שבת 21 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
ספורט • 10.10.2017
משחק הסלפי
צביקה נעים

זה היה אקורד סיום סמלי של קמפיין שלקח אותנו כמה שנים טובות לאחור. אצטדיון שלם בא להיפרד מהנבחרת שלו, ובעצם בא בעיקר כדי להתרגש מהנבחרת שממול. חטפנו רק 1:0, היו שלבים שאלירן עטר עשה פדלאדות, שתומר חמד סיכן את פפה ריינה, ובסוף הפסדנו בקטנה. חזרנו לעידן הארור של ההפסדים בכבוד? לא. פשוט לא הלכנו לשום מקום ומעולם לא באמת התקדמנו.

 

מה בסף הכל רוצה אוהד הכדורגל הישראלי? הוא מת לחוות קצת הצלחה. 47 השנים האחרונות הוכיחו לו שאין על מה לבנות, אז הוא עבר לאופציה ב' – לגנוב אבק כוכבים. נבחרת ספרד אצלנו בירושלים זה יופי של כוכבים, גם אם 80 אחוז מההרכב קמו הרגע מהספסל עם סימני אבק על המכנסיים. מבחינתו, ראמוס ואיסקו רצים על הדשא בטדי זה הכי קרוב למונדיאל שירגיש אי פעם.

 

ולכן פגשת משפחה מראשל"צ עם דגל ספרד ועליו כיתוב ענק שקורא בתחינה לראמוס לזרוק לעברה את החולצה, ולכן טריבונות שלמות הזדקפו בשאגות שמחה כשראו את איסקו ניגש לעמדת החילופים. עוד רגע גם היו מציבים פה קלפיות כדי להצביע על הדרישה של קטאלוניה לעצמאות. פתטי, מביך, פרובינציאלי – תלבישו פה על האוהדים איזה תואר שתרצו. הכדורגל הישראלי עצמו עונה לגמרי על כל הקטגוריות הנ"ל (ובתחרות המי יותר מביך ניצב בקביעות על הפודיום הכרוז, שמנסה להלהיב את הקהל בקריאה הכי מייגעת בעולם "אל אל ישראל").

 

בגדול זה היה משחק החולצה והסלפי. עוד קמפיין כושל נגמר, אז בואו ננסה לתפוס סלפי כשברקע נבחרת ספרד עומדת בהמנון. אם אפשר לשכנע את אחד השחקנים לזרוק לעברי חולצה, בכלל יצאתי מלך. כאמור, כולם רוצים קצת אבק כוכבים. אפילו מוטל'ה שפיגלר ניסה לגרד קצת. רגע אחרי הטקס לציון 100 הופעות בינלאומיות של יוסי בניון, דילג שחקן העבר כמה צעדים לאחור כדי לגנוב הסתחבקות מהירה עם ראמוס.

 

ובינתיים עברו 47 שנה מאז הגול ההוא של שפיגלר, ואנחנו שוב נשארים בבית ומחפשים לגרד פירורים. אוקטובר 2017, ואנחנו רואים את השכנה שלנו מדרום עולה למונדיאל, שומעים את השדר המצרי בוכה מהתרגשות ולא מצליחים להפנים שמשהו פה חולה בבסיס. לנו נשאר רק לבכות. לא מהתרגשות, יותר בגלל ההבנה ששום דבר לא ישתנה גם בקמפיין הבא.