yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 02.10.2017
    אין לי זמן להיות עצוב
    ברוכים הבאים לחיים החדשים של רמי פורטיס. נישואים, הסתתרות מהעולם בכפר וטיפוח חרדות - אאוט. פרידה, הסתערות על חיי הלילה התל־אביביים, בחורות שמתחילות איתו וידידות עם שלומית מלכה ויהודה לוי - אין. פלא שאת האלבום החדש כתבה האישה שבתוכו?
    גבי בר חיים

    יום אחרי שהדוגמנית שלומית מלכה נפגעה בתאונה, ידידה רמי פורטיס הקדיש לה ברדיו, בקול סדוק מהתרגשות, שיר מאלבומו החדש. "השיר 'סניאסי' יצא בדיוק ביום של התאונה שלה", הוא מתרגש גם עכשיו. "וזה שיר שמתחיל בשורה 'על הרגליים בעיניים פקוחות/ זה הופך בכנפיים/ וממשיך בנוצות/ טיפות קטנות של אור/ עושות אותי גיבור /ואוהב לאהוב/ ומאוד אוהב'. זה מתאים לה מאוד. היא פיה. אני מאוד אוהב אותה ואת יהודה לוי, הם זוג מקסים. היו כמה דמויות בחיים שלי שהשפיעו עליי באלקטרו־מגנטיות - כל מיני אנשים חדשים שפגשתי כשהגעתי לעיר, והם חלק מזה".

     

    איך הכרתם?

     

    "נפגשנו אצל חבר משותף לפני שנה, כשהייתי בהקלטות. הוא אמר להם, 'אתם חייבים לשמוע מה פורטיס מקליט'. השוויץ בי. ויודה אמר לי, 'אחי, תן לנו לשמוע'. הייתה להם תגובה רגשית רצינית מאוד לשירים. שלומית מיררה בבכי כשהיא שמעה את 'סניאסי' בפעם הראשונה. בכלל אני מרגיש היום יותר טוב עם צעירים באופן כללי. אני יכול לדבר איתם עתידנית, עם אנשים בגילי אי־אפשר לדבר ככה. ניתקתי הרבה קשרים ישנים. אנשים בני 60 כבר לא מתכננים תוכניות להרבה שנים קדימה. אני מאמין בטקסטים שכתבתי: אין קץ לילדות. אני סוג של אינפנטיל וזה נורא נעים, עדיף ילד משחק בגינה ובונה ארמונות בחול מאשר מבוגר שעושה כסף".

     

    עדיין, רמי פורטיס ושלומית מלכה. תודה שזה חיבור מפתיע.

     

    חי עם שמיכה על הראש. פורטיס במודל הישן
    חי עם שמיכה על הראש. פורטיס במודל הישן

     

     

    "זה הכי לא בעולם הרכילותי ולא במפורסמות: האנשים האלו עשו לי משהו ברמה האמנותית - הם הגיבו לעבודה שלי. היא ריגשה אותם. אני אמרתי וואלה, שלומית דומעת מהשיר שלי! זה גוד וייב, וואו, זה עושה לך בבטן עוד סיבובים ואתה מבין שאתה בדרך הנכונה. זה היה אמיתי".

     

    קראו עוד: אהבה ישנה | אמיר שוורץ

     

    × × ×

     

     

