ג'ואנה הייתה בת 29 כשילדה את בנה השלישי בניתוח קיסרי. הכאבים היו בלתי נסבלים, אז הרופא רשם כדור חדש־חדש שנקרא "אוקסיקונטין". היא לקחה שניים, והכאב עבר מיד. "זה היה קסם, אין מילה אחרת", אומרת לי ג'ואנה בשיחה מביתה באוהיו, "לא האמנתי שמשהו כזה מהיר יכול להיות חוקי. אבל הרופא רשם, אז לא דאגתי".
שבועיים אחרי, חזרה ג'ואנה לרופא וביקשה מרשם נוסף. "הוא שאל כמה שאלות, עניתי את מה שהייתי צריכה לענות והוא מיד רשם לי עוד כמות גדולה. חודש אחר כך כבר לא יכולתי לעבור חצי יום בלי כדור. הכאבים מהניתוח נעלמו כבר, אבל המוח שלי כל הזמן דרש את הדבר הזה. מי זכר בכלל למה התחלתי לקחת את הכדורים האלה".
ההידרדרות הייתה מהירה. ג'ואנה התחילה לגנוב כדי לממן את ההתמכרות, סחרה בסמים, בעלה עזב אותה, הילדים נלקחו ממנה, היא אושפזה יותר פעמים משהיא יכולה לזכור. היום היא בת 50, נקייה כבר שבע שנים. אבל לסיפור הזה אין סוף טוב. לפני שנתיים קברה את בנה, שאותו ילדה בניתוח הקיסרי שהתחיל הכל.
"הוא התמכר להרואין ומת משימוש יתר", היא מספרת בקול שבור. "גם הוא התחיל עם סתם משככי כאבים. הילד הזה היה מקולל מהרגע שבו נולד. אני יודעת שזה הרבה מאוד באשמתי, אבל אני גם יודעת שהרופא שלי נתן לי תרופה שלא היה צריך לתת. ואני יודעת שחברת תרופות עשתה הרבה כסף על הדם שלי ושל בני".
נפלנו בפח
קוראים לה "מגפת האופיואיד", והיא משבר הבריאות הגדול ביותר שראתה ארה"ב לפחות מאז פריצת מגפת האיידס. ב־2015 מתו בארה"ב 52 אלף איש משימוש יתר בסמים, יותר משני שלישים מתוכם משימוש יתר במשככי כאבים והרואין. בשנה שעברה כבר הגיע המספר ל־64 אלף. זה יותר ממספר האנשים שנהרגו בכל שנות מלחמת וייטנאם, יותר מכמות האנשים שנהרגים בתאונות דרכים ומפיגועי ירי, שזו מגפה איומה בפני עצמה.
ב־2015 היה מקרה מוות אחד מכל 50 בארה"ב קשור לסמים. קרוב ל־100 מיליון איש לקחו תרופות מרשם. בין 12 ל־15 מיליון עשו זאת מבלי לעבור אצל רופא. בקצב הזה, כחצי מיליון אמריקאים ימותו משימוש בהן בעשור הקרוב.
"אני נזהר מאוד מלהשתמש במילים כמו 'שואה', אבל מדובר באסון שאי־אפשר להאמין שקורה בארה"ב", אומר ד"ר אנדרו קולודני, מדען בכיר באוניברסיטת ברנדייס מסצ'וסטס, ומייסד עמותת Physicians for Responsible Opioid Prescribing ("רופאים למען רישום אחראי של אופיואידים"). קולודני הוא אחד הרופאים הראשונים בארה"ב שראו את הקטסטרופה בפתח, הוא צעק והזהיר מעל ומתחת ומול כל מצלמת טלוויזיה אפשרית, ובמשך שנים אף אחד לא הקשיב. "יש היום ערים בארה"ב שכמעט לא רואים בהן הורים בגילאים בין 25 ל־40. או שהם מתים או שהם לא מסוגלים לטפל בילדים. יש עלייה של יותר מ־500 אחוז במספר התינוקות שנולדים מכורים. ילדים נולדים עם כאבים עצומים, הבכי שלהם קורע לב, וצריך לתת להם כדורים מאוד יקרים. זה פשוט נורא".
בוא נתחיל מהבסיס. מה זה אופיואיד?
