"בבוקר ההכרזה על הזכייה בפרס נובל לשלום, ישבה ביאטריס פין (Fihn) במטה הארגון הבינלאומי לביטול הנשק הגרעיני (ICAN – International Campaign to Abolish Nuclear Weapons) בז'נבה, שבו היא משמשת מנכ"לית, וניסתה להתרכז בעבודתה. "כמה ימים לפני ההכרזה נודע לנו שהארגון מועמד לפרס נובל לשלום", מספרת פין בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות". "שני אנשים הגישו את הארגון כמועמד – פוליטיקאי ואיש אקדמיה מנורווגיה. אבל כל כך לא ציפינו שנזכה בפרס, שאני אפילו לא זוכרת את שמותיהם. כמה כלי תקשורת רמזו שאנחנו פייבוריטים, אבל ביטלתי את זה: המועמדות עצמה נראתה לי לונג־שוט, אז מה פתאום זכייה? אבל לכל מקרה, ישבתי עם הקולגות שלי במשרד והמתנו להכרזה".
עשר דקות לפני השעה 11 צילצל הטלפון במשרד. "עניתי לצלצול ומישהו בצד השני אמר שהוא מתקשר מוועדת הפרס וביקש ממני להמתין. אני מאזינה לשקט על הקו וממתינה, עד שהעבירו אותי לאחראית מטעם הוועדה, שבישרה לנו שזכינו".
איך הגבת?
“חשבנו שמדובר במתיחה. אחד הקולגות שלי אמר שכיוון שהשאירו אותנו על המתנה, זה נשמע כאילו מישהו מנסה למתוח אותנו. איך אנחנו יכולים לדעת בוודאות שזכינו? אז ישבנו מול המחשב וצפינו בשידור החי של ההכרזה כדי לוודא שאכן, מכריזים על הארגון שלנו כזוכה בפרס נובל לשלום לשנת 2017. הייתי עצבנית ומתוחה, לא העזתי לחגוג. רק כשהכריזו את שם הארגון, פרצנו בצרחות שמחה. הטלפונים במשרד קרסו, מיליון שיחות והודעות וברכות. היינו המומים.
"העולם של כולנו התהפך. הזכייה היא אפשרות מדהימה עבור ארגון קטן כמו שלנו. במשך שנים נלחמנו על מנת להעביר את המסר, עשינו התקדמות זהירה ומדודה עם פוליטיקאים ודיפלומטים, אבל לא זכינו לחשיפה ציבורית או תקשורתית גדולה. בשבועיים האחרונים החשיפה הגיעה ואני מקווה שההצלחה שלנו תלך ותגדל".
מי היה האדם הראשון שאליו התקשרת?
“צילצלתי לבעלי ואמרתי לו, 'אל תשאל, זכינו בפרס נובל. אני לא יכולה לאסוף את הילדים מבית הספר היום, אז תעשה זאת במקומי".
אפשר להניח שמאז הזכייה בפרס הנחשב ליוקרתי ביותר בעולם, פין בקושי רואה את שני ילדיה הקטנים, בני שלוש ושש. ב־10 בדצמבר היא תקבל בשם הארגון את הפרס, בטקס שייערך באוסלו. לצד הכבוד הרב, יוענק לארגון צ'ק בסך 1.1 מיליון דולר – סכום גבוה יותר מתקציב הפעילות השנתי שלו.
עד לפני שבועיים רק מעטים הכירו לעומק את פעילות הארגון. פין, בסך הכל בת 35, מודה כי עד כה לא הצליחה להיפגש עם מנהיגי מדינות, "אלא עם כמה שרי חוץ ובעיקר עם דיפלומטים" – אמירה שיכולה ללמד על מעמדו של הארגון טרום הזכייה. "אני חושבת שוועדת הנובל משתמשת בפרס כדי להאיר בזרקור על הישגים אבל גם על נושאים שזקוקים לתמיכה או לדחיפה, או על אנשים שעושים מאמצים ראויים לציון", היא מסכימה.