    זו לא הזיה. זה פורטיס, מהאבות המייסדים של הרוק המקומי, חצי פורטיסחרוף, האיש, התופעה, המשוגע. אבל זה גם פורטיס ששוב המציא את עצמו מחדש. לא כועס. לא צועק. לא נשוי. לא גר יותר בכפר. לא בורח, גם לא מעצמו. בגיל 63, אחרי צנתור, פרידה מאשתו בשלושת העשורים האחרונים, השתתפות מפתיעה כמנטור ב'דה וויס' ומעבר בגפו לתל־אביב, פורטיס מסביר שהצליח לפרום את הפלונטר שנקרא הוא ולהגיע למקום ולאלבום חדש, ה־11 במספר. 'מדור פיות' הנהדר בהפקת עומר ג'ו נווה הוא טבילה רכה בעולם מטאפיזי שבו צדפה מהבהבת, נימפות בים מכושף, סנפיר מוכסף, נחש ואלומות של אור מרקדים בתוך סאונד ניו וייב פורטיסי שמעלה באוב את מינימל קומפקט. הקולות המלאכיים של נועה איילה ודני עבר הדני מסמנים ששוב הוא שם רגל אחד בטריטוריה מוכרת של מלודיות ילדותיות ורגל שנייה במקום חדש לגמרי. "אני תלמיד/לא יודע כלום/ כל כך מתבייש/אני אישה/אני איש", הוא שר שם. "'מדור פיות' מאוד שונה מכל קודמיו, גם ברמה הרוחנית. הוא גם האלבום התל־אביבי הראשון שלי. אף פעם לא עשיתי אלבום עם שתי נשים דומיננטיות, שתי ילדות מוכשרות, מקסימות, יפות. כאן הבנתי שהאלטר אגו שלי הוא נשי".

     

    מה זה אומר?

     

    "שבדרך מאוד מוזרה אני עוסק במשהו שהוא העצמה נשית. מתוך עצמי. מי שכתב את האלבום זה לא גבר, זה פורטיס פימייל! את מבינה? לא כוחני. לא נלחם. לא מחפש לעצמו את כל הבמה. כולו נכתב מתוך תודעת אישה. זה אפילו לא ג'נדר. זו תחושה הרבה יותר פנימית. זה כנראה משהו שלכל אחד יש אותו ורובנו לא נגיע אליו. גברים קיבלו מתנה מחורבנת - קוראים לזה שריונית. להיות מאצ'ו זה ללבוש שריון כדי שלא ירגישו ברגשות שלך. אז אתה לובש שריון ולא מרגישים כלום. אני הסרתי את השריון".

     

    מתי זה קרה?

     

    "כנראה אחרי הפרידה שלי והמעבר לעיר. בהתחלה אמרתי, אוקיי, אני לא גיי. (צוחק) כי זה גם מגיע לשם בדימוי העצמי שלך, החיפוש הזה בין הצד הנשי לזכרי. הבנתי שלא מדובר בזה. שמדובר פשוט ברגשות. בואי נגיד שיצאתי מהקופסה. הא! מאז אני מסתובב ככה בעולם, צב בלי שריון. וקראתי כל מיני שכותבים על האלבום: המסע הרוחני הפתטי של פורטיס. אני יכול להבין אותם! יש אנשים שיכולים לתפוס מסע תודעתי של מישהו אחר כפתטי, מפני שמבחינתם כל מה שלא הם חושבים הוא פתטי. ובסדר, אני מקבל את הביקורת הזו. אבל עבורי יש ים גילויים חדשים באלבום הזה: הורדתי מעל עצמי כעסים ושיפוטיות ותחושת אשם פרטיות. התנקיתי והתפשטתי - אני לא מתבייש להגיד שאהבה זה הדבר הכי חשוב בחיים. לאהוב בכל דרך שאפשר. אני מרגיש שזה חשוב ואפילו חינוכי".

     

    בשביל להבין מה קרה לו צריך לחזור שבע שנים אחורה, כשהלב שלו החליט לקחת את הזמן, ופורטיס חשב שהוא בדרך לעשות צ'ק־אאוט. את האירוע ההוא, שהסתיים בצנתור ובדיעבד הוריד מסך על חייו כפי שהכיר אותם הוא מכנה בחיבה "התקלה". הוא היה אז נשוי לנעמי פורטיס, בעבר מנכ"לית בת שבע וכיום מנהלת עונת התרבות בירושלים. הם גרו יחד במושב בית יצחק באידיליה כפרית. משפחה. בורגנות. אבא שמטגן שניצלים ביום ומנסר את הבמה בלילה. אבל מתברר שהמקום הכי חשוך נמצא מתחת למחבת: פורטיס ההוא היה שק של חרדות. מתבדל ומתבודד מחברת אנשים. חוזר הביתה מהופעה "ושם שמיכה על הראש", כמו שהוא מגדיר את זה. ואז הכל קרה.

