זה בעיקר מאכזב. כל החיים שלי ידעתי שהיחס הבעייתי לאנשים כמוני קיים, אבל האמנתי שאם אעשה את המקסימום ואהיה כמה שיותר 'רגילה', אין סיבה שלא אשיג מה שאני רוצה. ואז הגיע הצבא וניפץ את האמונה הזו".
לא צריך יותר מחמש דקות שיחה עם נעמה אביטל, בת 18.5 מהיישוב מיתר, כדי להבין שמדובר בנערה מיוחדת. אינטליגנטית, רהוטה, ציונית ובעלת מוטיבציה אינסופית לתרום. מסוג האנשים שהייתם מצפים שהצבא יחטוף ברגע. יש רק בעיה אחת: אביטל נולדה עם שיתוק מוחין.
למרות שמו, "שיתוק מוחין" מתבטא בסימפטומים מוטוריים בלבד, ללא כל פגיעה קוגניטיבית. במקרה של אביטל, הפגיעה מתבטאת בצליעה קלה והיא נעזרת בהליכון.
"אני יכולה לעשות הכל לבד", היא אומרת. "למדתי בבית ספר רגיל, אני עושה את כל פעולות היומיום ללא עזרה, יוצאת לטיולים ואפילו עושה בייביסיטר. בבית הספר לא התייחסו אליי כאדם שונה ותמיד הרגשתי חלק מהחבר'ה. לחברים היה ברור שאני זו שתעשה תפקיד משמעותי בצבא. הגברתי את לימודי הערבית במיוחד בשביל זה, כי רציתי להתקבל למודיעין. אני חושבת שכל אחד שחי במדינה צריך לחשוב איפה הוא יכול לתרום הכי הרבה, ואני מרגישה שבשבילי, המסגרת הזו היא הצבא".
אביטל לא תיארה לעצמה שעוד לפני הגיוס, היא תישלח למלחמת התשה. זה התחיל זמן קצר לאחר הצו הראשון, כשקיבלה תעודת פטור משירות בשל מצבה הרפואי, ופנתה מיד לתא המתנדבים, האחראי לטיפול בהליכי הגיוס של מתנדבים לצה"ל. היא קיבלה כצפוי רשימה ארוכה של בדיקות לביצוע, כולל בין היתר חוות דעת נוירולוגית, אקו לב ובדיקת עיניים. "עשיתי הכל כמה שיותר מהר והעברתי את התוצאות לצבא", היא מספרת.
חודש לאחר מכן הגיעה הודעה: חלק מהמסמכים לא התקבל. אביטל שלחה אותם שוב, וכעבור חודש הגיעה דרישה לשליחת מסמכים נוספים, בהם חוות דעת חינוכית וחוות דעת של רופא מטפל. לדבריה, מיהרה לשלוח גם את הטפסים הללו, אך שלושה חודשים מאוחר יותר קיבלה מסרון שלפיו טרם התקבלו תוצאות הבדיקות הראשונות שביצעה. רק לאחר ששלחה אותן בשלישית, קיבלה אישור שכל המסמכים הגיעו ליעדם והועברו ללשכת הגיוס המרכזית בתל־השומר.
כעבור כמה חודשים הגיעה הודעה מתל־השומר: המסמכים אבדו, נא לשלוח שוב. אביטל, לדבריה, שיחזרה את כל הטפסים, שלחה אותם שוב ווידאה שהגיעו. הפעם, הייתה משוכנעת, המסע הסתיים. אבל קצת אחר כך, לדבריה, התבשרה שהרופאה שאמורה לטפל בבקשתה יצאה לחופשת לידה וכי עדיין אין לה מחליף.
"זה היה נורא", היא אומרת. "תהליך ארוך ומייאש. שלחתי עוד ועוד מסמכים, התקשרתי שוב ושוב לשאול מה קורה — וזה לא עזר. נתקלתי באנשים שתפקידם לקדם את התהליך שלי, אבל הצבא לא מספק להם את המידע הנחוץ, או בכאלה שסתם נתנו תחושה של זלזול. כל שלב נמשך חודשים. גמרו לי את הכוחות עוד לפני שהתגייסתי.