"השנה ראינו שתי מגמות מקבילות: התחמשות גרעינית שהגדילה את העוינות ואת הסיכון למלחמה גרעינית מחד ומדינות רבות שחתמו על אמנה לפירוז העולם מנשק גרעיני מאידך. אנחנו, כמובן, רוצים לעודד מדינות נוספות ללכת בכיוון של פירוז. העובדה שהצלחנו לסיים משא ומתן ממושך והבאנו 122 מדינות לחתום על אמנה באו"ם היא הישג גדול של הארגון שבראשו אני עומדת ושל המדינות המעורבות. הפרס ניתן לנו כדי לתת דחיפות ליישום האמנה, גם בגלל המשבר המתמשך בין צפון־קוריאה וארה"ב".
אולי דונלד טראמפ סייע לכם לזכות, כשנקט ברטוריקה לוחמנית נגד צפון־קוריאה והעלה לסדר היום את סכנת השימוש בנשק גרעיני.
”אני לא מרגישה שטראמפ או קים ג'ונג און, מנהיג צפון־קוריאה, מסייעים לנו כשהם מאיימים במלחמה גרעינית. קיבלנו את הפרס בזכות האמנה שהובלנו וכמובן שעכשיו הרף עלה ואנחנו נדרשים לפעילות רבה יותר ולהשגת מטרות רבות יותר. אבל אני לא הולכת להודות לדונלד טראמפ עבור הפרס".
פצצות אטום זה לא היי–טק
הארגון הבינלאומי לפירוז העולם מנשק גרעיני הוקם רק לפני עשור, כקואליציה של 468 ארגונים לא ממשלתיים ביותר ממאה מדינות, הפועלים ביחד למען מטרה משותפת. הארגון הוא יוזמה של "רופאים בינלאומיים למניעת מלחמה גרעינית בעולם", שהוקם בארה"ב ב־1980 על רקע המלחמה הקרה. בשנת 85' זכה ארגון הרופאים בפרס נובל לשלום. בשנת 2007, עם האצת המרוץ הגרעיני של מדינות כמו צפון־קוריאה ואיראן, החליטו אנשיו להקים גוף בינלאומי שיפעל למניעת התחמשות גרעינית באמצעות הסברה והפניית תשומת הלב העולמית ליכולות ההרסניות של הנשק הזה.
מאז הגיע הארגון בעיקר להישגים סמליים – אנשיו אירגנו כנסים, הפגנות ועצרות וגייסו תמיכה במוסדות האו"ם. ביולי האחרון רשם הארגון את ההישג הגדול ביותר שלו כשהצליח בגיוס המדינות שחתמו על האמנה לאיסור על שימוש בנשק גרעיני, אבל גם את ההישג הזה צריך לסייג בכוכבית, שלא לומר בפצצת אטום: תשע המדינות ששייכות למועדון הגרעין - ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה, סין, פקיסטן, הודו, צפון־קוריאה וישראל, על פי פרסומים זרים - לא חתמו על האמנה.
אבל העובדה הזאת לא מרפה את ידיה של פין. “אנחנו שואפים לאחד את הקהיליה הבינלאומית סביב הרעיון של צמצום ופירוז מוחלט של נשק גרעיני. אני מאמינה שאלה הן מטרות ברות השגה. רק תשע מדינות צריכות לוותר על הנשק שלהן. מדובר בתהליך ארוך, אבל עוד נגיע לנקודה שנשק גרעיני לא יהיה רלוונטי, נחוץ או הכרחי. אני לא טועה לחלום בנאיביות שיהיה שלום עולמי או שלא יהיו מלחמות, אלא פועלת שלא יהיה איום של שימוש בנשק גרעיני, שהוא דבר נוראי והרסני, במידה שרבים אפילו לא מודעים לה".
אבל העולם דווקא הולך לכיוון השני, של טכנולוגיה ופצצות מתוחכמות. מה גורם לך לחשוב שתצליחו לשכנע את מדינות הגרעין להילחם רק בנשק קונבנציונלי?
