחבל".

"ההקרנה בוונציה הייתה חוויה חוץ־גופית". ב"פוקסטרוט"

נניח שאהבת חייך קוראת עכשיו את הראיון. יש משהו שהיא צריכה לדעת?

"בסופו של דבר היא תצטרך לשבת ולראות איתי המון סרטים. לא יודע אם אני אוכל למצוא את עצמי יוצא עם בחורה שלא אוהבת קולנוע או לא אוהבת מוזיקה או לא תוכל ללכת איתי למוזיאון או גם לצאת חמישה ימים ברצף עד שש בבוקר וללכת לישון בבוקר".

ויש עוד דבר שאהבת חייו, בהנחה שתגיע בתקופה הקרובה, צריכה לדעת. אחרי תקופה קצרה בתל־אביב, ברקאי חזר לגור עם ההורים. אם כן, קבלו את הדיסוננס המתוק ביותר בתעשייה. בבוקר פרזנטור נחשק, שחקן קולנוע שצועד על השטיחים האדומים; בערב ילד של אמא ואבא, שרואה איתם טלוויזיה בסלון. "פחות רואה טלוויזיה, אבל כן יושב בארוחת ערב ומספר איך היה לי. זה נראה לי נורא טבעי ומאוד נוח".

נוח, אבל פחות רוקנרול ממה שהיית מצפה מכוכב בן 22.

"את הרוקנרול שלי אני עושה בלי קשר לאיפה שאני גר. הכל קורה. תשמע, בגיל 18 עזבתי את הבית. הייתי בזוגיות. גרתי פה בעיר. בגיל 21 הייתה לי את האופציה לעבור לדירה משלי או לחזור הביתה. אני גם חושב שקצת התגעגעתי הביתה וגם שמשהו בלהיות בצד כילד, כיוצר, כאמן, נותן לי איזשהו שקט לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. יש המון הסחות דעת בתל־אביב. המון".

וזה נוח, להביא בנות הביתה?

"תשמע, יש לי את הפינה שלי בבית ומאוד נוח לי בה. יש לי את המקום שלי, את הפרטיות שלי בבית. המגורים אצל ההורים לא חוסמים לי כרגע איזה משהו שאני רוצה לעשות ואני לא עושה. אני חושב שהמשפחה שלי היא חלק מאוד משמעותי ממי שאני וממה שאני. אל תהיה מודאג", הוא מחייך, "לא בהכרח כל מי שאני מביא הביתה, פוגשת את ההורים". •