באחד הרגעים היותר מרתקים בסרט החדש שהפיקה ליידי גאגא על עצמה, מבקשת ממנה רופאה למנות את הכדורים והתרופות שהיא נוטלת מדי יום. משך הזמן שלוקח לליידי לפרט את הרשימה מזכיר סרט של ספילברג. גאגא לוקחת כדורים לכל צורך: כדורים להרגעה, כדורים לשינה, כדורים לשיכוך כאבים, ומקנחת עם זריקות בישבן לפני הופעות. היא עושה את זה בלי להסס בכלל.

לא רק שאף רופא אינו מסרב לה, גם במעגל הקרוב שלה אין מי שיגיד לה לא. הקו בין חברים קרובים לאנשים שגאגא מעסיקה מטושטש עד לא קיים. כשמישהי בסלון מגישה לה כוס מים עם גלולה, גאגא אפילו לא עוצרת לחצי שנייה לבדוק מה היא לוקחת. בגיל 31, כשהיא שווה 275 מיליון דולר ומקומה האייקוני בהיסטוריית הפופ כבר מובטח, נראה הסרט החדש שלה כמו חצי קריאה לעזרה.

הימים שבהם כוכבי פופ יכלו פשוט להוציא אלבום כל כמה שנים, ולייחצן אותו בשני ראיונות שער ובכמה ביקורים אצל דיוויד לטרמן בדרך לסיבוב הופעות עולמי, חלפו כנראה לבלי שוב. היום הם נדרשים להמציא את עצמם מחדש, לתת לציבור חתיכה נוספת מהמעיים שלהם, ולא חשוב עד כמה הם כוכבים גדולים. קייטי פרי, למשל, הפכה מאוד פוליטית במקביל להוצאת אלבום, וטיילור סוויפט יצאה להילחם בהטרדות מיניות רגע לפני ששיחררה את האלבום האחרון שלה. הרבה פעמים זה יכול להיראות ציני ובצדק, אבל לפעמים זו גם פשוט האמת שאין ברירה אלא לחשוף.

כך גם הסרט של ליידי גאגא, "Gaga: Five Foot Two", "גאגא: מטר חמישים ושבע", גובהה הקומפקטי של הגברת, הופק במקביל לעבודה על "ג'ואן", אלבומה החדש, האישי מאוד. ג'ואן הוא אחד משמותיה האמצעיים שמנציח את זכר דודתה, אחותו של אביה, שמתה בגיל 19 מסיבוכים בגלל מחלת הזאבת. עוד דבר שקרה לגאגא במהלך הצילומים היה סיום הזוגיות בת חמש השנים עם השחקן טיילור קיני, שאיתו כבר הייתה בדרך לחופה.

בסרט "מטר חמישים ושבע". "כולם נוגעים בי כל היום ואז הולכים ואני נשארת לבד בלילה"

הדרמה לא נשארה רק בסרט. הוא הגיע לנטפליקס בדיוק כשגאגא הודיעה שהיא מפסיקה את סיבוב ההופעות שלה כדי לטפל בתסמונת הפיברומיאלגיה (ראו מסגרת), שמייסרת אותה קשות בשלוש השנים האחרונות. גאגא אושפזה בחודש שעבר ונאלצה לבטל את כל 18 ההופעות שלה באירופה. סדרת הופעותיה בארה"ב, שאמורה להתחיל ב־5 בנובמבר באינדיאנפוליס, בתוקף בינתיים.

לפני ארבע שנים כבר ביטלה גאגא סיבוב הופעות בשל כאבים. זה התחיל במה שנראה כפציעה קלה והסתיים בניתוח במותן. "זה לא היה סתם קרע קל", סיפרה אז למגזין האופנה "WWD", "כשקיבלנו את צילומי ה־MRI לפני הניתוח, ראינו מכתשים ענקיים בשריר, קרעים, והסחוס סתם היה תלוי שם", פירטה בגרפיות. "המנתח אמר לי שאם הייתי עושה עוד הופעה אחת, הייתי צריכה להחליף מפרק. זה היה משבית אותי לשנה לפחות". היא החלימה, חזרה להופיע, הוציאה אלבום חדש ועכשיו היא שוב מושבתת.