"הטכנולוגיה אמנם מתפתחת, אבל לכיוון של היי־טק ופצצות חכמות או טילים מונחי מטרה. פצצה גרעינית זה לא היי־טק, אלא נשק מלוכלך. הרעיון של להרוג מאות אלפי אנשים באמצעות פצצה אחת ולמחוק ערים שלמות זה לא הכיוון שצבאות הולכים אליו. ברור שיהיו מדינות שירצו להמשיך ולהחזיק בנשק גרעיני בגלל יוקרה ואגו, אבל לא לשם מחיקת אוכלוסיות. אל תשכח שגם נשק כימי ונשק ביולוגי היו מאוד יוקרתיים בעבר וכל המדינות רצו שיהיה להן ארסנל תואם, עד שהשתמשו בפצצות כאלה והבינו שהן גורמות לאסון הומניטרי.
"רוב האנשים לא מבינים את הנזק העצום בפצצה גרעינית. אם ארה"ב תשליך פצצה גרעינית על צפון־קוריאה, לא רק הצפון־קוריאנים ימותו. הפצצה תפגע גם בסינים, בדרום־קוריאנים וביפנים. היא תשפיע על הדורות הבאים, תגרום למומים בקרב תינוקות, תשפיע באופן הרסני על האדמה, על גידולים חקלאיים, על האקלים. זו השפעה שתימשך לפחות עשר שנים. כלומר: ארה"ב לא בהכרח תשיג את המטרה שלה וגם תפגע בבנות בריתה".
הפצצות הגרעיניות היום חכמות יותר. האומנם אמריקה הגדולה לא מסוגלת להשתמש בנשק גרעיני בצורה מבוקרת ומדויקת?
"כמובן שרמת הקרינה תלויה בגודל הפצצה, הדרך שבה היא תוטל והטופוגרפיה של האזור, אבל רוב הפצצות הגרעיניות היום גדולות והרסניות יותר מהפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי והביאו למותם של 200 אלף בני אדם".
אבל איך גורמים למעשה למדינה לוותר על הארסנל הגרעיני שלה? מה דרך הפעולה חוץ מלבקש יפה?
"אנחנו מאמינים שהלחץ צריך להגיע מהאנשים, מהאזרחים, אל המנהיגים. לצורך כך סכנות הנשק הגרעיני – ההשפעות ההרסניות והקטסטרופליות על הבריאות, החברה והסביבה שבה אנו חיים – צריכות להיות במוקד הדיונים הציבוריים והדיפלומטיים בין מדינות העולם. אנחנו קוראים לכך 'היוזמה האנושית' והיא נמצאת בבסיס הפעולות שלנו. למעלה משני שלישים ממדינות העולם כבר חתמו על האמנה נגד נשק גרעיני ואנחנו רוצים לפעול ליישום ההחלטה. בעבר אמרו שהעולם לעולם לא יפורז משדות מוקדשים והנה, בשנת 97' הצלחנו להביא את מדינות העולם לחתום על אמנה שקוראת לפירוק שדות המוקשים. אני מאמינה שגם עם הנושא הגרעיני הדבר אפשרי".
תהיו מודאגים
לצד התקוות והשאיפות, פין מודה כי הארגון שלה נתקל בלא מעט חומות בצורות ושערים סגורים – ובעיקר שעריהם של המתקנים הגרעיניים ברחבי העולם. למרות בקשות ומאמצים, אנשי הארגון לא הורשו להיכנס אפילו למתקן גרעיני אחד בתשע המדינות הגרעיניות. "אנשינו ביקרו באזורים שבהם בוצעו ניסויים גרעיניים, אבל לא היינו במתקני הגרעין כי מדובר באזורים צבאיים סגורים ואזרחים לא מורשים להיכנס לשם. גם ראשי מדינות לא ששים להיפגש איתנו. עכשיו אני מקווה שהפרס יפתח לנו דלתות אצלם".
מה אומרים לך שרי חוץ או דיפלומטים שנעתרים להיפגש איתך?