"אופיואיד הוא שם גג לסמים שמגיעים מאופיום. הרואין, למשל, בא מאופיום. משככי כאבים על בסיס אופיום עברו טיפול כימי כדי להפוך אותם ליותר חזקים, וההשפעה שלהם על המוח לא שונה מהרואין. לכן, כשמדברים על משככי כאבים אופיואידים, בעצם מדברים על גלולות הרואין. אלה תרופות חשובות לטיפול בכאב בסוף החיים ואחרי ניתוחים מאוד קשים. אבל הבעיה היא שרוב הצריכה שלהן בארה"ב היא עבור כאבים נפוצים ושגרתיים, וסכנת ההתמכרות עצומה. אדם קם בבוקר עם כאבים בברך, וכמה שבועות מאוחר יותר הוא מכור".
בתחילת שנות ה־90' נוצרה תסיסה בציבור האמריקאי לגבי הטיפול בכאבים כרוניים. מיליוני אמריקאים דואבים לא הבינו מדוע רופאים מגלים יותר אמפטיה לכאבים של חולים סופניים, הזוכים לשימוש במשככים החזקים ביותר בשוק, ואילו הם לא מקבלים הקלה אמיתית. ב־1996 ניצלה חברת התרופות "פורדו פארמה" את הלחץ הציבורי ושיווקה משכך כאבים בשם אוקסיקונטין. מבחינת החברה זו הייתה תרופה פופולרית שכמובן הבטיחה להכניס הרבה כסף. אבל כשהחלו להציג אותה, הם נתקלו בהתנגדות ראשונית של רופאים שידעו כי המרכיבים שלה ממכרים. "זו תרופה מצוינת לכאבים של אנשים גוססים, וזה כמובן פלח שוק קטן מדי", אומר קולודני. "הדרך לעשות כסף היא למכור תרופות לאנשים עם כאבי גב ומיגרנות. 'פורדו פארמה' השקיעו מיליוני דולרים במיתוג מחדש של המסר, שלפיו אנחנו, הרופאים, מאפשרים לחולים לסבול ללא צורך בגלל הפחד המוגזם שלנו מהתמכרות".
אבל רופאים ידעו את האמת, ידעו ממה הכדור מורכב. למה שהם ייפלו לקמפיין כזה?
"זו אמריקה. מיתוג ולחץ ציבורי עובדים, והקמפיין שלהם היה מבריק. הם הצליחו ללחוץ על בתי חולים ופוליטיקאים, הציגו את התרופה כמתנה מאמא אדמה שכל רופא נאור צריך להשתמש בה כדי להקל על אנשים סובלים. אני לא חושב שיש תירוצים, רופאים נפלו בפח. זה גם פתאום נהיה נורא קל: מישהו מגיע עם כאבים, אתה רושם לו אוקסיקונטין והוא מיד מרגיש מצוין. עזרת לו".
איך זה קיבל אישור של מינהל התרופות והמזון, ה־FDA?
"שאלה טובה. מספיק לומר ששנתיים אחרי, הרופא שאישר את התרופה עזב את ה־FDA וקיבל עבודה ב'פורדו פארמה'", אומר קולודני בקול מלא סלידה.
בתחילת שנות ה־2000 כבר אפשר היה לראות גל ראשוני של התמכרויות. החדשות הגיעו גם לקונגרס, אבל כולם המשיכו להאמין כי היחידים שמתים משימוש יתר בתרופה הם אלה שמראש היו מכורים לסמים, ולא הפציינטים התמימים. רק ב־2007 הצליחה המציאות לפרוץ את חומת יחסי הציבור. ראשי "פורדו" הורשעו בבית משפט פדרלי באשמת "מיתוג מוטעה של תרופה" וחויבו לשלם קנס של 635 מיליון דולר. אבל הנזק הנוראי כבר נעשה וכרגע לא רואים את הסוף.
