הטריק הזול של דרמות איכות בתור הזהב של הטלוויזיה הוא למרוח על המסך עירום נשי ומין אלים ולהגיד שזה אדג'י. כך אפשר להרוויח את הבאזז והרייטינג שבאים עם המבט הגברי המרייר ולטעון שזה ייצוג אמיץ של החפצה או אלימות שאכן מופנה נגד נשים. אולי גם תזכורת בדבר האפלה שאורבת בתוכנו או בפרברים האמריקאים או בווסטרוז. ייצוג נשי הוא אתגר פתלתל, לעיתים נדירות בלבד יש קונצנזוס לגבי מי עשה את זה נכון. על כל אחד שנזעק מסצנות האונס של 'משחקי הכס' יש אחר שטוען שאי־אפשר לכבס את זה וההתגברות של סנסה על רמזי לא הייתה שלמה אם לא היינו רואים מה הוא עולל לה. בדרמות תקופתיות הסכנה כפולה, כי היחס לנשים היה גרוע מאוד כמעט בכל תקופה שאליה חוזרים היוצרים. צריך להגיש אותו באופן מאוד מסוים וחמקמק כדי שזה ירגיש כמו ביקורת חברתית ולא סתם התענגות מסצנות של בוסים משכיבים את המזכירות שלהם במה שהוא תחום אפור של אונס. בפני 'הצמד' עמד אתגר גדול במיוחד בהקשר הזה, כי היא דרמה שעוסקת באבולוציה של תעשיית המין האמריקאית, עמוסה בזונות, סרסורים אלימים, שוטרים מצחינים, שחקניות פורנו מתחילות ועוד כזו שנטועה ב־1971. כלומר, גם עוסקת בנשים מנושלות מכוח ועצמאות כלכלית וגופנית וגם בעידן שבו זה לא נראה מאוד בעייתי לרוב העולם. דיוויד סיימון ניגש למשימה הזו כמו שהוא ניגש לכל אחת מסדרותיו הקודמות, עם רצינות במשקל חצי טון ואמונה מכרעת בתפקידו כמספר סיפורים בעל יומרה אמנותית יותר מבידורית, שמעדיף ריאליזם מחוספס על פני דרמטיזציה וקלישאות ובוז לטלוויזיה שמנצלת את גיבוריה במקום לכבד אותם.
הראייה שלו מערכתית ועמוקה. הוא לא בא לחרמן אתכם. כוח, כסף ומין הם הנושאים של 'הצמד', אולי לפי הסדר הזה. יש כאן לא מעט עירום, גם גברי, אבל בדרך כלל הסקס משמש את העלילה, ולא להפך, ואין פה התרפקות נוסטלגית על הימים שבהם גברים היו באים, מסניפים, ממששים, גומרים והולכים. אם תרצו, פורנוגרפיה בשירות הסוציולוגיה. ב'הסמויה' הוא חקר את הדרך שבה כוח וכסף מעצבים את פניה ופגמיה של העיר האמריקאית דרך סיפור המלחמה בסמים בבולטימור שבה שימש כעיתונאי לענייני משטרה במשך 12 שנים. ב'טרמה' הוא שיתף פעולה עם סופר המתח ג'ורג' פלקנוס וצלל לחיים של תושביה השקופים של ניו־אורלינס פוסט הוריקן קתרינה. ב'דרוש גיבור' חקר גזענות ממוסדת דרך מאבק לדיור ציבורי.
ועכשיו? 'הצמד' מבית HBO, המשודרת ב־HOT ,yes וסלקום tv, עוד פרויקט משותף עם פלקנוס, היא כאמור חקירה של הולדת תעשיית הפורנו האמריקאית כשהשאיפה היא לכסות את התקופה עד אמצע שנות ה־80, כשהאיידס כבר משתולל וסוחט מהנשיא רייגן כמה מהאמירות הכי מבישות שסיפק נשיא אמריקאי בעידן שלפני טראמפ. הבחירה ב-1971 איננה מקרית כמובן. זו שנת האפס, רגע לפני ש'גרון עמוק' הפך לשובר קופות הוליוודי וזכה להכרה בתקשורת המיינסטרים.