"בודדים לא מסכימים עם החשיבות של עולם ללא נשק גרעיני, אבל רבים מהם לא מאמינים שזה יקרה – ממש כמו עם רעיון של שלום עולמי. הם חושבים שמדובר ברעיון נאיבי ולא ריאלי. אבל יש מדינות כמו אוסטריה, ברזיל, אירלנד, מקסיקו ודרום־אפריקה, שהמנהיגים שלהם מעורבים באמנה שניסחנו ובמאמצים שאנחנו משקיעים להשגת המטרה. יש אי־הסכמה בתחומים רבים, אבל לפחות מתנהלים דיונים פורים ואני מנסה לקבל תשובות ממדינות רבות, גם אם הן לא משתגעות על המטרות שאני מנסה לקדם.
"אני חושבת שלתקשורת יש חשיבות רבה בהעלאת הנושא לסדר היום. כל העמימות והסודיות סביב הגרעין צריכות להתפזר. צבאות נאט"ו, למשל, עורכים ניסויים, אבל אף אחד לא יודע מה הם מתרגלים, כמה אנשים מעורבים בזה והיכן מתבצעים הניסויים. כולם מתרכזים בצפון־קוריאה אבל לא מדברים על נשק גרעיני באירופה, ברוסיה או בסין. לא שואלים מה יקרה אם תהיה תאונה.
"יש אתר גרעיני של ארה"ב שנמצא בצפון איטליה, קרוב לגבול עם שווייץ. אם תהיה שם תאונה, אפילו קטנה, היא תגרום לנזק אדיר ולאובדן חיי אדם. אבל אף אחד לא שואל שאלות או מדבר על זה. יש התמקדות רבה במניעת נשק גרעיני ממדינות כמו איראן, אבל מעט תשומת לב ניתנת למדינות שכבר אוחזות בארסנל גרעיני, שספינות שלהן משייטות ברגעים אלה בעולם, מוכנות להתחיל מלחמת עולם שלישית.
"ארה"ב וצפון־קוריאה מאיימות אחת על השנייה ועל כולנו, אבל אני דווקא רוצה להאיר זרקור על הסיכוי לתאונה, לדליפה ממתקן גרעיני. בנבאדה, למשל, ערכו ניסויים גרעיניים ויש היום מסמכים רשמיים המעידים על עלייה גדולה בתמותה ובמחלות של אנשים באזורים שבהם בוצעו הניסויים. יש לנו מידע ומסמכים על הנזקים שניסויים גורמים בכל מדינות העולם, חוץ מאשר בישראל. ואת הנזק הזה רואים דורות לאחר שבוצעו הניסויים. זה לא נעלם ביום אחד".
האזכור של ישראל כיוצאת דופן אינו מקרי. פין מודה כי על ישראל יש לאנשי הארגון מעט מאוד מידע. ישראל, כידוע, מעולם לא הודתה באופן רשמי באחזקת נשק גרעיני או בייצור שלו. "יש הדלפות או עדויות פה ושם, אבל ברור שלישראל יש יכולת גרעינית", היא אומרת. עם זאת, אין לה מושג מה גודל הארסנל הגרעיני של ישראל או בכמה ראשי נפץ מדובר, וכל ידיעותיה בעניין נשענות על מקורות זרים. "קשה לדעת, כי ישראל מעולם לא איימה בנשק הגרעיני שלה. עם זאת, זה לא משנה. במידה ותהיה תאונה באחד המתקנים הגרעיניים בישראל ובהתחשב בעובדה שמדובר באזור מאוכלס מאוד, רבבות בני אדם עלולים להיפגע".
בישראל עובד הארגון של פין עם התנועה הישראלית נגד גרעין ונשק להשמדה המונית. "אנחנו בעיקר רוצים שישראל תחתום על האמנה. נושא הגרעין אינו מדובר אצלכם. הרי הנושא הגרעיני לא כפוף לעקרונות דמוקרטיים רגילים של שקיפות. אבל גם במדינות באירופה, שמאכלסות מתקנים גרעיניים של ארה"ב, לא מתקיים דיון אמיתי בפרלמנט בנימוק של ביטחון לאומי".
בישראל רבים רואים את הנשק הגרעיני כיתרון הגדול ביותר מול האיום הערבי.
“אסור לנו לראות בנשק שיכול להרוג אלפי בני אדם יתרון. זה כמו להחזיק בבית אקדח להגנה מפני פורצים. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי שיירו בך אם יש לך נשק גבוה יותר מאשר אם לא יהיה לך נשק בבית, אבל אנשים משום מה חושבים שנשק מספק להם הגנה. זה לא נכון. כך גם עם נשק גרעיני".