"בשלב מסוים הודיעו שיתחילו להעביר את הנתונים שלי ליחידות מסוימות כדי שיעשו לי מיונים, שזו הייתה התקדמות. זומנתי לשני ראיונות, אבל מאז עבר זמן ולא נודע לי אפילו אם עברתי. רוב החברים שלי כבר גויסו. בחודשים האחרונים הובטח לי איזשהו תאריך גיוס משוער, אבל די ברור לי שזה כבר לא יקרה, כי זה מיד אחרי החגים ולא יצרו איתי קשר כדי להודיע אם אני מתגייסת או מה קורה איתי. בקיצור, אני באוויר".
מרדף מטורף
בכל שנה מבקשים מאות בני נוער שנקבע להם פרופיל 21 להתנדב לצה"ל. הם עוברים הליך סינון רפואי שבסופו נקבע לחלקם פרופיל 25 המאפשר להם להתגייס, והם משרתים כחיילים לכל דבר, בהתאם למגבלות הרפואיות שנקבעו להם. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הצבא מרוויח חיילים איכותיים ובעלי מוטיבציה, והמתנדבים זוכים לבצע שירות משמעותי שיתרום להם בהמשך החיים.
רבים מהמתנדבים הם בני נוער עם מוגבלויות פיזיות, שאינם רואים במגבלה מחסום אלא אתגר שניתן להתגבר עליו. כמו אביטל, הם עושים כמיטב יכולתם לחיות חיים "רגילים" ורואים בשירות הצבאי המשך טבעי להשתלבותם בחברה. בתקופה שבה נדמה כי ההשתמטות הפכה לערך עליון בחלק מהמגזרים, זה לא מובן מאליו.
בצה"ל מנסים בשנים האחרונות לאפשר לכמה שיותר מתנדבים לשרת, אך הדרך עוד ארוכה. צעירים עם מוגבלויות שביקשו להתנדב לצה"ל, מספרים על מסלול מכשולים ביורוקרטי. יש להם מה לתרום והם נחושים לעשות זאת, אבל היחס שלו הם זוכים מהצבא, לדבריהם, מעמיד את רצונם בספק. כמעט כולם מתעקשים להתראיין בעילום שם, מתוך חשש שהצבא עלול לכאורה להתנקם בעצירת הליכי הגיוס שלהם.
אחת מהם היא אורית (שם בדוי), בעלת שיתוק מוחין הנעזרת בקביים, שמספרת כי כל חייה התגברה על המכשולים. "הייתי רוצה לשרת בתפקיד משמעותי", היא אומרת. "למרות הצליעה, אני מאוד חברותית ואף פעם לא חששתי לדבר מול אנשים. להפך, אני מחייכת אליהם והם מחייכים בחזרה".
אבל הצבא לא חייך בינתיים לאורית, שתהליך המיון שלה נמשך כבר חודשים ארוכים. "שלושה חודשים לטופס, זה משוגע", היא קובלת. "בכל פעם מגיעות בקשות חדשות לטפסים, אני שולחת, לוקח כמה חודשים עד שהם מגיבים, ואז מבקשים טופס אחר — וחוזר חלילה. אני מתוסכלת אבל בעיקר מאוכזבת, מהצבא אבל גם בשבילו. אני יודעת מה אני יכולה לתת. יש לי יכולות והדבר היחיד שעוצר אותי זה הרגליים שלי. חבל שהצבא לא רואה את זה".
אביה של אורית מסתכל על בתו וליבו נחמץ. "היא ילדה חכמה וחרוצה שרוצה לתרום", הוא אומר בתסכול. "נכון, היא לא תהיה לוחמת, אבל יש לה מה לתת. הצבא לא עושה לה טובה בזה שהוא מדבר איתה. אני מבין שלוקח זמן לשקול איך לשבץ אותה, אבל המרדף אחריהם מטורף. מי שלא משרת בחברה הישראלית הוא חריג, והיא בסך הכל רוצה להיות כמו כולם. אז למה התהליך, שגם ככה מעמיד אותך במעמד של אדם חריג, כל כך מסורבל? מוציאים לנו את המיץ".
