חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
AP
המוסף לשבת • 10.10.2017
השתלט על הקרקע
הצעיר הביישן שבגיל שש התאהב בסלטות וטרמפולינות הפך למתעמל הישראלי שזכה בהישג הכי גדול אי פעם: מדליית כסף באליפות העולם בהתעמלות קרקע. בין החגיגות לחזרה למדים הוא מספר על העלייה מאוקראינה לרמלה, על היריבות והחברות עם אלכס שטילוב ועל הפעם המפחידה ההיא שנחת על הצוואר. בדרך לאולימפיאדת טוקיו, לארטיום דולוגפיאט יש תקווה צנועה: "אחרי הזכייה כולם הבטיחו ללמוד איך להגיד את השם שלי"
נבו זיו

בהתעמלות מכשירים חשוב לנחות בלי להזיז את הרגליים, אבל חשוב יותר לנחות על הרגליים עצמן. את השיעור הזה ארטיום דולגופיאט למד היטב השנה. "זה היה בתחרות בבאקו, החלטתי לעשות אלמנט אחרי הרבה זמן שלא עשו אותו כי הוא נורא קשה ומסוכן. חידשתי אותו פעם ראשונה מזה שנים — טריפל סלטה אחורה. קוראים לזה 'לוקין', על שם איזה מתעמל משנות השבעים. אתה קופץ באוויר ועושה שלוש סלטות לאחור בלי לנחות באמצע, ואתה אמור לנחות על הרגליים".

 

ועל מה נחתת?

 

"על הצוואר. בתחרות הם החליטו שהאולם יהיה חשוך ויפעילו פרוז'קטור רק למכשיר שעליו מתחרים, סוג של שואו. עליתי לתרגיל, רצתי, עשיתי טריפל ובגלל התאורה התיישרתי לכיוון התקרה במקום הרצפה, ונחתתי על הצוואר. זה היה מפחיד וכואב, אפשר היה לגמור את החיים ככה, אבל היה לי רק סדק באצבע. למחרת הם כבר הדליקו את האור".

 

בשבת האחרונה דולגופיאט כבר נחת על הרגליים. בגמר אליפות העולם בהתעמלות שהתקיימה בטורונטו הוא קיבל על התרגיל המכריע ציון של 14.533 והפך לסגן אלוף העולם בתרגיל הקרקע, ההישג הגדול ביותר של מתעמל ישראלי עד היום. גם עכשיו לאנשים קשה לבטא את השם שלו (אושרת קוטלר העירה בשידור שזה "שם משונה") אז אולי כדאי לשקול כינוי, אבל לפני שבוע, חוץ מעיתונאי ספורט ועכברי הענף, כמעט אף אחד לא ידע מי זה או מה זה ארטיום דולגופיאט. "אני לא יודע מה הפירוש של שם המשפחה, אבל אחרי התחרות כולם הבטיחו ללמוד איך להגיד אותו", הוא מחייך.

 

עם המדליה לצד הזוכה במקום הראשון, היפני קנזו. "הוא עילוי"
עם המדליה לצד הזוכה במקום הראשון, היפני קנזו. "הוא עילוי"

 

 

עד לפני כמה ימים הוא נחשב למתעמל מוכשר ובעל פוטנציאל, שאולי בעוד כמה שנים יירש את אלכס שטילוב — הבוס של הקרקע הישראלית המבוגר ממנו בעשור — אבל לא כל כך מהר. דולגופיאט כמעט פיספס את ההזדמנות. "שבועיים לפני התחרות הייתה לי בעיה ברגל ימין. כמה ימים לפני הטיסה לא קפצתי כי לא יכולתי לדרוך על הרגל, היא ממש כאבה לי. הפיזיותרפיסט שלי, אדם בדיר, חבש אותה ולקחתי כדורים נגד כאבים. במוקדמות הרגשתי בסדר, אבל ביום של הגמר שוב לא יכולתי לדרוך עליה. כשהתחממתי נפלתי בכל האלמנטים, לא הצלחתי כלום. ידעתי שעם האדרנלין אני אעשה, אבל לא ידעתי איך. רק חשבתי לעשות את התרגיל ולא ליפול. תמיד לפני תחרויות יש לי הרגשה שאני אפול איפשהו. כמה ימים לפני הגמר הייתי הולך לישון ומעביר בראש את כל התרגיל — איפה לנחות, איך לנחות, עוצם עיניים וזה מתחיל בראש".