אבל סאת הייסורים שלה לא מסתכמת בכך. ב־2014, במהלך ראיון עם הווארד סטרן, גילתה ליידי גאגא כי נאנסה כשהייתה בת 19, ובדצמבר שעבר סיפרה שהיא סובלת מתסמונת פוסט־טראומטית. כמי שלא ממש יודעת איך זה לא להיות באור הזרקורים, אין לה בעיה לחשוף את קשייה.

"תמיד הייתי כנה לגבי המאבקים הגופניים והנפשיים שלי", כתבה גאגא באינסטגרם ל־25.8 מיליון עוקביה, ביום שבו הפסיקה את סיבוב ההופעות הנוכחי, כשהיא מוסיפה צילום של מחט אינפוזיה תקועה בזרועה בבית החולים. "אני מנסה כבר שנים להבין למה זה קורה. כשאתחזק ואהיה מוכנה, אספר את הסיפור שלי יותר לעומק. אני מתכוונת להתמודד עם זה בכל הכוח לא רק כדי להרגיש טוב יותר, אלא כדי להרחיב את המחקר עבור אחרים הסובלים מהבעיה הזו. אני משתמשת במילה 'סבל' לא כדי לבקש רחמים או לקבל תשומת לב. התאכזבתי לראות אנשים אומרים שאני סתם עושה הצגה כדי להפסיק את סיבוב ההופעות. מי שמכיר אותי יודע שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני משתמשת במילה 'סבל' כי הטראומה והכאב הכרוני מונעים ממני לחיות חיים נורמליים ועוצרים אותי מלעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם: לשיר לקהל שלי. אני צריכה להיות עכשיו עם הרופאים, כדי שאוכל להמשיך לשיר בשבילכם במשך 60 שנה או יותר".

כחמישה מיליון אמריקאים סובלים מפיברומיאלגיה – הרוב המוחלט הן נשים. מכיוון שפיברומיאלגיה היא מחלה כרונית קשה לאבחון ולהסבר, אין באמת דרך לדעת מתי תהיה גאגא כשירה לחזור להופיע.

מבחינת עשרות מיליוני המעריצים שלה, ליידי גאגא היא ליידי ישו. היא סובלת למעננו. היא חושפת עבר של התעללות מינית כדי להגביר את המודעות, היא לוקחת על גבה את הקהילה ההומוסקסואלית במאבקה לשוויון, ועכשיו מציפה מצב רפואי שמתייחסים אליו בספקנות. ביום שבו הודיעה כי היא מפסיקה להופיע כדי לטפל בעצמה, חלק גדול מהתגובות היו: "פיברומיאלגיה זו לא באמת מחלה". אם כוכבת כה גדולה יכולה לעורר תגובה כזאת, אפשר להבין את טענותיהן של נשים אמריקאיות שסובלות מפיברומיאלגיה ומוצאות את עצמן נאבקות עם רופאים כדי שייקחו אותן ברצינות ולא יאשימו אותן בדרמטיזציה.

באחת הסצנות החזקות ביותר בסרט לא רק שגאגא שוכבת על הספה בוכה מכאבים, היא בעיקר מודאגת מאיך שהיא נראית בעיני הסובבים אותה. "אני פתטית?" היא שואלת בקול שבור. לא קל לצפות בכך, אבל בדיוק בגלל זה, זה חשוב.

הבעיה עם כוכבים שמפיקים סרטים על עצמם היא שמצד אחד הם אמנם מרשים לעצמם להיחשף הרבה יותר מאשר לעיני מצלמה אחרת, אבל מצד שני הם אלה שמחליטים מה בדיוק יישאר בגרסה הסופית, מה שהופך את הדוקו לדוקו עם כוכבית. למרות זאת, "Gaga: Five Foot Two" חושף מספיק רגעים לא סטריליים שמציירים תמונה של כוכבת עשירה, אהובה, שאפתנית ואינטליגנטית, וגם אישה מאוד עצובה.

יש לה ארמון במליבו שבקליפורניה ודירה שמשקיפה על סנטרל פארק בניו־יורק. היא טסה במטוסים פרטיים עם מיטה נוחה וכלבים שמתכרבלים איתה. היא מוקפת באנשים כל הזמן, ועדיין נראית ונשמעת בודדה, מחבקת ומתחבקת, ובוכה המון.