החודש צריכה אורית להגיע ל"בדיקת כשירות לשירות" במדור לבריאות הנפש. "ביקשו ממני להביא טפסים אם אני בטיפול פסיכולוגי, למרות שזה לא קשור למחלה", היא אומרת. "החשש הגדול שלי הוא שגם לאחר כל האישורים והבדיקות וכו', בסוף לא אוכל להתגייס".
"אני כבר התייאשתי", אומרת לירון מעודד, שבמשך שנה וחצי ניסתה להתנדב ונדחתה. היא בת 18.5 מרמת־גן, עם ניוון שרירים ויושבת בכיסא גלגלים. "תמיד ראיתי את עצמי כמו כולם. כל החברים מתגייסים אז מן הסתם גם אני. מבחינתי, בגיל 18 אני צריכה להיות במדים".
כתלמידת מגמה ריאלית ובעלת ידע בתחום המחשבים, מעודד האמינה שתוכל לתרום לצה"ל "בכל דבר שבו צריך להפעיל את הראש", כדבריה. לאורך כל כיתה י"ב הייתה בבדיקות רפואיות וכשהגישה את המסמכים, התבקשה לעבור בדיקות נוספות, לשלוח עוד מסמכים וחוזר חלילה. "בסוף מישהי התקשרה ואמרה, 'זה לא מתאים'. לדעתי פחדו שאהיה תלויה בחיילים אחרים. הגשתי ערעור והתחילה מלחמה, עד שבשלב מסוים הרמתי ידיים. החלטתי שלא אלחם על מקום שלא רוצה אותי. נורא התאכזבתי. בחיים לא נתקלתי במחסום בגלל הנכות, ופתאום זה בא בבום. אתה לא מתקבל בגלל שאתה בכיסא".
רונה (שם בדוי), בעלת שיתוק מוחין שהחלה לאחרונה את תהליך הגיוס, מוסיפה שהבעיה אינה רק הביורוקרטיה, אלא גם היחס שלו זוכים, לדבריה, המועמדים. "אני כבר רגילה לקבל ברחוב אמירות נבזיות שנובעות מבורות, אבל מפתיע שהצבא, שאמור לדעת להתמודד עם דברים מורכבים, לא תמיד יודע להתמודד עם אנשים כמוני. היה נחמד אם היו מתייחסים אלינו יותר בכבוד. במהלך המיונים דיברו אליי כאילו אני חירשת או מפגרת. הסברתי למראיינת שזה שאני פגועה ברגליים לא אומר שיש לי בעיה במוח".
לדבריה, גם נתקלה בשאלות אישיות מביכות. "כשהתקשרתי לבקש להתנדב, שאלו אותי בטלפון אם אני הולכת לבד לשירותים. גרמו לי להבין שאם התשובה היא לא, אין מה להמשיך. אני יכולה להבין למה שואלים את זה, אבל אפשר לעשות את זה יותר ברגישות".
מילה מקוממת
עמותת "שמחה לילד" פועלת לסייע לילדים עם מוגבלויות להשתלב בחברה. בזמן הכנת הכתבה יצאה קבוצת הבוגרים של העמותה, כולם צעירים בגיל הגיוס, לטיול בהר מירון. "התפיסה המרכזית שלנו היא שהחבר'ה האלה יכולים להצליח בחיים ולממש את עצמם אם רק ניתן להם הזדמנות", אומר מנכ"ל העמותה, אלי קלרמן, בשיחה הנערכת במהלך הטיול, בעוד הנערים מעפילים לפסגת ההר בעזרת מתנדבים שמושכים את כיסאות הגלגלים שלהם. "לצערי, אין לנו בוגר אחד שמתגייס בקלות, כמעט כולם מקבלים קודם כל 'לא'. אם אין משפחה חזקה מאחורי הילד או גורם כמו עמותה שידחפו אותו, זה מתפספס". קלרמן לא מתעלם מהקושי שבשילוב בעלי מוגבלויות בצבא, אך לדבריו המאמצים שנעשים אינם מספקים. "דווקא בתקופה שבה השירות הוא לא דבר מובן מאליו, מחובתו של צה"ל להיפתח לעניין".