חלודה ועצב
העיתונאית מרגרט טלבוט ליוותה השנה קבוצת פרמדיקים בעיירה קטנה במערב וירג'יניה, לצורך תחקיר שפירסמה ב"ניו יורקר" תחת הכותרת "השכן המכור". באחר צהריים אחד הוזעק פרמדיק בשם מייקל בארט למגרש בייסבול שבו התקיים משחק בליגת הילדים. כשהגיע ראה שני ילדים קטנים בוכים מעל גבר ואישה ששכבו על האדמה זה לצד זו. שניהם, האבא והאמא, התמוטטו יחדיו. בארט הזריק להם כמה וכמה מנות של נוגדנים והצליח להחיות את שניהם. הילדים נלקחו במהרה מהוריהם על ידי רשויות הרווחה.
התמוטטות של אנשים, ככה סתם באמצע היום, היא כבר לא מראה יוצא דופן. מכורים מתמוטטים בתחנות דלק, בשירותים של מסעדות, וסתם במעברים של חנויות כלבו. יש אזורים בארה"ב שבהם אם מישהו מתחת לגיל 60 מת, וסיבת המוות אינה מוזכרת בעיתון, המקומיים מניחים שהוא מת ממנת יתר. במערב וירג'יניה, למשל, עומד שיעור המוות משימוש יתר על 41.5 לכל 100 אלף תושבים. "קרן הקבורה" של מערב וירג'יניה, שמסייעת למשפחות שלא יכולות להרשות לעצמן לממן הלוויה, אזלה לחלוטין זו השנה השישית ברציפות.
מגפת האופיואיד סומנה בשנה שעברה כאחד הגורמים לניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות במדינות מפתח כמו אוהיו, ויסקונסין, פנסילבניה ומישיגן. עשרות שנים של גלובליזציה ואוטומציה של מקומות עבודה חירבו חלקים עצומים בדרום ובמיוחד במערב התיכון בארה"ב, באותה "חגורת חלודה" מפורסמת ומוזנחת. צעירים שגדלו במקומות מוכי האבטלה האלה איבדו תקווה ומטרה בחיים, וההידרדרות שלהם לסמים שאיפשרו להם לברוח הייתה מהירה וקטלנית. כשרשת "מייסיס" פתחה ב־2012 חנות גדולה בבמערב וירג'יניה, היא לא הצליחה לשכור עובדים מקומיים, כי כולם נכשלו בבדיקות סמים.
"המגפה הכתה בעיקר באזורים הכפריים שבהם טראמפ באמת מאוד הצליח, גם כי אנשים מיואשים החליטו להמר עליו", אומר קולדוני. "הוא הכריז על המגפה כמצב חירום לאומי, אבל בינתיים הוא לא עוזר להם בשום צורה".
לא עוזר זו לשון המעטה. הנשיא חובב הציוצים הודיע בסוף ספטמבר כי ימנה את טום מרינו, חבר קונגרס רפובליקני, לראש המשרד הממשלתי לפיקוח על סמים - תפקיד יוקרתי במיוחד בוושינגטון שמזכה את האוחז בו לכינוי המאיים והמחמיא כאחד "צאר הסמים". עוד לפני שזה נכנס לתפקיד, חשף השבוע תחקיר של "וושינגטון פוסט" והתוכנית "60 דקות", כי ב־2016 אותו מרינו הוביל תהליך חקיקה בקונגרס שניטרל כמעט לגמרי את היכולת של גוף מרכזי אחר, המינהל לאכיפת סמים (ה־DEA), להיאבק בחברות תרופות גדולות שמציפות את השוק באופיואידים. התחקיר המצוין הכריח אפילו את דונלד טראמפ לוותר על מינויו של מרינו, וכעת לא ברור מתי ימונה אדם ראוי להיאבק במגפת הסמים הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.
ועכשיו הנשיא מנסה לקחת מאותה אוכלוסייה שהכי נפגעה ממגפת הסמים את ביטוח הבריאות.
"נכון, יש טיפולים שעובדים ולאנשים אין גישה אליהם כי אין להם ביטוח. אלה חלקים של אמריקה שנשארו לגמרי מאחור, מלאים בגברים לבנים חסרי השכלה שלא רואים עתיד. רופאים טובים לא גרים שם ואלה שישנם מפזרים מרשמים באגרסיביות. באמריקה מחלקים יותר מ־200 מיליון מרשמים בשנה. זה מטורף".
אפשר לזהות מראש מישהו שעלול להתמכר?
