עזבו סטטיסטיקות. אין אישה, אין ילדה, אין נערה, בת, אימא, סבתא, שלא חוותה במהלך חייה דיכוי נשי כזה או אחר, ואני מדברת על אלפי שנים ועל מיליוני נשים. אבל כדי לשרוד, המערכת הנפשית שלנו מדחיקה כל כך הרבה אזורי כאב, כל כך הרבה טראומות, אז ברור שגם מקרים של פגיעה מינית, של הטרדה, של השפלה, של מבטים שהם לא במקום, ברור שגם הם יודחקו. ואני יודעת כי אני גם הייתי ילדה, ותלמידה, והייתי חיילת, ואני שחקנית, ובכל שלב בחיי אני יודעת שחוויתי אינטראקציות פוגעניות מצד גברים, ותוך כדי זה הדחקתי הכל. פשוט הדחקתי כדי לשרוד.
את מנגנון ההדחקה אני גם מכירה מצוין מהעבודה ארוכת השנים שלי בעמותת "רוח נשית", כתומכת של נשים מכל שכבות האוכלוסייה שחוו אלימות קשה. הידיים ששלחתי אל תוך הפצעים המדממים של הנשים שנפגעו מסייעות לי לרפא גם את הפצעים שלי. וכל אישה, כל אישה שאי־פעם זילזלו בבחירה שלה, בגוף שלה, זילזלו בתחושות שלה, מכירה ומרגישה את המקום הזה שאני מדברת עליו, בין אם היא בחרה להדחיק או לזכור.
אבל אני גם מרגישה שמשהו עכשיו משתנה. פתאום בשנים האחרונות יש קול אחר, שמוציא את עצמו החוצה באומץ, גם במחיר של סכנה. נשים שיודעות למשל שההתנגדות לבוס תוביל לכך שהן יאבדו את מקום העבודה ולא יביאו לחם לילדים שלהן, אבל הן לא מוכנות יותר לשתוק. אני קוראת לזה ניסיונות ראשוניים לתמלל את הכאב ולתת לו ביטוי. והתמלול הזה הוא שפה חדשה שתבריא את החברה כולה.
לא אחת אני שואלת את עצמי מדוע לקח כל כך הרבה זמן למצוא את הקול הזה ולצעוק אותו. ועדיין הצעקות חלושות, כמו גשם שמטפטף טיפות קטנות מדי, ואז אני מבינה שזה מפני שאפילו אנחנו, הנשים, הטלנו ספק בקיומו של הקול הזה, באותנטיות שלו. העובדה שכל מה שאנחנו חוות בהקשר הזה ניתן לתמלול גברי, גורמת לכך שאיבדנו את הביטחון בעצמנו ובמה שאנחנו מרגישות ועוברות. וכך נולד הדיאלוג הסכיזופרני של אישה עם עצמה, שבמקום להיות בטוחה במה שהיא מרגישה, היא מנסה לשכנע את עצמה: "אולי פיתיתי אותו, אולי שתיתי יותר מדי, אולי זה באשמתי ואימא שלי צודקת ואני לא צריכה ללבוש מיני, ואבא צודק ואני צריכה להשפיל מבט מול גבר".
אבל היום, היום אנחנו סוף־סוף צועקות שאנחנו לא אשמות. והצעקה הזו היא שפה חדשה לגמרי והיא בעיניי חלק ממהפכה שאני כבר מרגישה את הרוח שלה. מהפכה שבזכותה נשים כבר מתחילות להיות ערבות זו לזו ולא תאפשרנה להשתיק את הקולות ואת הצעקות, כי להשתיק את הקולות זה לבגוד בבנות ובבנים שלנו ולסכן את העתיד שלנו. ולכן היום אני כן אקום ואגיד את מה שיש לי לומר, ולכן היום נשים כבר לא ישתקו ונשים כן מחזקות האחת את השנייה. ומכאן אני קוראת לנשים, וגם לגברים כי זו גם משימה שלהם: אל תשפטו נשים על מה שהן עברו ומה שהן אומרות ומה שהן מרגישות. בואו נלמד מהי ערבות הדדית.
