הייתי בת 8, אולי בת 9, הוא היה מבוגר, ונגע בי במקומות אינטימיים. זו היתה פדופיליה. פשוט כך. לא רק שלא הכרתי את המילה הזו, אפילו לא הבנתי מה קורה. מה הוא עושה. שנות התום. שנות ה־50. אין טלוויזיה, ודאי לא אינטרנט, פייסבוק, הילדות שלנו הייתה תמימה. רק ידעתי שאני לא רוצה לנסוע יותר לבית ההוא. התבגרתי. מדלגת על כל מיני הטרדות "קטנות" בדרך. אל תתקטננו, יגידו לנו.

אני בצבא, אחד הקצינים שלנו מתחתן, והמג"ד למה לא, הרי הוא גבר־גבר, מתחיל להתגפף בי. אני מעיפה אותו, והוא לא מרפה. להפך: למה־מי־אני־שאסרב־למג"ד?! הוא מגביר את ההטרדה נוכח כולם ואני לא מאפשרת, והוא מתעצבן, ואיכשהו, איכשהו, הערב המסויט הזה נגמר...

אני יודעת שכאן מגיעה השאלה המתבקשת — האם התלוננת? ונאנחת: לא, לא התלוננתי. איפה יכולתי להתלונן? בפני מי? אלה היו ימים אחרים. שנים אחרות. החוקים שברבות הימים הייתי שותפה לחקיקתם כחברת כנסת וכשרה עדיין לא נולדו, אפילו לא כחלום רחוק. אז המשכתי בתפקידי כרגיל, נוצרת בתוכי עוד פגיעה כאישה שמותר לעוד גבר חזק ממנה, בכיר ממנה, לפגוע בה מינית, לראות בה משחק, צעצוע לצרכיו.

עוד כמה שנים, לא הרבה, ואז: בכיר מאוד, עימו אני בקשרי עבודה — הוא כבר לא נוגע, הוא כבר לא מתגפף, בפעם הראשונה הוא מנסה לתקוף אותי מינית, בפעם השנייה מנסה לאנוס אותי. העפתי אותו בצרחות כאלה שגרמו לו לפתוח מיד את הדלת שנעל קודם.

ושואלים שוב — האם התלוננת? ואני נאלצת להשיב שוב: אילו זה היה קורה בעשור האחרון, או מעט קודם לכן, הייתי מתלוננת. אין לי כל ספק. אבל איפה יכולתי להתלונן אז? בפני מי? ואיזה סעד חוקי יכולתי לקבל?

כשיצאתי למסע הפוליטי שלי, החלטתי שבמקום גבוה מאוד בסדר היום שלי יהיה גם השוויון המגדרי ובו גם הגנה על נשים מפני הטרדות ותקיפות מיניות. בנושאים אלה פעלתי במשך כל שנות כהונתי כשליחת ציבור כדי לשנות את הנורמות שהיו נהוגות וכדי שלא תהיה אישה שתישאר לבד, בלתי מוגנת, כפי שאני ואחרות היינו. בעבר, רבות כמוני לא יכלו להתלונן. לצערי, גם היום, עדיין, נשים רבות חוששות. לפרנסתן, לשלומן, לשמן הטוב, לשיימינג שיעשו להן. נרתעות. לכן הקמפיין הזה, ME TOO, כל כך חשוב בעיניי. לכן נרתמתי לספר את סיפורי האישי. כן, גם אני, האישה החזקה. זה לא מדלג על אף אישה.

יחד נהיה חזקות ולא נוותר. לא נסתתר יותר.

גם אני.