     

    "התקלה היא האירוע שהתחיל להזיז את הכל. (צוחק) אם אתה בנאדם רגיש אתה אומר, מה זה הדבר הזה שקיבלתי אאוט אוף דה בלו? מה זה הדבר הזה באמצע החיים? הבנתי שזה לא אירוע מקרי".

     

    ומה הבנת?

     

    "קודם כל התחלתי להביע רגשות. לא הייתי מאמין בחיים שאני ארד על הברכיים ואבכה מול שיח סלרי. אולי אני אתן למי שכתב שאני פתטי לעשות סיבוב על הסלרי. אולי הוא יבין משהו. בעיקר הבנתי שהחיים הקודמים שלי הסתיימו. אבל לא רציתי לארוז את החפצים ולהיעלם. זה תהליך של חיים שלמים, אתה לא יכול לפרום אותם ברגע. גם לא היה רק לא טוב. היו לי רגעים מקסימים - עשינו משפחה. לא ציפיתי שפתאום הכל ישתנה לי, שאני אבין שאני לא יודע כלום. תחשבי שאת רצה 500 קילומטר לתוך קיר. תודעתית את יוצאת מזה מפורקת לרסיסים קטנים".

     

    מה אתה מבין היום על מוסד הנישואים ומונוגמיה?

     

    "אני חושב שמי שמתחתן היום מהסכם ממון ולא מאהבה אמיתית, מוטב שלא יתחתן. אני חושב שאנחנו מקימים תאים ומסגרות כדי לרצות את ההורים שלנו. בשביל שיגידו, 'כן, הבן שלי התחתן'".

     

    התחתנת כדי לרצות?

     

    "ברור. מה את חושבת. כולם עושים את זה. אין לנו ברירה. יש את המסורת שגדלנו עליה. זה שוב 'מה יגידו'. בגלל זה אנחנו מאבדים את הקשב שלנו עם עצמנו במערכות יחסים לא בריאות בעליל. מאבדים את האהבה".

     

    איך זה הרגיש להיפרד מאדם שכבר שכחת איך אתה מגדיר את עצמך בלעדיו אחרי 30 שנה.

     

    "הדבר הראשון שאתה מבין זה שאין מה לתקן את הישן. הוא משומש להפליא. זה מה שקרה וצריך לקרות. זה לא קל. אבל נכנעתי לרעיון שהחיים שלי משתנים. והרגשתי את זה בהרבה אספקטים: משפחה, חברים ישנים נעלמו לי מהחיים, הלהקה שלי התחלפה. החיים הישנים שלי לאט־לאט עושים דיזולב, תרתי־משמע. זה לא נעים תמיד, אבל אני נאמן למה שאני מרגיש. למה שאני עושה כיום קוראים מעיר נעלמים - אני עושה פו אחד ארוך על כל מיני דברים מהעבר שלי שאין לי צורך בהם. על אבק, דברים שהם לא חשובים. החרדות למשל נעלמו לגמרי. היה היו. והמתנה הכי גדולה זה שהבנתי שבנאדם מסוגל לעשות טוויסט בעלילה של החיים שלו בכל זמן או גיל".

     

    אתה ונעמי עוד בקשר?

     

    "מאז שעזבתי את הבית כמעט לא התראינו. אנחנו במערכת יחסים מאוד טובה. מדברים בטלפון ואין כאסח, אבל נפרדנו. אין לנו מה לעשות יחד. לא צריך בכוח לחפש משהו שאיננו. אני עושה את זה ממקום טוב וגם נעמי. מערכת היחסים שלנו הגיעה לסיומה והבנו את זה. עשינו משפחה, וזה מאוד מכובד ומכבד ולא היו שם בגידות ושום דבר סנסציוני. אני חושב שנעמי היא אחד האנשים הכי חשובים שהכרתי בחיים שלי וגם הכי חשובים לתרבות הישראלית".

     

    איך הילדים הגיבו לכל השינוי הזה?

     

    "את הפרידה הם לא אהבו, כטבעם של ילדים אני חושב שהיה להם קצת מוזר. את יכולה רק לדמיין את זה. זה כבר ישן. היה היה".

     

    במקביל חווית גם פרידה מהטלוויזיה. למה עזבת את 'אקס פקטור'?

