יש משהו משעשע בהתבוננות בפרצופים של שחקני ואוהדי הפועל ת"א רגע אחרי שהם קולטים שנאור עבודי מעירוני נשר מסדר להם הפסד שני ברציפות. כמו להסתכל על מכשיר שמשדר מנעד רגשות בסלואו מושן: מהפתעה (מה, הם באמת מטיילים לנו ברחבה?), דרך תימהון (רגע, הבנאדם יודע לעשות דאבל־פס?) ועלבון (הלו, מי זה עבודי?) ועד לזעם מתפרץ (איזה בלמים אפסים!). השילוב הקלאסי בין יהירות ופטרונות שמתרסקים על קרקע המציאות.

בתום שבעה מחזורים נראה שהגיע הזמן שאנשי הפועל ת"א יקראו את השלט הענק שניצב להם מאז חודש מאי מול העיניים: "ברוכים הבאים ללאומית". תכירו, הנה אדהם האדיה מאחי נצרת, אחלה מאמן, יש פה קבוצה נחמדה שמחברת איכשהו בין ת"א לרמלה, ובמגרש בנשר שמו חומת בטון אלכסונית מאחורי השערים. ולא, השם והרוח שאתם עושים לא מפחידים אף אחד. רוצים נקודות, תעבדו. אחרי פסטיבל הבכי והנהי שליווה את תהליך הירידה של הפועל ת"א לליגה השנייה (גם הוא מגוחך לתפארת – כאילו מדובר היה באסון שאין ממנו חזרה), הגיע בקיץ השלב הפטרוני. לכל מגרש אליו הגיעה הקבוצה האדומה של מוטי איוניר מיד צצו המומחים שסיפרו כמה כסף מכניס קהל האוהדים הגדול שלה לקופת היריבה, עיתונאים הפליאו בכתבות צבע נרגשות על היציאה של מועדון הפאר אל הפריפריה, והשחקנים מצידם היו בטוחים שהם רק צריכים לפזר מעט מההילה שלהם על הדשא המצהיב במגרשי הלאומית והנה הם דורסים את הליגה.

הגיע הזמן שמישהו יעביר את הפועל ת"א לשלב המציאותי: חברים, אף אחד לא מבחין בהילה שלכם, אם אתם משחקים בליגה השנייה כנראה זה מה שאתם שווים. אלפי אוהדים בטריבונה זה אחלה, אבל מתישהו גם צריך לשחק כדורגל. אה, ועוד משהו לאיוניר: אתה לא חייב להיראות כל כך סובל. כולה כדורגל, כולה ליגה שנייה.