למרות שרון שחר (46) מגיע לפגישתנו אחרי ליל צילומים נטול שינה כמעט, העיניים שלו בוהקות והחיוך שלו רחב במיוחד. מכבי נתניה, קבוצת הכדורגל של עיר הולדתו, ניצחה והתמקמה במקום השני בליגת העל. "אני מת ללכת למשחקים, אבל בערבים יש לי הצגות", הוא נאנח. את הלילה העביר בצילומי "הסטייליסטים", סדרת דרמה על עולם האופנה, בה הוא מגלם מפיק־על, דמות ששואבת את השראתה ממוטי רייף, בעוד אקי אבני מגלם סטייליסט שהופך להיות מעצב־על.
עולם האופנה לא זר לשחר. בצעירותו היה דוגמן מבוקש, לפני שהחל לשחק. "דוגמנות זה דבר משעמם. זוועה", הוא נזכר. "לא ממליץ לאף אחד ולאף אחת, אלא אם אתה יונתן ווגמן, שדיגמן לקסטרו בזמן שהוא למד רפואה".
למה לא דוגמנות?
"כי בעיניי זה שורט. תראה, כולנו נשרטים, אבל בדוגמנות יש משהו שמקצין את השריטה, מחריף אותה. אני זוכר סיטואציה בה דוגמנית אכלה סנדוויץ' מאחורי הקלעים והתחילו לצרוח עליה: 'את צריכה להיכנס לבגד, אז מה את אוכלת?!' כשאני נזכר בתקופה הזאת, אני רואה הזיות. זה תחום שבעיניי מעוות לגמרי את המציאות. אם אתה לא מספיק מתאים לסטנדרטים של המקצוע, אתה כאילו מת. כל דבר הוא קיצוני. כשאני מסתכל כיום על דוגמניות, אני מזועזע מהמראה הגרום, נטול החמוקיים, הגבעולי, ואני אומר מה היה רע בסופיה לורן ובאליזבת טיילור. מבנה גוף שופע כמו של השתיים האלה או כמו של קים קרדשיאן, הוא הרבה יותר נכון".
ומה השריטה שלך?
"עוד לא השלמתי עם העובדה שאני מתבגר, ושכשאני מסתכל בראי אני מבחין באניצים הלבנים בזיפים שלי".
אז אתה מתחיל לסבול ממשבר הגיל המפורסם?
"אני משלים עם העובדה שאני כבר לא בן 25 יותר. אני עדיין עושה ספורט עם בני 25 ורץ למרחקים ארוכים, כולל חצי מרתון, אבל אני לא יודע אם אני מתגעגע לרון שחר בן ה־25. הייתי מושיב אותו לשיחה".
ומה היית אומר לו?
"קודם כל תנשום, והכל בסדר אצלך. בצעירותי הייתי ברמן ומנהל ברים, ככה מימנתי את לימודי המשחק, אבל כיום חיי הלילה וההוללות לא חסרים לי. תל־אביב בלילה אלימה לי. לא הייתי רוצה לחזור לשנים האלה".
פוזה זה משעמם
עד ש"הסטייליסטים" יגיעו למרקע, אפשר לראות את שחר מנחה ומוביל את העונה השישית של המגה־ריאליטי חובק העולם "המירוץ למיליון", שעולה עכשיו בערוץ 2 ובתחילת נובמבר עובר לערוץ 13 (רשת). "העונה החדשה עומדת בסימן הורים", הוא מגלה. "יש הרבה הורים צעירים לילדים וזה תמיד מקצין סיטואציות ורגשות. הגעגוע נעשה הרבה יותר גדול, רגשות אשם הרבה יותר גדולים. המשתתפים צריכים להתגבר על פחדים ולעשות בכל זאת משימה, שביומיום בחיים לא היו עושים אותה, כי יש להם ילדים בבית".
גם אתה נשוי ואבא לילדה. איך זה מסתדר עם הצילומים?
"תודה לאלוהי הסקייפ והווטסאפ שמאפשרים לשמור על קשר ולהמשיך להיות אבא מעורב".
שחר מחויב לסודיות ולא יכול לגלות איפה התרוצץ בצילומי הסדרה ומה יקרה בעונה החדשה, אבל הוא מבטיח שיש כמה משתתפים שיהפכו לדמויות ולפולחן. "יש זוג אחים שיעורר עניין ויש כמה סלבס", הוא מדווח. "למשל הזמר רגב הוד ואשתו הלן. בתוכנית גיליתי רגב הוד אחר ממה שהכרתי ואשתו היא פשוט כוכבת. אישה יפה, אמא לשניים, וכל הרגש עף אצלה החוצה ולא מעניין אותה שמולה ניצבות מצלמות. היא הכוכבת האמיתית. מעניין איך הקהל יקבל אותה. גם מור סילבר משתתפת - היא בחורה באמת מתוקה, ארצית, נטולת פוזה, שהפתיעה אותי. יש לי בעיה עם פוזה".