"זה רגע שבו אפשר להבחין בשינוי", מסביר לי סיימון במלון בבוורלי־הילס, "לפני כן, פורנוגרפיה נמכרה בשקיות נייר אטומות, מתחת לשולחן, מתוך תא מטען של מכונית. ואז מהפך: פתאום הכול חוקי, וכולם מבינים שזאת הולכת להיות תעשייה של מיליארדים".
מה הרעיונות המרכזים של הסדרה?
"אצטט את דיוויד צ'ייס (היוצר של 'הסופרנוס', י"ס) שאמר: 'אם הייתי יכול לומר את זה בפסקה, לא הייתי צריך לעשות מזה סרט'. זה מרתק לראות מה קרה לחלוצים של התחום, לאלה שנקלעו אליו במקרה או לאלה שהסתערו על ההזדמנות בנפש חפצה - מרתק מפני שהמוצר עצמו אינו נורמטיבי, אבל עם זאת כל אלה שמוכרים אותו מתייחסים אליו כאל מוצר לכל דבר".
* * *
באחת הסצנות החזקות בפיילוט בן 87 דקות אנו פוגשים את איילין (מגי ג'ילנהול) בעבודה. קנדי, זה שמה המקצועי, מארחת בחור מרוגש שגומר מיד כשהאקשן מתחיל. כשהוא מבקש הזדמנות שנייה, היא מבהירה לו, באנלוגיה לעסקי המכוניות של אביו, שאת התמורה הוא כבר קיבל, ובשביל סיבוב נוסף צריך לשלם. אין לו מזומן, אז הפעם היא לוקחת צ'ק.
קצת מוגזם לקרוא לסצנה שבה אישה מביאה גבר לסיפוקו פעמיים "פמיניסטית", אבל, בהתחשב בנסיבות, זה רגע של העצמה: קנדי היא זונה שמסרבת לעבוד עם הסרסורים ומחליטה בעצמה איך ואת מי לשרת. אולי זו העצמה נשית בסגנון אמריקאי: בכל זאת שילמו לה פעמיים.
המסר הפמיניסטי חשוב לג'ילנהול, 39, אולי השחקנית המעניינת ביותר באנסמבל. שמה הפרטי מגי הוא קיצור של השם העברי "מרגלית", שניתן לה על ידי אמה היהודייה, כפי שגילתה רק לפני ארבע שנים בתעודת הלידה כאשר אימצה את שם משפחתו של בעלה.
מהו הקול הנשי של 'הצמד'?
ג'ילנהול: "קנדי היא זונה, אבל זה לא כל מי שהיא. היא דמות מלאה. רואים את הצד האינטלקטואלי שלה, הצד האמנותי, הצד המיני שלה, רואים אותה כאמא וכבת".
כיצד מציגים סקס ואלימות מינית באופן שלא מעורר מיד את הביקורת הקלאסית על ניצול סקסיסטי של נשים בשם האמנות ולמען הרייטינג?
ג'ילנהול: "בשנה האחרונה הבנו ששנאת הנשים עדיין חזקה משרצינו לחשוב", היא אומרת ומתייחסת כמובן גם למוניטין של הנשיא טראמפ, "אבל כאן יש הזדמנות לטפל בנושא בצורה אינטליגנטית, אמיתית ורגישה. וזה מחייב לצפות באלימות ובמה שגורם לתחושת חוסר נוחות. אבל אם לא נבחן את הנושאים האלה ביסודיות, שום דבר לא ישתנה. הדמות של קנדי, זונה שמעורבת גם בפורנוגרפיה, היא הפילטר שדרכו אנו בוחנים את היחס שלנו למין, לכוח, לכסף, לאמנות".
איך היה לגלם את קנדי?
