כשהגיטרה מנסרת

בראשית, זה לא היה יותר מהיגיון מתמטי: אם מוזיקה עושה לך טוב, לך תשמע אותה בהופעה חיה, ואם הופעה חיה משגרת אותך לחלל, תחפש בנרות להרגיש ככה כמה שיותר, ואיפה מוצאים כמה שיותר הופעות במקום אחד? פסטיבלים. מינימום השקעה תמורת מקסימום רווח.

אלא שמהפעם הראשונה, אי שם בעיירת נופש בריטית שהתחפשה למשך סוף שבוע אחד למעוז של מוזיקה אלטרנטיבית, היה ברור כי השלם הוא בכלל לא סך החלקים שלו. פסטיבלים הם לא רק השמות שמעטרים את הפוסטר – הו, כמה פגעתי בכושר הראייה למען החיפוש אחר מציאות באותיות הקטנות – אלא מכלול של תחושות וחוויות, שכמותן לא רק שאני לא יודע למצוא במקום אחר, אני אפילו לא יודע איפה להתחיל לחפש.

הגוף רועד כבר בצעד הראשון של הכניסה למתחם, אחרי טקס הנחת הצמיד על היד, שהוא ההוכחה לאזרחותך במדינה שבה החוקה נכתבה בזיעה והגיבור הלאומי הוא כל מי שימכור לך בירה. בבת–אחת אתה מוקף בעשרות אלפי אנשים, שלא תדע את שמם ומאיפה הם, אבל מכנה משותף אחד יש לכם: באתם לטריטוריה שבה האקט הנעלה מכל הוא ליהנות ממוזיקה. עם הזמן, נדמה שההתלהבות הזו, המלווה בהתכווצות קלה בלב ואולי גם באיזו דמעה של אושר, אמורה לשכוך. בקיץ האחרון בבלגיה, אחרי יותר מעשור של נסיעות כאלה, שמחתי לגלות שיש דברים שלא משתנים.

ואז נשמע הצליל הראשון. בדרך כלל הוא שייך ללהקה שאף אחד לא מכיר וגם לא רוצה להכיר. ובכל זאת היא סופגת את כל האנרגיות האלו, שמחכות להתפרץ. כמו השנייה הזאת, שבה הבנת שאתה נמצא באולם הקולנוע הנכון, ותכף ייכנס הגיבור שבשבילו קנית כרטיס.

וכשהוא מגיע, וזה לא משנה אם קוראים לו בלר או אואזיס, רדיוהד או בק, התודעה מתפצלת: צד אחד רק רוצה לשקוע בחוויה. צד אחר רוצה לחלוק אותה. עכשיו. המאבק הזה, יש להודות, הסב לי כמה וכמה מבוכות: פעם נתבקשתי לשתוק כדי שאפשר יהיה לשמוע את תום יורק שר. פעם אחרת פט שופ בויז גרמו לי לשלוח סמס נרגש לאקסית שמעולם לא ענתה. אני מניח שגם זה חלק ממה שהופך את הפסטיבלים לאירוע שבשבילו כדאי לרוקן חסכונות ולבטל תוכניות: רק שם, אתה חי באמת.