למה?
"כי פוזה מסתירה אמת. אין בה אותנטיות. פוזה זה משעמם".
אתה מרבה לשוטט בעולם. החלפת כבר לא מעט דרכונים. איך ישראל נראית מבחוץ?
"גדלתי על אמירות שמדינת ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש והיא המקום הכי יפה בעולם. אז היא לא. מבחינת יופי - יש מקומות יפהפיים בעולם, כמו נמיביה ואוסטרליה, ואני מטורף על ניו־יורק, אבל תחושת השייכות לא קיימת. אני לא יודע איך אח שלי יכול לחיות בלוס־אנג'לס. אני לכל מקום הולך עם השורשים שלי וצריך לשמוע את העברית סביבי.
"אבל כשאני מסתכל עלינו מהצד, ישראל הופכת למקום מאוד אלים, אנחנו הפכנו למאוד־מאוד אגרסיביים. הפתיל רק הולך ומתקצר. אני רואה איך אנשים מתנהלים בכביש ומדברים אחד לשני. הייתי מוציא לכולם את הצפצפות מהרכב. הרעש אצלנו בכביש הוא כמו בהודו. אני מעדיף לרכוב על אופניים, למרות שאנשים קוראים לעברי: 'אין פרנסה? אין כסף?' 'זהו, זה מה שיש לך? תפור עליך איזו מרצדס טובה'".
זה מרגיז אותך?
"אני לא אוהב את תרבות הדיבור המתבהמת והמתלהמת ואת השיח שמתפתח כאן, וששמאלני הפך קללה, וימני הפך לימני קיצוני ורוצח ערבים. השיח הפך למאוד מסוכן. זה מצחיק אותי שישראל נקראת דמוקרטיה, בגלל שדמוקרטיה אמיתית אין פה. דמוקרטיה אמיתית נותנת חופש וביטוי לכל דבר, לחזק ולחלש ולשונה. הטולרנטיות כאן נשחקת. ואל תסתכל על תל־אביב כבבואה של ישראל. גם הביטוי 'מדינת תל־אביב' הפך למילת גנאי. אני מסכים עם זה שתל־אביב מאפשרת המון דברים שמקומות אחרים לא מאפשרים, ואני מעדיף אותה. לשנה החדשה הייתי שמח שנתחבק יותר ונריב פחות".
למרות דעותיו הנחרצות, שחר לא מעורב בפוליטיקה ("אני לא מאמין באיך שהפוליטיקה מתנהלת בישראל. גם השיח הפוליטי הוא שיח אלים ואני לא רוצה להיות חלק ממנו"), מעדיף לפעול ולהתנדב לטובת עמותות חברותיות כמו "רעות" ("יש לה בין היתר בית חולים שנותן מענה שיקומי ומועדון קשישים") וגורס ש"אנשים מדפדפים מהר מדי. אנו חיים בעולם בו המסכים מתחלפים כל כך מהר, שאין זמן להתעכב עליך. אתה כאילו חי באודישן מתמשך".
אבל אתה בעצמך מנהיג תוכנית ריאליטי, שמכתירה כוכבים לרגע.
"לאורך כל הדרך אני תמיד אומר למתמודדים: 'תקשיבו טוב, הייתה לכם חוויה של פעם בחיים, קחו את זה כמו שזה ותיהנו. אל תחפשו פה רמפה, מקפצה לקריירה. אם יקרה משהו אחר כך - יקרה, אבל אל תפנטזו ותתכננו'. המון אנשים יוצאים מתוכניות ריאליטי יותר מפורסמים מהמנחים ומגיעים לשיא מטורף, ואז הם מתרסקים. לכן אני מסביר למתמודדים ב'מירוץ למיליון' להישאר עם רגליים על הקרקע, ולא להיות פאסיביים ולחכות שיציעו להם - אם יש לכם רעיון למשהו, לכו ותיזמו. הרבה ממשתפי התוכנית מינפו את עצמם".
אתה לא מרגיש קורבן של "המירוץ למיליון", שהיא בעצם כלוב זהב שתוקע אותך?