     

    "בא אליי המנהל שלי, שוקי וייס, הוא זה שהכניס אותי והוא זה שגם הודיע לי שסיימתי את תפקידי ב'אקס פקטור'. לרגע הייתי מופתע. אמרתי, מה? אמר לי, זהו".

     

    למה בעצם?

     

    "לעבוד בטלוויזיה אומר לתת את המיטב שם, להקדיש לזה זמן. כנראה שהגענו לרוויה מהרעיון. אני איש מוזיקה, לא איש טלוויזיה. לא יודע את השטיקים. אחרי שצעקתי 'מתקפת המשובטים' הבנתי שאני לא רוצה להיות משובט בעצמי. (צוחק)". 

     

    אולי לא היה לך כוח להמשיך לפתח את הפרסונה הטלוויזיונית שלך מעבר לזה שצועק על המשובטים.

     

    "זה הרבה פחות מעניין מאיך שזה נראה מבחוץ. זו עבודה שהיא אכילת ראש לא קטנה. זה לא המקום להתעסק במוזיקה, אין זמן להתעסק במוזיקה. יש זמן לעשות טלוויזיה". 

     

    וטלוויזיה זה גם עריכה מניפולטיבית ומועמדים שהפקה דוחפת, למשל.

     

    "הבנתי את זה. תכלית הריאליטי זה הדרמות והסיפורים הקשים שאנשים מביאים, אלוהים יודע מאיפה. זה משעמם תחת התהליך הזה. אני חשפתי מישהו עם כריזמה. פעם אחת זיהיתי את זה, עם עדן בן־זקן. וואו. בלי אגו. ילדה. השיחה שלי איתה על האוברול הייתה המפתח לכל הסיפור".

     

    × × ×

     

     

    בשלב הראשון של תוכנית ההתנתקות הוא עבר לגור בחדר בחצר הבית במושב. רק הוא והמוזיקה והטבע שממנו הוקסם יותר ויותר. הילד שדמיין עולמות אחרים בשדות של קריית־אונו מתפעם מפרח תועה. "יש חיים על כוכבים אחרים, יש גם חיים על כדור הארץ", הוא צוחק. "פתאום הייתה לי התאהבות עזה בטבע שהיא קשורה כנראה לתקלה: זה היה בבום! התחלתי לחבק עצים. דברים שלא עשיתי קודם. מזה היה יותר קשה לי להפרד".

     

    ומתי החלטת לעבור לעיר?

     

    "אני זוכר שפתאום מצאתי את עצמי בתל־אביב. תוך יום מצאתי את הדירה ולמחרת עברתי. עוד רגע אני שנתיים בעיר. לא היה במעבר הזה שום דבר מתוכנן. כשאתה לבד, כמה דברים אתה צריך בחיים? אין לי צורך בכלום. יש לי מזרן, יש לי את הבגדים שלי, נעליים, חדר עם מחשב וכיסא. נעים לי ככה".

     

    ספה?

     

    "אין".

     

    טלוויזיה?

     

    "לא".

     

    נזירי.

     

    "סטודנטיאלי. אני לא סוחב על הגב שלי דברים מיותרים. והיו לי מלא דברים. היום אם אני צריך לעבור לאיפשהו, הכל נכנס במזוודה. יותר מזה, בתל־אביב קרה לי משהו נורא מעניין: ב־30 שנה האחרונות בקושי ראיתי אנשים. הייתי חיית בית עם שמיכה על הראש, עם הסיפורים הישנים. כשבאתי לעיר אחרי 11 שנה בכפר היה לי רצון גדול לפגוש כמה שיותר אנשים. תוך כדי התוודעתי לעצמי, לעצמי בעיר, ללבד שלי בעיר ולמה זה להיות לבד בעיר".

     

    מה זה?

     

    "אני עושה מדיטציה ואחת המנטרות זה 'אני לא לבד'. אף פעם לא הייתי לבד. איך אתה יכול להיות לבד? אני חבר שלי. החבר אני (שם אלבומו מ־2011), את מבינה?"

     

    כשאתה מגיע לדירה החדשה, איך זה מרגיש?

