שבת 21 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
המוסף לחג • 10.10.2017
יאיר שוב את חיי
50 אנשי שם כותבים בגיליון החג של ידיעות אחרונות על השמחות הגדולות והקטנות של חיינו. אילנה ראדה, אמה של תאיר ז"ל, מספרת על הרגע שבו חזרה לחייך
אילנה ראדה

שנים לא האמנתי שאצליח לחוש רגעי שמחה. איך ייתכן שבתוך החושך הנורא שירד על חיי אוכל גם לשמוח?

הפעם הראשונה שבה ניסיתי לאסוף את עצמי הייתה בחתונתו של אוהד, בני השני. אל החתונה הגיעו מאות מוזמנים. לאחר החופה עמדתי על הבמה וביקשתי מכולם לשים בצד את העצב, "זה הרגע נגילה ונשמחה", ביקשתי מהם.

החיים המשיכו, וכשסיפרו לי שישנן גם שמחות קטנות, לא האמנתי.

אמרו לי, כשיגיעו הנכדים תתמלאי באושר, תוכלי לשים את העצב בצד. לשכוח. כשאוהד אמר שלבן שנולד החליט לקרוא יאיר, על שם אחותו האהובה, התרגשתי ועדיין לא ידעתי מה מצפה לי.

יאיר הגיח לאוויר העולם ב־3 בספטמבר 2013. בבית החולים אחזתי אותו בידיי ועיניי נצצו, דמעות של עצב ושמחה התערבבו להן. מהרגע שבו נולד היה חשוב לי להיות שותפה לכל הגה שהוציא מפיו, לכל צעד.

לראות אותו הופך מתינוק לילד שובב ממלא אותי. הצחוק המתגלגל שלו, המשפטים החכמים, כל יום שאני מבלה במחיצתו עבורי הוא רגע של הנאה. אנחנו משחקים יחד בטאבלט, וכשהוא אומר לי 'זוזי סבתא, את לא מבינה", אני צוחקת.

אני עולה איתו על מתקני הלונה פארק כאילו הייתי ילדה קטנה, ונושקת לו באהבה רבה כשהוא פותח את ידיו הקטנות ומבקש ממני חיבוק.

לאחרונה חגגנו לו יום הולדת ארבע, אוהד הביא את העוגה שהוא ביקש, קנינו לו מתנות והנחנו לו זר על הראש. כשביקשנו ממנו לכבות את הנרות ציפינו שיביע משאלה של ילד, שיבקש מכונית, או עוד רובוט לאוסף הגדול שלו. "תביע את המשאלה בלב", ביקשנו. יאיר הסתכל עלינו בעיניים החכמות שלו, ואמר: "הייתי רוצה שכולם יהיו איתי תמידי".

נחנקתי, הלב שלי התכווץ, אבל אמרתי לעצמי, אילנה, תתאפסי, זה יום שמח. את לא בוכה. ברגע אחד התחושה התחלפה בהתרגשות, ממשפט שכל כך לא מאפיין ילד בן ארבע.

בבית תלויות התמונות של תאיר בכל פינה. יאיר עדיין לא מבין ואינו שואל, אך כשיגיע הרגע אספר לו על הדודה שהחמיץ, על תאיר שלי. יאיר לא לקח את העצב, אבל הכניס לביתי הרבה שמחה.

 

הפרויקט המלא - ביום רביעי בגיליון החג ובאפליקציה של ידיעות אחרונות