"אני לא מרגיש קורבן בכלל. אני שומע כל הזמן משחקנים: 'איזה כיף לך שפעם בשנה אתה מסתובב בעולם, ויש לך תפקיד שמשקיט את הדאגות ונותן לך גב כלכלי מסוים'. אני במקביל משחק בסדרות ובתיאטרון, כרגע אני משחק ב'האורחת' בתיאטרון בית ליסין, וגם כותב תסריטים. לפעמים ישנם במאים ומלהקות שחוששים להזמין אותי לאודישן בתקופה ש'המירוץ למיליון' משודרת. אני מאוד אשמח להופיע יותר בסרטים ולהגשים תסריטים שכתבתי, לעשות סרט תיעודי על אנשים שמשמרים את זכר השואה. אני גם מתחיל ללמוד פסיכודרמה, בגלל שאני טוב עם אנשים, בלתת. אני אוהב לתת".
חוגגים כל השנה
שחר ציין לאחרונה שבע שנים למיסוד הקשר שלו עם מיה קרמר. זוגתו אמנם השתתפה בעונה הראשונה של "המירוץ למיליון", אבל הם לא הכירו במסגרתה - את העונה ההיא הנחה בכלל רז מאירמן ושחר החליף אותו החל מהעונה השנייה. הם הכירו כששחר עזב את דירתו במתחם בזל בתל־אביב לטובת עיסוקים בחו"ל והשכיר אותה לקרמר. "שבע, כן. לפי האנתרופוסופיה סיימנו מעגל ראשון ומתחילים מעגל שני. איך חגגנו? אנחנו כל השנה חוגגים. מאיה עושה עכשיו הרבה דברים - היא עובדת בערוץ i24news המשדר חדשות באנגלית ועוסקת בתרבות ובלייף סטייל. היא מצטלמת מאוד טוב, חיה ומאירה את המסך. היא גם מורה מדהימה ליוגה ומדריכת קבוצות, ואמא מאוד טובה ובת זוג מאוד טובה. היא ברוכת כישרונות. אין לי תלונות אליה ועליה. אם יש לי תלונות, זה רק לעצמי".
למשל?
"להוריד ביקורת, שפחות אבקר את עצמי ואחרים".
יש להם בת, הילה, שחגגה לאחרונה יום הולדת 7. "האבהות מבחינתי היא חלק מהמהות שלי כאדם. אני מעדיף שהבת שלי תגדל במקום כמו תל־אביב, שקרוב להיות דמוקרטי, שמכיל ומקבל ויש בו עושר תרבותי. ככה הבת שלי רואה אריתריאים וסודנים, גברים הולכים מחובקים ברחוב, נשים הולכות מחובקות ברחוב. אני רוצה שהיא תבין שהכל מותר ושאין דברים שלא מקובלים או פגומים. העובדה שהיא גדלה בבית של אבא סטרייט ואמא סטרייטית זה לא אומר שזאת המסגרת היחידה לחיות את חייה. אני נותן לה ארגז כלים וכשהיא תגדל היא תבחר עם איזה מברג להשתמש. לא אני אבחר בשבילה ולא אף אחד אחר".
נועה תשבי אמרה פעם שבישראל כולם נכנסים לך לרחם, אז סליחה על השאלה הפולנית/פולשנית – אתם מתכננים ילד נוסף?
"בארץ נכנסים לך לא רק לרחם. נכנסים לכל מקום שאפשר - לרכב, לחשבון הבנק, לבית, לתיבת הדואר. ברור שאני רוצה עוד ילדים והלוואי ויהיו, ויהיו! אם הייתי יכול לחזור אחורה, הייתי עושה ילדים בגיל יותר מוקדם. אני תמיד אומר לאנשים שאני פוגש: 'תעשו ילדים בגיל 25, 26, 27. אל תחכו להסתדר ולראות מה קורה עם עבודה. אל תחכו. אין למה".
שחר לא מפסיק להביט סביב על העוברים ושבים בבית הקפה שבו אנו יושבים במרכז תל־אביב. "אני אוהב להסתכל על אנשים, כי זה חומר בשבילי. שחקנים חייבים להתבונן בבני אדם. אני מסתכל הרבה על נשים, גם כי אני גבר", הוא אומר בלי להתנצל. "אין לי בעיה להסתכל על נשים".
זה לא מפריע למיה?
"שאני מסתכל על נשים? לא נראה לי שזה יפריע לה. אני גם מאוד אדאג אם היא לא תסתכל סביבה ותראה מה קורה, גם עם גברים מן הסתם. אין קשר בין מונוגמיה לבין להסתכל על נשים. יש לי חברים שלא הסתכלו על נשים, אבל הלכו פעם ב־ לחגוג. ומצד שני יש גברים כמוני, שכן ירימו את הראש ויגידו 'אישה יפה', ובזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. לא חושב שיש בזה פגיעה במונוגמיה". *