גם לאורן הלמן, יועצו לשעבר של בנימין נתניהו בעת שכיהן כשר האוצר ואב לילדה עם צרכים מיוחדים, יש ביקורת חריפה על הצבא. לפני כשנתיים הקים את דף הפייסבוק "סיכוי שווה", למען שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה, ולדבריו, מדי שבוע פונים אליו הורים שרוצים לעזור לילדיהם להתגייס. "זו מלחמה על ההתנדבות, על האפשרות להשתלב", הוא אומר. "כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים חושב על שני דברים: מה יהיה כשהילד יגיע לגיל 18 ומי ידאג לו אחרי שאמות. התשובה לשתי השאלות האלה היא הצבא. אני יודע שאם הילד שלי ילבש מדים וישתתף במשימה החשובה הזו, סליחה על הציונות, יהיה לו יותר קל אחרי זה לעבוד. גם אם הוא יהיה קונדיטור, הוא ייצא מצה"ל עם מקצוע וניסיון".
לדבריו, המילה "התנדבות" מקוממת. "זה שם אותם במקום שכאילו עושים להם טובה, אבל הם צריכים להתגייס ככל אחד אחר. זה צבא העם, אנחנו תמיד אומרים שזו זכות לשרת בו, ואין סיבה שהיא תיגזל מ־330 אלף ילדים עם צרכים מיוחדים".
אמא, נמאס לי
גם בני נוער שעברו הליכים רפואיים שונים נתקלים בחומה הביורוקרטית הצבאית. אסף גדי פריג', בן 19 מנתניה, מעיד שכבר התייאש. "לא רוצים אותי, לא צריך", הוא אומר. "אני יכול למצוא מקומות יותר טובים למצות בהם את עצמי".
פריג' עבר בגיל עשר ניתוח להסרת גידול שפיר מהמוח ולדבריו, בעקבותיו החל להתקשות בהליכה והשמין לאחר שקולטני השובע שלו נפגעו, אולם מבחינה קוגנטיבית הוא מתפקד כרגיל: הוא עוסק באלקטרוניקה כבר כמה שנים ובונה רחפנים להנאתו. גם הוא מספר על שליחה אינסופית של טפסים, בדיקות חוזרות ונשנות ויחס מזלזל לדבריו. "לא האמנתי שזו פרוצדורה כזו נוראית, ובסוף יגידו לי שאני לא מתאים", הוא מספר. "בשלב מסוים, רופא שהלכתי אליו כדי לקבל אישור אמר לי, 'עזוב, מנסים לנפנף אותך', והבנתי שאין יותר מה לעשות. בהתחלה מאוד התאכזבתי, אבל אולי זה לטובה. עכשיו אני עובד, חוסך כסף ומנסה להשתלב בתחום הרחפנים. אלו דברים שלא הייתי יכול לעשות אם הייתי בצבא".
גם רועי (שם בדוי), שעבר בילדותו ניתוח מוח, נכווה מהיחס שקיבל. "בגיל 14 רועי נותח בגלל איזו תקלה בכלי הדם והבעיה נפתרה, אבל הניתוח השאיר אותו בכאבים עצומים, שטופלו", מספרת אמו. "פרט לכאב, אין שום מגבלה. בגלל האשפוז הארוך הוא השלים בעצמו תואר בכימיה באוניברסיטה הפתוחה, הוא בכושר מצוין ומתאמן בחדר כושר, ולא מזמן היה בטיול באירופה עם חברתו, ללא ליווי. אבל כשהוא רצה להתגייס, הסתכלו על המסמכים ונבהלו. טירטרו אותו מפסיכיאטרים לפסיכולוגים ובסוף הרמנו ידיים. עבורו זו הייתה קטסטרופה".
