השתתפתי מבחירה בתערוכת "גיבורות" שיזמה וצילמה אליסיה שחף — פורטרטים של נשים שעברו פגיעה או תקיפה מינית. הוזמנתי לפתיחת התערוכה שהייתה בפברואר 2012. סדר היום שלי גם אז היה עמוס. סדר יומי תמיד עמוס, וזאת כבר כנראה בחירה־בריחה. רשמתי ביומן את הפתיחה, ומשום שתחושתי הייתה שעשיתי זאת למען נשים אחרות, כדי לחזק נשים אחרות, כדאי שאבוא ואראה את פניי. אני הרי מעבר לזה, אני חזקה. לא הזמנתי אף אדם משום שבאתי למענן, ואז ראיתי את פניי בתמונה, תמונה גדולה, ראיתי את הבעת עיניי הדומה כל כך לנשים האחרות. ראיתי את הפגיעה של כולנו והתחלתי לבכות. 

רק היום אני בעצם יכולה לנסות להסביר מהי פגיעה מינית. לא אונס, אלא "רק" פגיעה מינית. קטונתי להסביר מהו אונס. לא באלימות לקחו ממני את ילדותי אלא בחיוך. בתשומת לב. בסוכרייה. הייתי בת שש. בגיל ההתבגרות כבר הענשתי את עצמי בפגיעה פיזית בעצמי. לאט לאט הבנתי את פשר מעשיי והפסקתי איתם לקראת סוף גיל ההתבגרות.

היום אני מבינה שהמשכתי להעניש את עצמי בדרכים אחרות, ובעיקר את הנשיות שלי. התקשיתי, ואני עדיין מתקשה, לטפח אותה, להתעצם ממנה, ליהנות ממתנות הטבע שניתנו לי בשפע. זכיתי להתאהב ולאהוב ואף ללדת ילדים, אך ההענשה נמשכת, והקרב על הילדה בת השש ההיא, הסקרנית כל כך ומלאת האמון בעולם מסביבה, עדיין בעיצומו. 

אני שוברת את קשר השתיקה ואומרת שאפשרי לחזור לחיים, אך זו מלחמה מתמדת. עזרו לנו ליצור מודעות בחברה, עזרו לנו לעזור לנפגעות ולנפגעים לחזור לחיים. אבל השינוי הוא חברתי, הוא אצל כולנו. חשוב לשנות תפיסה חברתית שמוטבעת גם בי ובכל מי שמסביבי. חשוב מעל הכל להבין שכבוד האדם הוא לא רק מונח אלא גלגל הצלה לחיים בצוותא. לחפש אשמים מעניין אותי פחות - לשנות תודעה חברתית מעניין אותי הרבה יותר. להבין שכשאתה פוגע אתה גם נפגע. לשנות מתוך אהבה וכבוד הדדי.