ישראל מוקפת באיומים מצד מדינות רבות. תיאורטית אם היא תפורז מנשק גרעיני, יכולת ההרתעה שלה תקטן משמעותית.
“אני מבינה לחלוטין את הפחד והתחושה של הישראלים שנשק גרעיני מספק הגנה, זה רגש אנושי וצורך שעולה אצל כולנו כשאנחנו מפוחדים. אבל נשק גרעיני הוא איום בראש ובראשונה על הישראלים עצמם. יש סכנה של תאונות, מה גם ששימוש בנשק גרעיני יצית גל נוראי של הרג בעולם. הריגת אזרחים ללא הבחנה לא צריכה להיות הנחת היסוד שלנו. אתם מרגישים מאוימים על ידי האיראנים? אז איראן תגיד שהיא מרגישה מאוימת על ידי ישראל. כל מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני גורמת לכך שמדינות אחרות ירצו ללכת בעקבותיה והסיכוי למלחמה גרעינית רק עולה.
"אגב, תראה את איראן – ההסכם שהושג איתה צימצם באופן משמעותי את האיום מכיוונה וכל המדינות שחתמו על ההסכם ציינו לאחרונה שאיראן ממלאת את חלקה בהסכם באופן משביע רצון. אני לא אומרת שצריכים להתפרק מנשק גרעיני באופן חד־צדדי, אבל צריך לשאוף לפירוז בינלאומי מוסכם.
"בוא נסתכל על נשק כימי: אם לסוריה יש נשק כימי, אנחנו צריכים להיפטר ממנו, לא להתחמש בו. השינוי מתחיל בנו, בתחושות שלנו. עד שלא נשנה את הפרספקטיבה ואת דרך ההסתכלות על נשק גרעיני, לא נבין שמדובר בסיכון".
מה שהכניע את איראן, אם בכלל, היו הסנקציות.
"סנקציות הן דרך אפקטיבית להפעיל לחץ על מדינות, אבל אני חושבת שהשגת הסכם בדרכי שלום היא הדרך לפתור קונפליקטים".
מה את חושבת על מרדכי ואנונו, שהדליף חלק מסודות הגרעין של ישראל?
"אני מאמינה שאנשים שחושפים אי־צדק או מעשים לא חוקיים, עושים דבר נכון. דמוקרטיות צריכות להתנהל בשקיפות ואנחנו צריכים לדעת מה נעשה בשמנו, בפרט כשמדובר בנשק להשמדה המונית. אני רוצה לדעת מה הממשלה שלי עושה בשמי כדי להגן עליי. גם לישראלים יש זכות לדעת את הדברים הללו. במקום להרגיש בטוחים שיש לכם נשק גרעיני, אתם צריכים להיות מודאגים".
למי מגיע נובל
היא רהוטה, מתנסחת היטב, מנומקת. באירופה היא גם מסומנת כאחת המנהיגות המבטיחות ביותר וניצבת בשורה אחת עם המנהיגים הצעירים של האיחוד האירופי. היא נולדה בגטבורג בשוודיה והשלימה לימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת שטוקהולם. אחרי התמחות בליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחופש, עבדה גם בקרן הפיתוח ובמועצה לזכויות אדם של האו"ם. לפני כמה שנים השלימה תואר שני במשפט בינלאומי באוניברסיטת לונדון היוקרתית, וב־2014 התמתנה למנכ"לית הארגון הבינלאומי לפירוז העולם מנשק גרעיני.
"מאז ומעולם הייתי פעילה פוליטית, אבל התחלתי להיות מעורבת בנושא הגרעיני במהלך לימודיי באוניברסיטה", היא מספרת. "למזלי, גדלתי במדינות שבהן לאנשים יש חופש להתארגן ולהביע מחאה, כלומר שאף פעם לא הייתי בסכנת מעצר בשל הפעילות שלי. אני מלאת הערצה כלפי פעילים במדינות שבהן אדם צריך לסכן את חייו לשם כך".