 

כוכב רוק בג'ימבורי ענק

 

בסוף התרגיל נחת בישראל עם המדליה. אנחנו נפגשים באולם ההתעמלות של הנבחרת האולימפית ומכבי תל־אביב בשכונת הדר יוסף, הבית של דולגופיאט בשמונה השנים האחרונות. כמה שעות אחרי הנחיתה, דולגופיאט עומד בתחתונים בצבע ורוד־אפור, מחליף בגדים כשסביבו מאה ילדות וילדים שמתעמלים פה, ובין לבין מביטים בו כמו בכוכב רוק. פעוטים בני חמש מרוחים בטאלק עם שרירי בטן ומבט משימתי, עושים סלטות על מתקנים בגובה שלא הייתם נותנים לילד בגילם לטפס עליו. מדלגים בין טרמפולינות וסוס סמוכות בג'ימבורי ענק ורציני. בשירותים תלוי שלט "אין לשטוף נעליים בכיור". בעוד כמה שנים אחד הילדים כאן בטח יספר על הרגע הזה שראה אותו נכנס לאולם אחרי הניצחון בטורונטו והחליט להיות כמוהו.

 

דנה הצלמת מבקשת מדולגופיאט לעשות כמה שפגטים, ונראה שזה קשה לו בערך כמו לקלף בננה. אני שואל אותו איפה המדליה והוא עונה "בתיק", הולך לחברה שלו מאשה שיושבת בצד, ומוציא מהתיק עיגול אפור וחסר ייחוד שנראה כמו כדור דיסקוס עם חור באמצע. כדי לקבל אותו הוא נלחם שנים.

 

עם החברה מאשה, שהכיר במחנה אימונים בבלארוס. "אנחנו נפגשים פעם בחודשיים, כשיש זמן"
עם החברה מאשה, שהכיר במחנה אימונים בבלארוס. "אנחנו נפגשים פעם בחודשיים, כשיש זמן"

 

החברה מאשה, בת 21, היא סטודנטית מבלארוס, והם יחד כבר יותר משנה וחצי. "הכרנו כשהייתי שם במחנה אימונים, ואנחנו נפגשים פעם בחודשיים, כשיש זמן. לרוב היא מגיעה לישראל, ובכל דצמבר יש לנו מחנה אימונים שם". כל כמה שניות אנשי צוות ומתעמלים באים לברך אותו, מנשקים ומחבקים, ונראה שהוא לא יודע מה לעשות עם זה. שקט, בחור מופנם, ביישן, כל הדברים האלה בתוספת לעברית לא שוצפת, "ופתאום כולם שמים לב אליך, כותבים לך מלא הודעות. היו לי בערך 200, רק היום סיימתי לענות לכולם. בלילה אחרי התחרות היה לי קשה להירדם, מאדרנלין והודעות וצלצולים. כשיש לך אדרנלין כולך רועד, לא יכולתי לשבת, כל הזמן זזתי. הלכתי במקום, רציתי שזה יירגע. זה לא כיף. הייתי בשוק, הייתי צריך לרדת לרצפה".