אם אחרת שסייעה לבנה הסובל מבעיה רפואית להתנדב לצבא, ושאותה ליווינו במהלך ההמתנה, הגדירה את היחס שקיבל "התעללות". "זה היה חוסר אנושיות. הם לא חזרו לטלפונים, לא היה למי לפנות. אחרי שהבנתי שמסמכים שאני שולחת הולכים לאיבוד, התחלתי להגיע בעצמי ללשכת הגיוס ולתת להם את המסמכים ביד. כל הזמן היו עוד מכתבים ועוד בדיקות ועוד ריצות לתל־השומר. ביקשו מאיתנו בדיקות שאפילו לא שייכות למחלה, למשל אחרי חצי שנה איזה רופא נזכר שהוא צריך בדיקת שמיעה. התחושה הייתה שרק רצו למשוך זמן".
רק אחרי כמעט שנתיים של המתנה, לאחרונה הגיע תאריך הגיוס המיוחל. "הוא מתגייס שנה אחרי החברים שלו", מספרת האם. "הוא מאוד מתרגש, וגם אנחנו. יש הקלה. זה היה קשה מאוד, אבל העיקר שזה מאחורינו".
בוסט לביטחון
חלק מהמרואיינים העלו את הסברה שהצבא אולי אינו ממהר לייעל את הטיפול, שכן הליך המיון הארוך הוא לכאורה סוג של מסננת שמעבירה רק את המתנדבים בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר. אם זה המצב, נתנאל יהודה הוא אולי שיאן המוטיבציה הצה"לי: הליך גיוסו נמשך לא פחות משנתיים וחצי מקבלת הצו הראשון.
יהודה, בן 26 מיקנעם, חולה בניוון שרירים ונעזר בכיסא גלגלים ממונע, למד בבתי ספר רגילים, השלים בגרות מלאה, והיה לו ברור שיעשה הכל כדי להתגייס. "אני מגיע מבית ערכי. כל קרובי משפחתי שירתו בצבא ונראה לי טבעי לעשות את זה. מעבר לזה, כמו שהמדינה רואה חובה לטפל בי כנכה, הרגשתי חובה לתת למדינה".
אחרי אינספור ועדות, בדיקות וערעורים, יהודה התגייס וביצע שירות מלא כגרפיקאי בחיל האוויר. "זה נתן לי בוסט לביטחון העצמי", הוא אומר. "התבגרתי, לקחתי אחריות, חוויתי דברים, הכרתי אנשים מדהימים. הצבא מעצב כל אחד — עם או בלי מגבלה".
יהודה מספר שזכה לתמיכה מלאה מחבריו ליחידה, אבל לדבריו נתקל שוב ושוב במבנים לא נגישים. "זה משהו שהצבא לא ערוך לו", הוא אומר. "הייתי נכנס לבניין שבו שירתתי מכניסה צדדית, כי הוא לא היה נגיש. בכניסה הראשית היה מחסום מותאם לאנשים עם מוגבלויות, ומטר אחריו היו מדרגות". למרות זאת, לטענתו הוא מבין למה הליך גיוסו היה כה ממושך. "גוף כמו הצבא, שלוקח חייל עם מוגבלות תחת חסותו, חייב ללמוד אותו הכי טוב כדי לדעת שהשירות לא יפגע לו בבריאות, ומנגד שהחייל ימצה את מרב הפוטנציאל שלו".
זמן קצר לפני פרסום הכתבה, פורסם כי חלק מהנכים חזרו להפגין בעקבות אי שביעות רצונם מההסכם שנחתם בין ארגוני הנכים לממשלה. כששואלים את המרואיינים על הנושא, הדעות חלוקות.
"לדעתי המאבק לא היה מוצדק", אומר יהודה. "אני מרגיש שקצת נמכרנו בשביל עוד 2,000 שקל בחודש. במקום להיאבק על שילוב בעבודה, על הזכות להיות אתה בזכות עצמך, מעדיפים לקבל דגים במקום חכה. רוב האנשים שנלחמו במחאה הזו הם מבוגרים. אנחנו הצעירים רוצים להשתלב, וחלק מזה זה לעבוד ולהתפרנס".
נעמה אביטל: "אי־אפשר לבקש בשביל כל הנכים קצבה ששווה לשכר המינימום, כי נכות זה משהו משתנה. לי יש מאה אחוז נכות, אבל אני ובן אדם סיעודי לחלוטין, שגם נחשב מאה אחוז נכה, לא באותו מצב. הוא באמת לא יכול לעבוד ואני כן. מצד שני, לא משנה כמה אעבוד וכמה ארוויח, יש דברים שאני צריכה לשלם עליהם שאנשים אחרים לא צריכים. כלומר קצבה היא כן משהו שצריך, אבל הסיפור יותר מורכב".