     

    "שמאחורי הקיר יש עיר. מאחורי הקיר בבית בכפר היה שדה, חתול, כלב, עץ. פה מאחורי הקיר יש פעימות. בעיר אתה כל הזמן מרגיש שאתה מפסיד משהו".

     

    אתה יודע איך קוראים לזה?

     

    "FOMO (הפחד לפספס משהו מעניין שקורה במקום אחר). כבר סיפרו לי".

     

    בדיוק. משהו קורה. מישהו פוגש מישהי. יש חיים שמתרחשים ואתה לא שם.

     

    כן. אז בהתחלה יצאתי כמו משוגע. זה לקח לא מעט זמן, למה העיר הזאת אנרגטית. אחרי הרבה זמן שיצאתי אמרתי לעצמי, 'פורטיס, אתה הולך לישון בתשע בערב'. זה חתרני! מאחורי הקיר תמיד יקרה משהו שאני לא אשתתף בו אבל לא כולם משתתפים במה שאני משתתף בו. הא! אנשים צריכים גירויים נוצצים כדי להיות מאושרים. צריכים מסיבה. הם שוכחים להגיד לעצמם אני מסיבה".

     

    כחלק מהחזרה לבילויים בעיר אני מניחה שנתקלת גם בתורים האינסופיים לשירותים. הפליא אותך?

     

    "לא. ראיתי קוק כבר לפני 40 שנה. אבל נכון, זה לא היה בממדים של היום. רציתי לפגוש אנשים. לא ללכת לתאי שירותים. אני לא בעניין של הדברים האלו. אני אנטי־נרקוטי. אני אוהב וויד, שהוא מרפא. כמה שאני רוקנרול אף פעם לא אהבתי את החושכים - וקוק זה מטריאליסטי. התרבות חינכה אותנו לחפש ריגושים, למשל כימיקלים שאמורים להעצים את מה שאין לנו. מבפנים אנחנו משתוקקים לא ללכת לשירותים ולעמוד במעמד המבזה הזה. זו תרבות קלוקלת. זה לא ראוי. אז לוקחים קוקאין וחמש דקות אתה מרגיש בהתרוממות רוח, ואתה מרגיש שהשמש זורחת לך מהתחת וזה גם לא זה. גם להעלות תמונות לאינטסגרם זה בדיוק אותו עניין כמו לעמוד בתור לשירותים".

     

    ומה הרעל שלך?

     

    "אני לא שתיין. באירועים חברתיים אני שותה פה ושם. אבל אני חובב גראס".

     

    ולמה בעצם יצאת בבולמוס כזה? אנטי־בדידות?

     

    "אני לומד לחיות לבד. בחרתי את זה. יש בטח אנשים מהעבר שלי שכועסים, משתוממים, כי קצת ניתקתי קשר. שאף אחד לא ייעלב ממני. התרוצצתי בלילות כי כנראה שרציתי לפצות על משהו שלא היה לי הרבה זמן. יצאתי מגדרי! לפני זה הייתי חוזר הביתה ולא רואה אנשים ולא רוצה לראות".

     

    ויש את הפגישה המחודשת עם המין הנשי.

     

    (נבוך) "אני עוד לבד".

     

    יש לבד ויש לבד.

     

    "לא אכחיש: אני בעניין הזה. אני בעניין של למצוא לעצמי מערכת יחסים זוגית נחמדה. אבל בכנות, אני עוד לא יודע מה אני רוצה. בשנים שגרתי בכפר הרבה השתנה. הבנות נהפכו לבנים החדשים. זה תהליך כזה שקשור לדעתי לטכנולוגיה. אין יותר זכר או נקבה - מעמדות איבדו את המשמעות".

     

    חשבת לפתוח טינדר?

     

    "לא. לא מתאהבים דרך טינדר. מתאהבים במבט עיניים. באטרקציה. את זה דור הרשתות החברתיות איבד. אין אקראיות. והחיים הם אקראיים. גם התאהבות היא אקראית. אתה לא יכול לביים את הרגש שלך. ולהרגיש זה אקראי. זה אינטואיטיבי".