למרות המגורים בשווייץ הניטראלית והניסיון שלה בארגונים בינלאומיים א־פוליטיים, היא לא מסתירה את סלידתה מאדם אחד – הנשיא דונלד טראמפ. יומיים בלבד לפני שהארגון שלה זכה בנובל, העניקה פין לטראמפ את הכינוי "טיפש" בציוץ בטוויטר. במסיבת עיתונאים שקיימה שעה קצרה אחרי שהתבשרה על הזכייה, הזהירה כי "אנשים רבים בעולם חשים חוסר נוחות לנוכח העובדה שטראמפ לבדו יכול להורות על שימוש בנשק גרעיני".
עכשיו, כשהיא כלת הפרס, מנסה פין להתנסח בדיפלומטיות. “אוי, הציוץ הזה, ידעתי שהוא ירדוף אותי", היא צוחקת. “זה נאמר כבדיחה וכפראפרזה על הדיווח שלפיו רקס טילרסון, מזכיר המדינה האמריקאי, כינה את טראמפ באותה מילה. אבל כן, אני חושבת שהאיום להרוס מדינה שלמה הוא טיפשי לחלוטין. במלחמה גרעינית אין מנצחים, רק מפסידים.
"אני חושבת שהסיבוב הנוכחי בין שתי המדינות הוא רציני יותר. כשאתה נוקט בהצהרת כוונות וברטוריקה כמו זו שנוקטים בה טראמפ וג'ונג און, המילים הללו הופכות בעלות משמעות עבור הצד השני. הסכנה היא לא במילה שנאמרת, אלא בפעולה שהיא תצית בצד השני - מה הצעד הבא, איזו כוננות או באיזה נשק ישתמשו והאם הצבא יחתוך את זמן התגובה שלו לדקות ספורות, באקט שיכול להצית מלחמה גרעינית. המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית־המועצות הוכיחה שהידרדרות יכולה להתרחש תוך שניות. אני ממש מקווה שאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים לא ילחץ על הכפתור, אבל אני גם פוחדת מזה".
אז היום של הפצצה יגיע מחר? בעוד שנה?
“קשה לומר. אנחנו לא יודעים מי ינהיג את המדינות הללו בעתיד, אבל אם העולם ימשיך כפי שהוא נוהג היום, נגיע לשם במוקדם או במאוחר. אני לא רגועה כשטראמפ מנהל את ענייני ארה"ב וגם ג'ונג און לא נוסך בי ביטחון רב. מצד שני, צפון־קוריאה וארה"ב העלו את המודעות לנושא וגרמו לאנשים רבים בעולם לחוש חוסר נוחות. רבים עכשיו נזכרים שהזנחנו את הנושא, ששכחנו לעשות משהו בנידון".
וכך, הרטוריקה הלוחמנית בין שני המנהיגים אולי סיפקה קצת דלק – ובכן, גרעיני – לארגון של פין. ייתכן ואילולא החודשים האחרונים הגדושים באיומים גרעיניים מצד שני המנהיגים, הארגון לא היה מקבל את הפרס. אפילו ועדת נובל רמזה בנימוקיה על הזיקה בין מלחמת המילים לבין הבחירה בארגון. "ההחלטה נעשית בתקופה שבה הסיכון לשימוש בנשק גרעיני הוא הגבוה זה זמן רב", ציינה יו"ר ועדת הפרס, בריט רייס אנדרסן. "מדובר במסר לכל המדינות, אבל במיוחד לאלו שאוחזות בנשק גרעיני".
"קשה לומר למי מגיע לזכות בפרס", מתחמקת פין משאלה בנושא. "ארגונים רבים צריכים לקבל הכרה עבור פעילותם, למשל העבודה שנעשית בנושא מלחמת האזרחים בסוריה ודאי ראויה לציון. יש איומים רבים על הדמוקרטיה היום, עלייה של ימין קיצוני ושל נאצים, חזיתות לאומניות קיצוניות, הגבלה קשה על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות ובעיות אחרות שצריך להאיר. אין מחסור בבעיות בעולם שצריך לפתור".