חמישה אנשים מכינים את ליידי גאגא, ששם הבמה שלה לקוח מהלהיט "רדיו גאגא" של קווין, לפני כל יציאה מהבית. האגדה אומרת שהיא לא עוזבת אפילו את החדר בלי איפור, אבל בשביל הסרט היא עשתה ניסיון נועז וצעדה החוצה בג'ינס ופנים נקיות, רק כדי לגלות: 1. שהמעריצים אוהבים אותה בכל מצב. 2. שיש אמריקאים שלא יזהו אותה גם אם תעמוד במרחק של 20 ס"מ מהם.

המרחק בין האישה הנמוכה בג'ינס ובפנים נקיות מאיפור, למי שהגיעה לטקס פרסי MTV ב־2010 לבושה בשמלה שהורכבה מחתיכות בשר, כמעט מכמיר לב. "חיי האהבה שלי פשוט התפוצצו", היא אומרת. "כשמכרתי 30 מיליון תקליטים הפסדתי את לוק (קארל, החבר שלה במשך שש שנים); כשעשיתי סרט הפסדתי את טיילור (קיני). כולם נוגעים בי כל היום ואז הולכים ואני נשארת לבד בלילה".

על האלבום "ג'ואן" עבדה גאגא עם מפיק־העל מארק רונסון. "שנים נתנו לי הרגשה שלא הייתי טובה מספיק. מארק הוא הראשון שלא גורם לי להרגיש ככה". רונסון עבד שנים עם איימי וויינהאוס, הזמרת שעיתונאי אחד אמר פעם שהיא דומה לה, ובתגובה החלה גאגא לצבוע את שערה החום מטבעו לבלונד כהה. עכשיו, כשגאגא בוכה כמעט בכל שיחה עם רונסון, אי־אפשר להתעלם מהנוכחות של וויינהאוס באוויר. אף אחד לא יגיד בקול רם שהוא חושש כי הסוף, חלילה, יהיה דומה, אבל קשה לגרש את המחשבה הזאת.

אולי בגלל זה גאגא זקוקה למעריצים שלה כמו שהם זקוקים לה. היא מנהלת מערכת יחסים סימביוטית וכמעט אובססיבית עם הקהל שלה. פעם שלחה מגשי פיצה בשווי אלף דולר למעריצים שחיכו כל הלילה מחוץ לחנות ספרים רק כדי לראות אותה. אחת המעריצות, שזוכה למפגש מפתיע איתה, מתפרקת בבכי ואומרת, "אני רק רוצה להגיד לה כמה פעמים היא הצילה אותי". כשרואים את זה אפשר להתחיל להבין את גודל הלחץ שגאגא עומדת בו מאז גיל 22. אף אחד לא אמור להיות אחראי לחייהם של בני נוער בגיל כזה, בטח לא זמרת. לא במקרה היא שוב מתפרקת כשהיא מעלה פוסט לאינסטגרם ומישהו מזכיר לה שעשרות מיליוני אנשים יראו את זה. רוב בני האדם לא בנויים לעמוד בכאלה לחצים.

אבל סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה, שנולדה במנהטן למשפחת מהגרים איטלקית, תמיד יועדה להגיע למקום הזה. כשהייתה בת ארבע, למדה לנגן בפסנתר משמיעה. בת 13 התחילה לכתוב שירים. בבית הספר הילדים התעללו בה, ואת הנקמה שלה הגישה קרה כשכיכבה בפעם הראשונה על שער "ווג". "הם קראו לי 'שיני ארנב' בבית הספר ועכשיו אני מלכת יופי על השער של 'ווג'", צייצה.

גאגא איבדה את בתוליה בגיל 17 ושנים אחרי אמרה: "גם אז לא הייתי מוכנה וזו הייתה חוויה נוראית לחלוטין". שנה אחת באוניברסיטת ניו־יורק הספיקה לה, והיא נשרה כדי להתמקד במוזיקה. ביום הולדתה ה־20 חתמה על חוזה עם חברת תקליטים, וכעבור שנתיים, באפריל 2008, שיחררה לרדיו את "Just Dance" ואחריו את אלבום הבכורה, "The Fame". השאר הוא היסטוריה ובעיקר היסטריה.

לפני כמה שנים אמרה ליידי גאגא למגזין "רולינג סטון": "כשאני מתעוררת בבוקר, אני מרגישה חסרת ביטחון כמו כל אישה צעירה בגילי, ואז אני אומרת לעצמי 'ביץ', את ליידי גאגא, קומי מהמיטה ותעשי את הדבר שלך'". מה שהשתנה מאז הוא רק הגיל: "היום אני אישה מתייסרת במקום נערה מתייסרת". במהלך אחד מהתקפי הכאבים החזקים שלה היא אומרת, "אני רוצה ילדים, אבל לא יודעת אם אוכל לעמוד בכאבים של לידה".