"לא. אין פה מרכיב גנטי כמו באלכוהול, שם אצל רוב המכורים זה עניין משפחתי. האופיואיד זה כמו ניקוטין. מי שיעשן חודשיים סיגריות, יתמכר. מי שלוקח את הכדור כמה שבועות, מתמכר. הכימיה במוח משתנה".
המגפה מכה גם במבוגרים ובצעירים כאחד, מסביר קולודני. "הקבוצה הצעירה יותר מורכבת מאנשים שמתמכרים בעקבות שימוש רפואי או שימוש חברתי, ולפעמים משניהם. כיוון שהם צעירים, יותר קשה להם לקבל מרשם. היום כבר הרופאים הרבה יותר קשוחים. אז הם פונים לשוק השחור, ושם זה כמובן יקר מאוד. אם הבחור הצעיר הזה נמצא באזור שבו ההרואין זמין, הוא פשוט עובר אליו. ההרואין ייתן לו את אותו אפקט ויעלה הרבה הרבה פחות. יש פער של יותר מ־50 אחוז במחירים. הרואין לא רק יותר זול, הוא גם נמצא היום בכל מקום".
ומה לגבי המבוגרים יותר?
"אלה אנשים מעל גיל 40 שנכנסים לשלב בחיים שבו כל מיני פינות בגוף מתחילות לכאוב. הם גם לא צריכים לפנות לשוק השחור, בגלל הגיל שלהם הם יכולים בדרך כלל למצוא רופא שייתן להם מרשמים. למעשה, שיעור התמותה מאופיואידים גבוה יותר באופן משמעותי באוכלוסייה המבוגרת, כי הצעירים עוברים להרואין".
יש בארה"ב סטיגמה תרבותית שלפיה אם אתה מכור זו אשמתך. אתה איש רע.
"אני חושב שזה יותר האופי האנושי ופחות עניין אמריקאי, אני רואה עכשיו עלייה בהתמכרויות באירופה ושמעתי שיש קפיצה אפילו בישראל. כשמשהו רע קורה למישהו אנחנו רוצים לחשוב שזו אשמתו. הוא איש חלש, הוא לא זיהה את הסכנה, הוא לקח סמים בשביל הכיף והרג את עצמו בטעות. זה לא נכון. ברגע שאתה מכור, אתה במצב נפשי קשה מאוד. בלי לקחת את הכדור אתה מרגיש מאוד חולה, נכנס להתקפי חרדה. אנשים מרגישים כאילו הם באמת הולכים למות, ולכן יעשו דברים נואשים כדי לשמור על האספקה האופיואידית שלהם".
בשנות ה־80' ובתחילת ה־90' נאבקה ארה"ב במגפת סמים אחרת, הקראק־קוקאין, שהכתה בעיקר בשחורים שהתגוררו בשכונות עוני של הערים הגדולות. האופיואיד, לעומת זאת, היא מגפה לבנה כמעט לגמרי. "במגפת הקראק־קוקאין הפתרון של הממשלה היה לשלוח את כולם לכלא", אומר קולודני, "והנזק המתמשך שזה עשה לקהילה השחורה מורגש עד היום. דורות שלמים של ילדים גדלו בלי אבות שהלכו לעשרות שנים לכלא בגלל התמכרות לסמים. המגפה הזו עכשיו עוד הרבה יותר גרועה, אבל הפעם היא פוגעת בעיקר בלבנים. וההבדל ביחס, האמפטיה והסימפטיה, גדול וכמובן שגם צורם. עכשיו לא חושבים שצריך לשלוח את המכורים לכלא, עכשיו מחפשים דרכים לעזור להם. היום רופאים מבינים את גודל הטעות שעשו, אבל השד בחוץ ואי־אפשר להחזיר אותו. צריך לנסות למנוע מהשדים לצאת מבקבוקים אחרים".
כמי שראה את כל זה בא לפני הרבה שנים, אפשר רק לדמיין את התסכול שלך.
"זה נורא, זה קורע אותי. אני מכיר אנשים שמתו. זה אולי התחיל באזורים מרוחקים ועניים, אבל עכשיו זה מכה בכל מקום. אין אמריקאי בגילאים 25 עד 40 שלא מכיר מישהו שהתמכר או מת. זו טרגדיה אמריקאית מהגדולות בהיסטוריה". ¿