"א־ה־ב־ת־י לגלם את קנדי", ג'ילנהול מדגישה, "משתי סיבות: אני מתעניינת בצד האפל של החיים, ושם קנדי חיה. ושנית, קנדי היא דמות של שורדת, אחת שמחזיקה את הראש מעל המים, לרחם על עצמה זה מותרות שאין לה והיא מקרינה מין שמחה פנימית. זה גם מעצים לגלם מישהי שכל כך שלמה עם המיניות שלה".
אגב, את ג'ילנהול גייסה מישל מקלרן, הבמאית של הפרק הראשון והשמיני, האחרון בעונה, ומי שהוכתרה כבר כ"במאית הטובה ביותר בטלוויזיה", בעיקר בזכות הפרקים המעולים שביימה עבור 'שובר שורות'.
"אמרתי לדיוויד שזה יהיה מעניין לראות את קנדי מאוננת, לראות את התשוקות שלה, והוא כמעט נחנק", צוחקת ג'ילנהול שחתומה גם כמפיקה, "אבל אחרי חמישה פרקים קיבלתי תסריט שהיה הרבה מעבר למה שציפיתי. היה חשוב לי שיראו אורגזמה נשית. היו לי כמה הערות אבל הוא אמר לי, 'וואטבר, אני לא הולך להגיד לך איך לעשות את זה'. היה מאוד־מאוד חשוב שהאורגזמה תהיה מאוד אמיתית. אחרי שצילמנו הוא בא אליי כולו מתלהב: עשינו את זה! זה סיפור פמיניסטי".
פורנו, זה בכל מקום. זה טוב או רע?
אחרי הצחקוקים המתבקשים, דיוויד סיימון עונה בענייניות. "אני פחות מתעניין בשאלה אם פורנו הוא טוב או רע במובן המוסרי. ב'הסמויה' מעולם לא התעניינתי בשאלה אם סמים זה טוב או רע, אלא כיצד כוח וכסף מעצבים את החברה, וכיצד היא מתחלקת למנצלים ומנוצלים. אז גם ב'הצמד' - אני מתעניין ברגע שבו מוצר הופך למוצר ותעשייה הופכת לתעשייה, כשזה נהפך לאלגוריה לקפיטליזם, כשהכוח של העובדים נקבע בהתאם ליכולתם להתארגן. אנו נמצאים ברגע היסטורי: אפשר לומר שבילבלנו בין קפיטליזם לצדק חברתי. קפיטליזם הוא כלי רב־עוצמה ליצירת עושר, אבל הוא אינו מרשם לחלוקת עושר או לקיום חברה שפועלת למען רווחת הכלל. ללמוד מי הרוויח ומי שילם את המחיר מעניין אותי הרבה יותר מהשאלה אם להציץ בתמונות עירום זה טוב או רע".
* * *
שם הסדרה הוא The Deuce - כינוי ותיק לרחוב 42 שחוצה את מידטאון מנהטן ממזרח למערב, בפרט לבלוק שנמתח מטיימס סקוור בואך התחנה המרכזית שעל השדרה השמינית, שבה אוטובוסים עייפים פרקו צעירות מהפרובינציה שבאו לחפש עתיד בעיר הגדולה. הרצועה הזו, פחות מ־400 מטר אורכה, היא כיום מלכודת תיירים דביקה עם חנויות מזכרות וצעצועים, מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו ועובדי דחק מחופשים לדונלד דק ומרעיו שמחלקים פליירים על מבצעים שאסור להחמיץ. שומר נפשו ירחק.
'הצמד' נולדה בכלל על הסט של 'טרמה', כשאחד מאנשי ההפקה סיפר לסיימון ולפלקנוס על שני תאומים זהים ששימשו "כפרונט של המאפיה בטיימס סקוור כשתעשיית המין שם רק התחילה. כששמענו את זה, חשבנו, הו, לא בא לנו לעשות סדרת פורנו", צוחק סיימון. "אבל העוזר התעקש שניפגש עם הברנש. כשיצאנו מהפגישה אחרי שלוש שעות, ג'ורג' ואני אמרנו, 'אלוהים אדירים, אנחנו הולכים לעשות סדרת פורנו'". אגב, בסיבוך שמחוץ לעלילה: אותו איש הפקה, מרק הנרי ג'ונסון, עומד למשפט בקשר למעורבותו במות אישה ממנת יתר של קוקאין.