 

מי שעוזר לו להישאר על הקרקע הוא מאמנו סרגיי וייסבורג בן ה־52, למרות שגם לו היה קשה להירגע. "כשארטיום יצא למשטח הלב שלי דפק, אני חושב ששנינו הזענו אותו דבר", מסביר וייסבורג, "אני כבר המון שנים בתחרויות גדולות, בכל תחרות אתה מרגיש התרגשות ולחץ, אבל מצד שני צריך לתת תמיכה וביטחון למתעמל. בשבת בתחרות היו 124 מתעמלים, ארטיום עלה לגמר וזו כבר הייתה תוצאה שחלמנו עליה, מספיק לנו. בדרך כלל עולים שמונה מתעמלים, הפעם בגלל ערעור עלו לגמר תשעה".

 

 

המאמן וייסבורג. "לעבוד כמו רובוט, על אוטומט"
המאמן וייסבורג. "לעבוד כמו רובוט, על אוטומט"

 

מאיפה מגיע הלחץ?

 

"לגמר עולים המתעמלים הכי חזקים בעולם, לכולם יש סיכוי לעלות לפודיום אבל קודם זה היאבקות של אופי, אתה לא נאבק עם אחרים, אתה נאבק בעצמך. תרגיל קרקע זה 70 שניות. עשית חצי צעד לא נכון – זה עשירית נקודה. זה לא כמו בענפי ספורט אחרים כמו קפיצה או ריצה, שאתה צריך לעשות משהו שאתה לא רגיל באימונים כמו לשבור שיא. כאן אתה צריך להצליח לבצע את הרוטינה שאתה עושה כל הזמן. וזה מאוד קשה. הלחץ מאוד משפיע. הקהל מסתכל והטלוויזיה וכל המדינה וזה לוחץ על הכתפיים שלך. אתה צריך לזרוק הכל ולהישאר ספורטאי וזהו. באימונים ארטיום עושה את התרגיל יותר טוב. כולם ככה. מי שמצליח לעשות את זה כמו באימונים או יותר, הוא האלוף".

 

איך שומרים על פוקוס?

 

"כשאתה עולה לתרגיל לעבוד כמו רובוט, על אוטומט. זו אופציה שעובדת בדרך כלל, את זה אנחנו עשינו. האופציה השנייה היא שאתה כל כך מאמין בעצמך שאפילו אם באימונים אתה לא מצליח - בתחרות תצליח. אבל זה לא תמיד עובד: תלוי ביום, במצב רוח, בהכל".

 

מה הרגשת כשהוא זכה?

 

"הייתי בשמיים. תחשוב כמו שנולד לך בן. לי נולד כבר נכד, אבל אותו דבר. זה רגע שבגללו כדאי לעבוד עם ספורטאים".

 

הפרס: שני ליטר מיץ

 

בעולם הוא סגן אלוף, אבל בצבא ארטיום דולגופיאט הוא רב"ט. בזמן שהמתעמל היפני שיראי קנזו שזכה במקום הראשון מתאמן, דולגופיאט עושה עבודות רס"ר בבסיס תל השומר. "גורף עלים, גוזם עצים, מחליף פחים, מנקה, בא בשמונה בבוקר לרס"ר והוא נותן לי הוראות. יש ימים שאני עובד בחום, כל היום בשמש בחוץ. זה לוקח כוח, ואז אני בא לאימון גמור. ספורטאי מצטיין צריך להית בצבא שש שעות, הרס"ר הלך לטובתי ונתן לי חמש שעות. אם צריך 'מיוחדת' אז נותנים לי בלי בעיה, אבל זה עדיין מפריע לי לספורט. עכשיו לפני אליפות העולם נתנו לי חודש ומשהו 'מיוחדת' להתאמן".

 

מרגיש שאתה תורם בצבא?

 

"כן, אבל בהתעמלות אני תורם למדינה יותר".

 

אגב, ראש הממשלה צילצל לברך? שרת התרבות והספורט רגב?

 

"לא צילצלו".

 

לאלכס שטילוב ולינוי אשרם צילצלו אחרי מדליות.