לדעת לירון מעודד, המאבק מוצדק "אבל לא בדרכים שעשו אותו. אני כן בעד ההפגנות, אבל לא בצורה שהמחאה הייתה, עם אלימות מצד הנכים והמשטרה. אבל אני לא חושבת שיש קשר בין זה לבין המלחמה שלנו עם הצבא: המאבק של הנכים הוא להכיר בהם כנכים שזקוקים לעוד כסף כדי להתקיים. המלחמה שלי לשירות הייתה כדי להיות שווה, כמו כולם".
אורן הלמן, מפעיל דף הפייסבוק "סיכוי שווה", דווקא רואה קשר. "מאבק הנכים שם על הפרק את היחס של החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות. הוא נאבק באפליה, בהדרה, בתפיסת עולם שאנשים עם מוגבלות טובים פחות. לכן יש קשר בינו לבין היחס שמקבלים צעירים עם מוגבלויות מהצבא. בשני המקרים אלו אנשים שמקבלים יחס פחות טוב, ואנחנו דורשים עבורם יחס שוויוני".
עם קצת עזרה מידידים
כמה צעירים שעימם שוחחנו מספרים שלא היו מצליחים להתנדב לולא נעזרו בנשק הסודי של כל מלש"ב — הפרוטקציה. השיטה הזו מכעיסה לא רק כי היא מפלה בין המועמדים לגיוס, אלא גם כי אותם אנשים מספרים שאחרי שעברו את מחסום הגיוס, השירות שלהם היה קל ובעיקר מפרה לשני הצדדים. "כל מה שהיו צריכים לעשות זה לבנות כמה רמפות מבטון בבסיס שבו שירתתי", מספרת צעירה שהתגייסה לאחת היחידות המובחרות ועשתה שם חיל. נערה אחרת, היושבת בכיסא גלגלים, מעדיפה שלא להתראיין על אף שזכתה בפרס אות הנשיא בזמן שירותה הצבאי.
גם ליאל אהרוני, 25, בעל תסמונת ווקטאר הנדירה, הצטיין בצבא אך גויס רק לאחר התערבות השר לשעבר שי פירון. "יש לי ריאה אחת, גיבנת, בעיות בגב ואני אוכל באמצעות צינור — אבל גדלתי במשפחה שעודדה אותי להיות כמו כולם", הוא אומר. "התחלתי את תהליך הגיוס בכיתה י"א וכל הזמן סורבתי, עד שאחרי שלוש שנים, קיבלתי אישור. אולי זה קשור לזה שפניתי למורה שלי, הרב שי פירון, שדיבר עם מפקד חיל האוויר". אהרוני אכן גויס לחיל האוויר, קיבל אות הצטיינות ממפקד החיל ואף שירת בקבע (פירון בתגובה: "אהרוני תותח! חייבים להדגיש שאלמלא מעורבות אישית של מפקד חיל האוויר, הוא לא היה נשאר בקבע").
תותח או לא, אהרוני שירת חודשיים בקבע והשתחרר. מאז ניסה לשוב לשירות קבע וסורב, לדבריו בשל מצבו. "נלחמתי על זה. שלחתי מכתבים, מיילים — זה היה החלום שלי. קצת מוזר שבן אדם שהתנדב רוצה לחזור לקבע ולא מאפשרים לו. בסוף אמרו לי שאין תקן. לא רצו אותי, לא צריך. התקבלתי למשטרה, למוקד הארצי, בשאיפה להתקדם לחקירות או ללוגיסטיקה".
איך אתה מרגיש?
"מבואס קצת. אבל ההורים שלי אמרו לי, 'משטרה זה כמו צבא'. אם הצבא היה משנה את הגישה שלו, זה היה מקל על אנשים כמוני להשתלב בחברה. אני תמיד אומר שחייבים לעשות הסדרה של הנושא הזה, להגיע איכשהו לכנסת".