סיימון מסביר, "התאום שפגשנו היווה את ההשראה לוינסנט, אבל הוא מת קצת לפני שהתחלנו לצלם את הפיילוט. שינינו שמות, מפני שיש להם משפחות וילדים. אבל הסיפורים שלו היו נקודת המוצא שלנו".
את וינסנט ופרנקי - הצמד - עם שפם שהוא גרסת הסבנטיז החטובה למטאטא של עמיר פרץ, מגלם ג'יימס פרנקו. בעוד 'הסמויה' התבססה על שחקנים אנונימיים למדי, חלקם נון־אקטורז, כולל סוחרי סמים, פרנקו, 39, הוא כמובן סטאר מנוסה מאוד, שבאמתחתו מועמדות לאוסקר לשחקן הטוב ביותר ('127 שעות'), גלובוס הזהב (הוא גילם את ג'יימס דין בביוגרפיה טלוויזיונית), והנחיה משותפת של טקס האוסקר לצד אן האת'ווי. מה הקשר בין סיימון הריאליסט לפרנקו המנייריסט, חתיך הוליוודי שמפרנס מדורי רכילות עם אייטמים כמו הפעם ההיא שניסה להשכיב קטינה דרך האינסטגרם?
היוזמה הגיעה מפרנקו, מעריץ של 'הסמויה' לדבריו, שתמיד רצה לעבוד עם סיימון ופנה אליו לפני שלוש שנים. סיימון מסביר שפרנקו "התאים לתפקיד. חשבתי שהוא יוכל לשחק את הטיפוס האיטלקי מברוקלין. נראה לי שהוא הצליח", ואז מנדב מידע שנראה חשוב לא פחות מכישורי המשחק של פרנקו: "בדיוק היינו במגעים עם HBO שרצו לדעת את מי נצליח לגייס לפני שהם מתחייבים. תוך כמה ימים הוא קרא כמה תסריטים ואמר שהוא בפנים".
איך זה לשחק תאומים?
"זה לא פשוט", אומר פרנקו שגם ביים שני פרקים. "הם תאומים זהים אז התמקדנו בהתנהגות, באנרגיה, באופן הדיבור. פרנקי הוא מהמר כפייתי, מישהו שלא לוקח אחריות. בעוד וינסנט הוא הטיפוס האחראי. אבל זה אחד הרעיונות המרכזיים בתוכנית: שכל אחד, טוב או רע, נשאב לעולם הזה בדרך משלו. ההתנהלות של כולם בעייתית".
לדמויות של פרנקו יש, כאמור בסיס במציאות, אבל סיימון מנסה להבין ולשקף מציאות, ולא לשחזר את העובדות. אז מה בעצם היחס בין מציאות לבדיה בסדרה? סיימון: "יש לנו כלל: אם זה קרה באמת - נהדר, אנחנו יכולים להשתמש בזה. בנוסף, השתמשנו בדברים שאנחנו לא בטוחים שהתרחשו, אבל יכולים היו לקרות לפי ההכרות שלנו עם דמויות - הכוח, הכסף והאינטרסים שלהם. כל המארג הזה. התוצאה היא שילוב של דמיון ומציאות".
פלקנוס: "בנוסף למחקר אימתני שעשינו, שכרנו יועצים מכל הקטגוריות. השגנו שחקנים, שחקניות ובמאי פורנו לשעבר, שוטרים ועיתונאים, והם מלווים אותנו כל הזמן, בוחנים את התסריטים ונותנים הערות. הפחד הכי גדול שלי הוא שמישהו יצפה ויגיד, 'זה בולשיט, הם טעו'".
יואב סיון, לוס־אנג'לס