     

    אפרופו זה שאמרת, הבנות הפכו לבנים החדשים - אני מניחה שהובכת בתחילה כשבחורות התחילו איתך.

     

    (בביישנות) "נכון. זה הכניס אותי למבוכה גדולה. אני לא רגיל לזה עדיין. כשמתחילים איתי אז הפורטיס של האגו כמובן ישר (דופק על החזה) נכנס למצב של תופי מלחמה. ואז נהיה מאבק ישן נושן שכל בנאדם חווה: מה נכון ולא נכון. יש משהו ביסוד שלי שנורא מכבד אנשים. סטוצים ודברים כאלה מעולם לא משכו אותי".

     

    וואלה?

     

    "משעמם אותי. ואני אדם מיני מאוד, אבל אני לא רוצה לבזבז את כל האנרגיות האלו לשווא. אמרתי לך שאני לא מחבב את הרעיון של טינדר".

     

    ללכת ולחוות קרבה לגוף אחר אחרי 30 שנה בזוגיות אחת לא נראה לי לשווא.

     

    "זה נקמני. זה לאגו. אני רוצה להתפלש בגוף אחר לא סתם, אלא כי אני אוהב את הגוף הזה והאנרגיה שלו חיובית ונעימה לי. אני מאוד רגיש לאנרגיות. אין לי בעיה עם להתפלש, אבל תן לי להרגיש משהו. אני לא גבר, אני אישה בהתאהבות שלי. יכול להתאהב בכל רגע ב־20 נשים במכה.

     

    "פעם זה נורא ביאס אותי. שהולכים כל הגברברים האחרים ו'אחי, אני אתמול הייתי עם זו'. נו, מכירה שיחות של זכרים. לא הייתי דלוק על זה אף פעם. אני לא מאמין בגניחה וגמירה - אני מאמין בהמשכיות. זה נשמע יותר טוב מטנטרה (צוחק). אבל כן, בהתחלה הייתי מופתע. יצא לי מלא פעמים..."

     

    שהתחילו איתך?

     

    "כן. לא אני התחלתי. תמיד זה היה לי מאוד מוזר. וזה וייב שלא היה כשהייתי צעיר. התודעה האנושית משתנה. אנחנו מושתתים על מה שלימדו אותנו ופתאום מישהו משנה את איך שדברים קורים. שלושת האלבומים האחרונים שלי עוסקים במה זה מערכת יחסים ואיך אנחנו משתנים בתוכה. מעולם לא אמרו לנו. עובדה שזה לא עובד".

     

    מה לא עובד? מערכות יחסים? מונוגמיה?

     

    "הכל לא עובד. אל תחשבי שמיניות זה העניין העיקרי. לכי לאינטרנט: מה זה סקס היום? זה אוברייטד. זה משעמם. הוא נהיה עסק מסחרי. הוא איבד את הרגש. ובעיניי סקס בלי רגש זה מוות. שניים שנפגשים במקרה בלילה ולא מכירים אחד את השני, אבל עושים את זה כדי להגשים את היצרים שלהם - זאת אנרגיה לא טובה".

     

    ואם מישהי ניגשת אליך בבר זה מה שאתה אומר לה?

     

    "לא אומר לה את זה ככה כמובן. אני מנסה לא לפגוע. קרה לי כבר".

     

    שפגעת?

     

    "לא פגעתי. חמקתי. כמו מטוס חמקן".

     

    מטוס חמקן מחפש אהבה מתחת לרדאר.

     

    "מישהו לפני כמה ימים אמר לי שאף פעם לא כתבתי שירי אהבה. זה נכון, אבל על אהבה אני כותב כבר הרבה שנים. בכל השירים שלי יש אישה שאני מאוד כועס עליה - 'שועל במנוסה', 'חתול מפלצת', 'איך שניצחת' - ואין לי מושג מי היא. זאת אולי אמא שלי? אשתי לשעבר? גם לא. יש אישה שהיא כנראה אפילו לא מהחיים האלה. וכיום אני בשולם גם עם האישה הזאת, גם עם אנשים מסביבי, גם עם עצמי. לפני אוהבים אותי או לא - אני אוהב אותי".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 02.10.17 , 23:02
    yed660100