לייסד את דרך המלך
מי שכבר פועלת בכנסת היא ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד), המתניידת בעצמה בכיסא גלגלים. "אני מקבלת לא מעט פניות מאנשים שמעוניינים להתגייס וממש כמו שתיארת, הם מתייאשים באמצע", היא אומרת ומגלה כי נפגשה בעניין עם ראש אכ"א הקודם, האלוף חגי טופולנסקי. "הייתה לי אשת קשר אצלו בלשכה וכל פנייה שקיבלנו הועברה דרכה וטופלה".
למה מתנדב צריך לעבור דרכך כדי לקבל טיפול נאות?
"המטרה שלי היא לייסד ביחד עם צה"ל את דרך המלך, כדי שלא ייווצר מצב שמישהו שרוצה להתנדב צריך לעבור דרכי. ההתרשמות שלי היא שיש רצון טוב בצבא, אבל שהם לא בדיוק יודעים איך לפעול, והרבה פעמים דברים נופלים בין הכיסאות. ראש אכ"א הסכים איתי שגיוס אנשים עם מוגבלויות תואם את ערכי הצבא, ואמר שהם מעוניינים ללמוד ולהשתפר. הדבר שהכי נחוץ לשם כך זו חשיבה מחוץ לקופסה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל רואה בשילוב מתנדבים משימה מרכזית ופועל כל העת כדי לאפשר להם למצות את יכולותיהם בהתאם למגבלותיהם הרפואיות. בשנה האחרונה החלה רפורמה משמעותית בגיוס המתנדבים, שבמרכזה הוקם מדור שירות ייחודי ביחידת מיטב ונכנסה לתוקף שיטת התנדבות המצמצמת את הביורוקרטיה בתהליך. ההחלטה על כשירות להתנדבות מבוססת על מספר קווי יסוד, בהם עצמאות מלאה בתפקודים יומיומיים, היעדר סיכון בריאותי בעצם השירות וסבירות לסיום שירות מלא".
גורמים בצה"ל מסבירים כי מלש"בים המעוניינים להתנדב מתקשרים למרכז השירות של מיטב ומקבלים מענה בשלוחה המיועדת עבורם בלבד. פנייה מורכבת מועברת לתחום מתנדבים ונענית תוך 24 שעות לכל היותר. לחיילים מתנדבים ישנו קו לחייל המתנדב, הפעיל בשעות היום לצורך פניות מפקדים, חיילים והוריהם.
באשר למקרים המובאים בכתבה, מוסיפים גורמים בצה"ל כי ליאל אהרוני ונתנאל יהודה התגייסו כמתנדבים, שירתו שירות צבאי ושוחררו בכבוד מצה"ל.
לגבי אסף גדי פריג', אומרים הגורמים כי הוא פתח בקשת התנדבות ראשונה "שנסגרה לאחר כחצי שנה בשל חוסר שיתוף פעולה שלו עם רשויות הגיוס". לאחר מכן, לטענתם, פתח בקשת התנדבות נוספת, שנדחתה לאחר בחינה, מסיבות רפואיות, "ונאמר לו כי הוא רשאי לפנות בערעור, אך הוא בחר שלא לעשות כך".
באשר לנעמה אביטל אומרים גורמים בצה"ל כי בקשתה להתנדב נבחנה בצורה מעמיקה על ידי כלל הגורמים הרלוונטים, היא אושרה לגיוס וכעת נמצאת בתהליך מיון לחיל המודיעין ותגויס במסגרת השנתון.
לגבי לירון מעודד, אומרים הגורמים כי היא נפגשה עם רופא בלשכת הגיוס אך אינה עומדת בתנאי הסף על פי המסמכים שהציגה, ועל כן אין מקום לזמנה להתייצב בפני ועדת מתנדבים. "תשובה רשמית בכתב הועברה לנערה במישרין ובה נאמר כי היא רשאית לפנות בערעור במידה שתרצה בכך, אך עד כה לא הוגש ערעור בעניינה. במידה שהנערה תציג מסמכים חדשים המציגים מצב שונה, ניתן יהיה לדון במקרה בשנית".