 

"היו מלא שיחות, אולי צילצלו והיה תפוס".

 

דולגופיאט בן ה־20 נולד באוקראינה בעיר דנייפרופטרובסק. אביו היה טכנאי אלקטרוניקה של רכבות, אמו מכרה בגדים בחנות. "אחרי בית ספר הייתי הולך לעבודה של אמא ואוכל שם מרק בצנצנת שהיא הייתה מביאה לי מהבית, ואז נוסע לאימון".

 

איך התחלת להתעמל?

 

"אבא שלי היה מתעמל כמה שנים כשהיה ילד. בגיל שש הוא לקח אותי, נכנסתי וראיתי שילדים עושים סלטות, גלגולים, יש טרמפולינות, הסתכלתי בעיניים גדולות. כולם היו שנתיים־שלוש מעליי, הייתי הכי קטן שם, כל החיים אני הכי קטן בקבוצה. התחלתי להתאמן פעם בשבוע ואז פעמיים ואז שלוש, ובשבילי זה היה כמו משחק. המאמן היה אומר, 'אם תעשה משהו אני אביא לך סוכרייה'. לאט־לאט זה עלה ל'אם אתה עושה אלמנט אני מביא לך שני ליטר מיץ'. סוג של שוחד. ואבא שלי היה שם לי מטרות להגיע למישהו מסוים ולעקוף אותו בתחרות. בגיל 11 כבר הייתי מתאמן כל יום, 5־4 שעות".

 

הייתה השפעה לזה שאתה יהודי?

 

"לא ידעתי שיש כזה דבר, כולם היו יחד. לא הייתה אנטישמיות, היינו ילדים. ידעתי שסבתא שלי יהודייה, אבל אני נולדתי באוקראינה אז חשבתי שאני אוקראיני. כשהייתי בן 12 התחיל להיות מצב קשה באוקראינה, לא היה כסף, ההורים שלי עבדו כל היום להחזיק אותנו. כבר הייתי פעמיים אלוף המדינה בדרגה שלי. המאמן אמר להורים שאני מתאים להגיע לנבחרת ורוצים לראות אותי במבחנים בקייב, שזה בעצם כמו לעבור לפנימייה, בלי המשפחה. ואז ההורים אמרו לו שאנחנו רוצים לעלות לארץ. הם הלכו חודש לאולפן, ושבועיים לפני הם הודיעו לי שעולים".

 

ומה חשבת?

 

"שזה ממש מוזר לטוס למקום שאף פעם לא הייתי בו ואין לי שם חברים ואין לי כלום שם. לא שמעתי את השם 'ישראל' קודם, לא ידעתי מה זה ישראל, לא סיפרו שום דבר — עולים וזהו. נחתנו בחודש יולי ואני רק זוכר שלא יכולתי לנשום. גרנו שבועיים ברמלה, אמרו לנו שיהיה אפשר לגור חודש ואחרי שבוע אמרו, 'יש לכם שבוע למצוא דירה חדשה'. עברנו לראשון־לציון. ההורים ידעו שאני אמשיך להתאמן והם חיפשו לאן להגיע כדי להיות קרוב לאולם".

 

המאמן שלו באוקראינה הכיר את המאמן המקומי ולדימיר שייביץ שהפנה את הילד לסרגיי וייסבורג. "יום אחרי שנחתנו סרגיי הראה לי את האולם בהדר יוסף, הכיר לי את החבר'ה, וזהו — התחלתי להתאמן. אולם אחר, אנשים אחרים, שפה אחרת אבל המזרן אותו מזרן. סרגיי היה בא מלוד לקחת אותי מרמלה באוטו, היינו נוסעים לאולם, והוא היה מחזיר אותי. כשעברנו לראשון כבר נסעתי באוטובוס וגם אז הוא היה מחזיר אותי. הוא אמר, 'ילד כישרוני ואפשר לעבוד איתו'".

