העולם שמשתנה

לא נדרש הרבה כדי לשמח אותי. לפעמים זה רק ריח נעים של קליית קפה במכולת ליד הבית שלי, בשכונה המזרחית באכסאל; או לחזור הביתה עם דלי מלא זיתים ממטע הזיתים הקטן שלי. לפעמים זה רק לצפות בצמד ילדים, אחד יהודי והשני ערבי, שיושבים על הדשא מתחת לחלון המשרד שלי בגבעת חביבה, לומדים להכיר ולהבין אחד את השני.

השנה שמחתי במיוחד שהבת שלי סיימה את לימודי התואר הראשון שלה באוניברסיטה העברית. היא למדה מדעים ביו־רפואיים ומיד מצאה עבודה בתחום שלה, כחלק מצוות מחקר ופיתוח בחברת ביו–טכנולוגיה. השמחה היא אישית, אבל היא חלק משמחה יותר גדולה, שבמרכזה אותן בנות ערביות שמגיעות לאוניברסיטה ומשתלבות בשוק התעסוקה, תופעה שמתרחבת מדי יום. אלו נשים שאט־אט משנות את פני החברה, ליותר מוצלחת, יותר הישגית ויותר מודרנית.

עוד שמחה הייתה לי כשאשתי זכתה במכרז לעבוד כרכזת תעסוקה ביישוב שלי. אשתי ממש מיוחדת: הלכה ללימודים אקדמיים אחרי שהיו לנו כבר ארבעה ילדים. היא שמה לעצמה מטרה, עבדה למענה ממש קשה, השיגה אותה והפכה לגאווה גדולה יותר עבורי.

שמחתי בקיץ לצפות בבת הקטנה שלי, שבגיל 15 אירגנה עם חברות אירוע טאלנטים מקומי, בהשתתפות כ־300 תושבים. אהבתי את היוזמה שלה, את הנתינה, את עבודת הצוות ורוח ההתנדבות שלה. שימחה אותי הילדה השלישית, שהכריזה בגיל 16 שהיא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים: היא רוצה להיות מעצבת אופנה, שתשלב בין מסורתיות ומודרניות, בין מזרח ומערב.

ושימח אותי בני, שבשנה השלישית ללימודיו לתואר ראשון בכלכלה וניהול, אמר לי שמעכשיו הוא מתחיל לעבוד ולא רוצה עוד תמיכה כספית ממני. שהוא רוצה לסמוך על עצמו, לבנות את עצמו בשתי ידיו, ולהתנסות בחיים האמיתיים ולהזיע למען הצלחתו.

אני שמח כשמישהו בא ודופק לי בדלת, בלי הזמנה ומבקש לשתות איתי כוס קפה. אני שמח לתת עצה קטנה והדרכה לשכן צעיר לבחור מקצוע ומסלול לימודים, או לכוון מישהו בפתרון בעיה שמעיקה עליו. אני אוהב לראות חיוך של ילד קטן על נדנדה, את אחיין שלי משחק עם החתול שלנו, את אמא שלי שגרה ממש לידי יוצאת לחצר עם צלחת תאנים, או שני רימונים. יושבים ביחד, מדברים על כלום אבל נהנים מכל רגע.

*מוחמד דראושה הוא מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה