שבת 21 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
24 שעות • 09.10.2017
השאלה היומית: האם אתם תומכים בהחלטת בג"ץ המאפשרת להפגין סמוך לביתו של מנדלבליט ללא רישיון?
קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
מרב בטיטו | בן־דרור ימיני

שומרים על הדמוקרטיה | מרב בטיטו

ההפגנה היא לא רק כלי הנשק הקדום ביותר שמחזיק בידו האזרח, היא גם הכלי החברתי היחיד ששרד את נוראות הטכנולוגיה וממשיך להתקיים חרף העדפתם המובהקת של בני אדם להעברת מסרים אלקטרוניים בחלל הווירטואלי על פני מאבק ערכי בכיכר העיר. הפעם הבודדת ההיא אחת לארבע שנים בקלפי אינה אמורה להשבית את דעותיו הפוליטיות והעדפותיו של האזרח הקטן, הוא זקוק ליותר מזה על מנת לחוש מעורב בניהול החיים שלו, אז הדמוקרטיה מזמינה אותו לאתגר את נציגי השלטון באמצעים מגוונים: מעצומות ומכתבים גלויים של קבוצות כוח שהיו נפוצים בעבר וכעת נראה שאיבדו מכוחם ועד עתירות משפטיות ושימוש באמצעי התקשורת. יוצאת דופן ביניהם היא הזכות להפגין, לא רק משום שהיא הססגונית והעממית מכולם, גם משום שהיא גלויה, חשופה ועוצמתית עד שהיא שואבת אנשים מבתיהם ומאזור הנוחות שלהם, ומקבצת אותם לכדי כוח אחד שזועק כלפי עוולה מסוימת.

פסק הדין של בג"ץ שניתן השבוע מתייחס להפגנות בעניין שלטון החוק וטוהר מידות, וקובע כי אין צורך בקבלת רישיון מהמשטרה כדי להפגין בפתח־תקווה — 400 מטר מביתו של היועץ המשפטי לממשלה. בהחלטתם מציבים השופטים את הגבולות הברורים בפני הכוח והשלטון, ומגנים באומץ על הטריטוריה האזרחית מפני לובשי המדים. אם היו מרשים לסכר להיפרץ ונענים לדרישת המשטרה, היו נסחפים בשיטפון הרודני ימנים כשמאלנים, דתיים כחילוניים, נשים כגברים. שומרי הסף בבית המשפט העליון מילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, זכות ההפגנה נותרה בידי הציבור.

 

אומה שאין בה קהל בעל דחף להפגין, להתריע, לבכות בקול, להושיט יד, להתחנן ולהשמיע את קולו, לא תהיה בה אוזן קשבת לדעת המיעוט, לא תימצא אצלה הסובלנות כלפי החלש, והיא תקרוס לתוך עצמה מלחץ האדישות והניכור. הביעבוע הבריא, החיפוש אחר דרך טובה ומוסרית יותר לטובת האזרח הפרטי, הם הלחם והחמאה של המדינה הדמוקרטית — קח ממנה את הלגיטימציה להשמיע קולקטיבית רעיון כלשהו, ולא ייוותר ממנה דבר.

 

פסק דין פוליטי | בן־דרור ימיני

זכות ההפגנה היא זכות יסוד. התנהגות המשטרה כאשר עצרה את מני נפתלי ואלדד יניב הייתה חרפה. כל ניסיון לפגוע בזכות ההפגנה הוא ניסיון לפגוע בדמוקרטיה. את כל הדברים הללו כתבתי בעמודים האלה.

אלא שקריאת פסק הדין שניתן אתמול מותירה תחושה לא נעימה. מאוד לא נעימה. נשיאת בית המשפט, אסתר חיות, סטתה מהלכות קודמות שנקבעו בבג"ץ, שלא פגעו בחופש הביטוי ולא בזכות להפגין. ההלכות הקודמות קבעו איזונים שבהם נשמרו גם זכויות של אנשי ציבור שנגדם כוונה ההפגנה וגם של תושבים מהסביבה הקרובה, תוך שמירה על זכות המחאה.

 

לא הפעם. התחושה הקשה היא שהסטייה מהתקדימים, בלי להודות שמדובר בסטייה, היא פועל יוצא של זהות העותרים. הם זוכים לאהדה תקשורתית. הם מפגינים נגד התנהלות היועץ המשפטי לממשלה בגין הטיפול בשחיתות בכלל ובטיפול בנתניהו בפרט. בגילוי נאות אומר שעמדתי לא רחוקה מעמדתם, גם אם אני לא משוכנע שהיועץ ממסמס את החקירות. אבל ספק אם עתירה דומה של מי שאינם מזוהים עם עמדת "הציבור הנאור" הייתה זוכה לפסיקה דומה. יש חשש, חשש כבד, שכאשר העותרים הם "משלנו" אז מותר לכופף את הדין למענם. או, כפי שאמרה השופטת בדימוס עדנה ארבל בנוגע לפסק הדין המוזר משהו שפטר את אילנה דיין מלשון הרע בעניינו של סרן ר': "במקרה הזה היה מדובר בעיתונאית מוערכת עם תוכנית משלה". עכשיו מדובר ב"מחאה מוערכת". המכנה המשותף הוא שיש שווים ויש שווים יותר.

 

דוברי המשטרה, ולא שעל פיהם יישק דבר, כבר טוענים שהפסיקה משנה את כללי המשחק. הם צודקים. וכדי להבין שגם שופטים חכמים מצליחים להוליך שולל גם את עצמם, הם קבעו שלא מדובר בהפגנה "מדינית", כהגדרתה בחוק, או "פוליטית", כתרגומה הנכון. ספק אם יש אדם אחד, מקרב המפגינים, או מקרב המתנגדים להם, שחושב שלא מדובר בהפגנה פוליטית. אבל לוליינות פרשנית היא מכשיר ידוע לצורך עקיפת הדין. התוצאה היא שלא רק שההפגנה פוליטית. גם פסק הדין הוא פוליטי. וזה הרבה יותר גרוע.

 

 

 

 


פרסום ראשון: 09.10.17 , 21:45