 

איך היה בבית ספר?

 

"בהתחלה ממש קשה, הכרתי חבר ממולדובה שהגיע חצי חודש אחרי, ישבנו שנינו בשיעורים ולא הבנו כלום. אחרי כמה שבועות אמרו לי שיש בית ספר בתל־אביב, 'שבח מופת', מלמדים בעברית אבל כל המורים מדברים רוסית. עברתי לשם, והיה יותר קל".

 

כיום, הוריו של דולגופיאט גרושים. "אבא שלי עובד בדפוס, אמא בבית מלון, ואחי הגדול מתקין חלונות ודלתות. כשהיינו ילדים גם הוא התחיל להתעמל איתי, אבל הוא פרש אחרי שבועיים ואני המשכתי קצת יותר".

 

זינוק בתנאים וכאבי גב

 

"כל פעם הגעתי לגמרים ואיכשהו התרגשתי יותר מדי ולא הלך לי", אומר דולגופיאט, אבל לפני שנתיים זה התחיל להשתנות. ב־2015 הוא זכה בתואר אלוף ישראל בתרגיל קרקע והדיח לראשונה את אלכס שטילוב מתוארו. השנה הגיע למקום רביעי באליפות אירופה ברומניה, נושף בעורפו של שטילוב שהגיע למקום השלישי. והשבוע באליפות העולם לבוגרים, לא רק שהגיע להישג הכי גדול שלו, אלא גם עקף בהישגו את הקולגה מהארץ, שלא השתתף בתחרות כיוון שאשתו ילדה. שטילוב הגיע לשתי מדליות ארד עולמיות, שני גמרים אולימפיים וזהב אירופי, אבל דולגופיאט הוא הראשון שזכה במדליית כסף באליפות עולם, ועוד בהופעת הבכורה שלו שם. אגב, לגמר של תחרויות יכולים לעלות מקסימום שני מתעמלים מאותה מדינה, אז לא יהיה כאן מאבק ביניהם על הכרטיס לגמר באולימפיאדה. הוא גדל במכבי ת"א לצד שטילוב שכבר היה כוכב, כמעט בכל תחרות ראה אותו גובר עליו, התאמן לצידו כל השנים, וגם הוא כמו שטילוב מצטיין בעיקר בתרגיל הקרקע. הוא קטן פיזית לעומת שטילוב, אבל בוחר בדרגות קושי גבוהות בתרגילים, מה שעזר לו בגמר האחרון.

 

פעם שטילוב היה מודל לחיקוי עבורך, עכשיו עקפת אותו.

 

"בשבילי זה לא לעקוף. יש לו הרבה מדליות באליפויות אירופה, עולם, הוא היה באולימפיאדה. יש לי עוד הרבה הישגים בדרך בשביל לעקוף אותו. אנחנו עדיין חברים וגם מתחרים. חברות זה חברות ובתחרות זה קרב, ואחרי תחרות שוב חברים".

 

מה שטילוב אמר לך?

 

"לפני התחרות הוא כתב לי הודעה, 'יאללה תן בראש אתה יכול, תהיה רגוע'. אחרי הגמר הוא שלח הודעה ואז צילצל, אמר, 'כל הכבוד, גאה בך'".

 

"אצל שטילוב ואצלו יש קואורדינציה לא תיאמן", מסביר וייסבורג, שהיה גם מאמנו של שטילוב עד אולימפיאדת ריו. "מאוד קשה ללמד קואורדינציה, שניהם נולדו עם זה. אלכס עשה המון בעצמו, גם עבור המדינה והאיגוד. אם ארטיום יעשה חצי ממנו זה טוב".

