העבודה האחרונה של איריס ארז (כוריאוגרפיה וביצוע) לכאורה מסיטה את המוקד לחולין, ליומיומי. רק גוף בעולם, שרוקד את ריקודו הפרטי. היצירה, מעין דיוקן עצמי, ניזונה מהביוגרפיה של ארז, מהשינויים שהיא עברה בחייה בשנים האחרונות. "מן העיר אל הכפר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות", היא כותבת בתוכנייה, ומבקשת לבדוק איך המרחב פועל עליה ובתוכה והופך אותה למה שהיא. מציעה פרשנות רפלקטיבית לשאלה של שאול טשרניחובסקי: האם אנחנו אכן "תבנית נוף מולדתנו"?

והפעולות שלה פשוטות לכאורה, צומחות לאט. יד אחת מורמת, נדמה שהיא מסמנת אמירת שלום, אבל כשהשנייה מצטרפת אליה זה הופך לסמל כניעה ובבת אחת הרגע הופך מאינטימי לפוליטי. והיא ממוללת פיטמה, שיער, מקפיאה חיוך, מציגה כפות ידיים לראווה כמו מוכיחה את ניקיון כפיה, לפני שהיא גומאת את מרחבי הבמה בדילוגים, באגרופים שלופים. זורמת בקלילות בין סיפור על חזירי בר שפולשים לכפר הפסטורלי בו היא מתגוררת, לאמהות הפרטית שלה, לבעיות הפריון אל מול הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכיבשוה". ומשם היא חוזרת לחזירים הפולשים ולסיפור על צואת האריות מהגן התנ"כי שמשמרת את הזיכרון הגנטי, כמו גם את הפחד של החזירים מפניהם. פתרון אלגנטי שהעלתה אחת האמהות ביישוב כדי להדוף את הפולש ולהמשיך לחיות כאן, כחלק מעם כובש. הבעיה היחידה היא הריח.

היא יוצרת חוויית שיטוט בדיסנילנד פרטי, שהכל רוטט בו ובה בעת יציב. ולא תמיד קל להתחקות אחר הלך המחשבה שלה בתוך המעברים המהירים. אבל דווקא מתוך אותם חיבורים מופשטים נוסדת חירות חדשה. וב"לוקאלי", יותר מבכל עבודה אחרת של איריס ארז, יש תחושה שהיא חיה על הבמה את מה שהיא צריכה לחיות. וזו עבודה שבמבט ראשון כלום, במבט נוסף הכל.