בסופו של דבר יש רק מקום אחד שבו גברת ג'רמנוטה מאושרת. הבמה. לכן יש רק חלק אחד ממש נעים לצפייה בסרט הזה, והוא ההכנות שלה להופעה בסופרבול בתחילת השנה. בשנה שעברה היא שרה את ההמנון, והשנה נתנו לה את הבמה המרכזית. התגובה שלה כשמודיעים כי קיבלה את הג'וב הנחשק היא אושר צרוף וכנראה הדמעות הטובות היחידות שהיא מזילה בסרט. "זה כמו פרס על מפעל חיים", אומרת גאגא בתובנה אמריקאית חדה. "זה כמעט עצוב, זה הרי הכי גדול שיש, מה כבר יש להשיג אחרי זה?"

גאגא, שרצתה להדהים את העולם בכך שתעשה בדיוק ההפך ממה שמצפים ממנה, ירדה לבמה מחוברת לכבלים ונתנה את אחת ההופעות הגרנדיוזיות ביותר בהיסטוריה של הסופרבול. לחדר ההלבשה חזרה רועדת מאדרנלין ומאושר. במשך כמה דקות הכל נראה כמו שהוא אמור להיות, אבל ליידי גאגא כבר יודעת שמחר בבוקר היא תתעורר שוב מלאת ספקות, תהיות וכאבים, פיזיים או נפשיים. או גם וגם.

מטען הכאב | מסלול הייסורים הכפול של חולי פיברומיאלגיה

פיברומיאלגיה (דאבת השרירים) היא תסמונת המתבטאת בכאב כרוני מפושט ונרחב בשלד ובשרירים. היא מלווה בתחושת עייפות קשה, פגיעה בריכוז ובזיכרו ושינויים במצבי הרוח, ולעיתים אף בעיות בעיכול. על פי מחקרים סובלים ממנה שניים עד ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה בעולם, אולם מחקרים שונים בישראל מצאו אותה בעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. המחלה שכיחה יותר בקרב נשים.

למרות שהמודעות לתסמונת הולכת וגוברת, עדיין רב הנסתר על הנגלה. לא ברור למשל מהי הסיבה להתפתחותה, אולם ידוע כי היא עלולה להופיע אחרי טראומה פיזית, זיהום או ניתוח, וכן בעקבות אירוע שגרם לתחושת דחק (סטרס) משמעותית. חוקרים משערים כי מעורבות בהתפתחותה גם מוטציות גנטיות שונות. המחלה עשויה להתפרץ בבת אחת או להתפתח בהדרגה. אחת ההשערות היא שחל שיבוש במנגנוני הכאב במוח, עקב חשיפה חוזרת לגירוי עצבי. אין תרופה שמרפאת את המחלה, אולם תרופות מסוימות, בהן תרופות נגד דיכאון, עשויות להקל על הכאבים ולשפר מעט את איכות השינה.

בשל העובדה שלא ניתן לזהות את המחלה בבדיקות מעבדה או הדמיה, היום היא מאובחנת על סמך דיווח החולה עצמו על תחושת כאב שנמשכת מעל לשלושה חודשים, שלא נמצא לה הסבר רפואי אחר. כיוון שהאבחון מבוסס ברובו על דיווח סובייקטיבי, חולים במחלה ניצבים בפני דרך ייסורים רפואית וביורוקרטית. מי שתפקודם הפיזי נפגע קשות בשל המחלה זכאים לקצבת נכות כללית, על פי מידת הפגיעה בהם, אולם קשה מאוד להוכיח את עוצמת פגיעתם. הם נדרשים לעבור בדיקות שונות בפני הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, ולעיתים נאלצים להתמודד עם יחס ספקני ומשפיל. גם בקרב הקהילה הרפואית היחס למחלה אינו אחיד. חלק מהחולים מטורטרים במשך חודשים עד שהם מגיעים לאחד המומחים המעטים שבקיאים באבחונה. אין ספק שווידויה של ליידי גאגא חשוב לעיסוק הציבורי במחלה ותורם רבות לדיון בה. 

שרית רוזנבלום