 

לצד הקפיצות על המזרן יש גם קפיצת שכר ותנאים. על הזכייה במדליה יקבלו דולגופיאט ווייסבורג במשותף מענק של 84,000 שקל. בנוסף, דולגופיאט יקבל מעכשיו 8,500 שקל לחודש כחבר סגל הזהב של הוועד האולימפי, לעומת 4,500 שקל לחודש שקיבל עד עתה. גם היחידה לספורט הישגי, איגוד ההתעמלות ומכבי תל־אביב מסייעים, "ונותנים לי כל מה שצריך – שעות אימון, טיפולים, מחנות אימונים, ביגוד. היו לי בעיות בגב אז עשו לי מנוי לבריכה".

 

יותר משלוש שנים הוא מתמודד עם כאבי הגב המציקים, בשנה שעברה אפילו לקח הפסקה של שלושה חודשים מאימונים. "עברתי הרבה עם הגב הזה. זה התחיל באולימפיאדת הנוער ב־2014, המשטח היה קשה. התחלתי לקפוץ וזה התחיל לכאוב מאז בגלים".

 

איך נראה יום אימונים שלך?

 

"כשאני לא בצבא, קם בבוקר ונוסע לאימון, עושה את כל התרגילים והאלמנטים מעשר עד אחת. אוכל צהריים, נח או נוסע לפיזיותרפיה וחוזר בשלוש וחצי לאימון שני עד שבע־שמונה בערב".

 

ואיך נראה יום של תחרויות?

 

"אני מתעורר עם אדרנלין. מנסה כל הזמן להרגיע את עצמי עד התחרות. אני עושה את התרגיל מלא פעמים ויודע מה לעשות, אבל עם אדרנלין יש לך יותר כוח. גם בזה צריך לדעת לשלוט. עם אדרנלין אתה רץ וקופץ יותר חזק, נוחת פחות יציב. בתחרויות אתה כמעט לא שם לב לזה".

 

מה עובר לך בראש רגע לפני שאתה יוצא לעשות ארבע סלטות באוויר?

 

"כלום. יש לי בראש בדיוק את האלמנט שאני עומד לעשות, עשיתי אותו מינימום אלף פעם, לא פחות, ואני יודע שאני יכול לעשות אותו ולהצליח. אני מתחיל לרוץ, לא חושב על שום דבר, קופץ ויוצא לאלמנט. באמצע אני מתכונן לנחיתה נורמלית על שתי רגליים. אם אתה עושה את האלמנט ממש טוב אתה נוחת בלי לזוז. רוב הפעמים אני כבר מרגיש באוויר איך אני אנחת, בערך".

 

זה מפחיד?

 

"לא. כשאתה לומד אלמנט חדש אתה פוחד, אחרי כמה מאות פעמים אתה כבר עושה אותו מתוך שינה".

 

מה עם אולימפיאדת טוקיו?

 

"עד האולימפיאדה בטוקיו יש עוד שלוש אליפויות אירופה ושתי אליפויות עולם, נתקדם צעד־צעד. אי־אפשר לדעת מה יהיה".

 

"באופי ארטיום כל הזמן רוצה ללמוד משהו חדש, ללכת רק קדימה, הוא לא מסתכל אחורה", מסכם המאמן וייסבורג. "אמרתי לו לפני כמה שנים, 'יש אחד שיראי קנזו – אתה צריך להסתכל רק עליו'. הוא עדיין מסתכל עליו, אנחנו מקום שני, עוד לא שם".

 

"זה היפני שלקח באליפות את הזהב. בן 21, הוא עילוי. אני חושב עליו, אבל אוהב ללכת בדרך שלי. הוא ראש מעל כולם, היה לנו פער של נקודה ועשירית, הוא יכול היה ליפול ולקבל אותו ציון כמוני".

 

לא נמאס לך מכל הסלטות האלה?

 

"יש ימים שאני עייף, אבל זה לא נמאס. עכשיו אני הולך לנוח כמה ימים, עד יום ראשון אני בחופש מהצבא. ומההתעמלות".

 

Nevo21@gmail.com

 


פרסום ראשון: 10.10.17 , 21:37